הרצליה פיתוח: ככה מביאים גביע

1. ביום חמישי שעבר נסעתי ליד אליהו, לגמר גביע המדינה בכדורסל. את אירועי הספורט שאני מגיע אליהם פיזית בישראל אני בוחר בשנים האחרונות בפינצטה. למרות השיפור ברמת המתקנים, חוויית ההגעה והצפייה באצטדיונים היא עדיין רעה ומפוקפקת.

כשהלכתי עם שתי בנותיי לראות את הדרבי התל־אביבי בכדורגל, למרות שישבנו בכיסאות ששילמנו עליהם הרבה כסף, לפחות במשך חצי משחק האנשים בשורות שלפנינו פשוט החליטו, בחוסר התחשבות, לעמוד והסתירו לנו. באנגליה זה לא יכול לקרות. יש עשרות סדרנים בכל יציע שלא מאפשרים לצופים לקום. מי שמפריע, נשלף  החוצה. ראיתי את זה קורה כבר לפני 20 שנה, במשחק של הפועל ת"א נגד צ'לסי בסטמפורד ברידג', אבל לישראל הפטנט הזה עוד לא הגיע.

ויש גם אלימות משוגעת מצד אוהדים ושוטרים, כפי שראינו בסמי עופר ביום שני. נראה שהשוטרים פשוט לא מקבלים הדרכה כיצד לנהוג באוהדי כדורגל, והם משתמשים באותה מידת כוח שהם מפעילים נגד עבריינים.

נחזור לגמר הגביע בכדורסל. בכל זאת החלטתי ללכת, כי בניגוד לעונה בכדורגל, שנראית כבר די גמורה כשחיפה בדרך הבטוחה לאליפות שנייה ברציפות - בכדורסל מתבשלת עונה בלתי נשכחת, אחת הגדולות בהיסטוריה, עם סיפורים שיכולים לפרנס טלנובלות, ואנחנו בקושי בסוף פברואר, רחוקים מקו הסיום.

ההיכל היה מפוצץ ב־11 אלף איש. כמעט 8,000 אוהדי הפועל ת"א, השאר אוהדי בני הרצליה. בבית התלוי לא מדברים על חבלים, אבל חסרונה של מכבי ת"א בערב הזה לא הורגש. הוואקום התמלא במהירות בשתי קבוצות רעבות ומוכשרות, שלא זכו בתארים עשרות שנים: הפועל מאז 1994, הרצליה מאז 1995. שתיהן הגיעו למעמד לאחר שהיכו שתי יריבות עדיפות עליהן, הרצליה רמסה את חולון ב־20 הפרש, הפועל ניצחה את מכבי ב־10, ועוד פעם שלישית העונה. לנצח בדרבי שלוש פעמים זה אירוע אייקוני, ואכן התעורר ויכוח אם הפעם האחרונה שבה זה קרה היתה לפני 34 או 54 שנה.

בהרצליה, שרק בעונה שעברה בקושי שרדה בליגה, בוצעה בחודשים ספורים מטמורפוזה תנ"כית. למשל, המאמן אורן אהרוני, בשנתו הראשונה כמאמן קבוצת בוגרים.

עד העונה, אהרוני עבד כל שנותיו המשמעותיות במכבי ת"א. גידל שם את דני אבדיה ואת יובל זוסמן. הוא מעולם לא מיהר או התפתה, וגם כשקיבל הצעות מליגת העל - למשל, מנס ציונה, מכבי הצליחה לאחוז בו שלא יחמוק לה. אבל כשבאה ההצעה מהרצליה, הוא הגיע - והבשלות שלו חסכה ממנו עונת התאקלמות.

עם אהרוני הגיע זופר אבדיה, אביו של דני. התקן של אבדיה האב הוא המנהל המקצועי, אבל הפרסונה שלו, עם מולדת הכדורסל הסרבית שבה צמח, הן העומק התרבותי שהרצליה רוכבת עליה.

כשבכל המשבצות התיישבו האנשים הנכונים, למרות התקציב הכי קטן בליגה, הרצליה הגיעה לגמר כשהיא גם הראשונה בטבלה. מסחרר. העובדה שהיו"ר אלדד אקוניס, מי שכבר הספידו אותו לא פעם, נתן הזדמנות ראשונה, או אולי אחרונה, לכל כך הרבה אנשים במערכת – יצרו מועדון שבו כולם מחויבים לכולם. ההכרה שהרצליה עומדת לקחת את הגביע טפטפה אצלי בקליעת השלשה של קווינטון הוקר עם הבאזר לסיום המחצית, שהורידה את הפיגור מהפועל לשתי נקודות בלבד. אם מחצית שהיתה צריכה להסתיים ב־15 הפרש להפועל הסתיימה כך, הפור נפל. שון דאוסון וצ'ינאנו אונואקו האדיר גמרו את הסיפור בחצי השני.

הרצליה ניצחה, ואורן אהרוני הביא הביתה גביע. לזכייה הזאת היתה שותפה גם אשתו, אלה, בת למשפחת ספורטאים גדולה - אחותם של אורי ז"ל וגור שלף. אורי, שהקים את הפועל ת"א מחורבותיה ותקומתה היום נזקפת לו באחוזים משמעותיים, לא התעורר בבוקר של סוף מארס 2015. בשבת שעברה, אחרי שהרצליה ניצחה, ציינה המשפחה כנהוג אצלה מאז יום הולדת 50 לאורי. אין תנ"כי יותר מהסיפור הזה.

2. לאוהדי מכבי ת"א בכדורסל יש כרגע שמחות קטנות משלהם העונה - למשל, ההגעה של הפועל לגמר ומפלתה שם, אבל שווה להם להתעמק בצרותיהם שלהם. אחרי שלוש שנים וחצי, המאמן האליל והקונצנזוס, יאניס ספרופולוס, האיש שכיכב בקמפיינים של יוגורט בסגנון יווני, הלך הביתה. אלה גם הכישלונות המתמשכים כבר עונה שנייה ברציפות ביורוליג - אבל במכבי מתגבשים רגשות המועקה הצרובים ביותר לכדי החלטה על צ'קאאוט, בעיקר כשהם נוגעים בהפסדים במשחקי ליבה, למשל הדרבי. קל וחומר כשמדובר בהפסד שלישי, שהוא גם משחק נוקאאוט על גביע. אין דרך חזרה.

בסופו של דבר, מאמנים במכבי ת"א של השנים האלה הם פקטור, אבל לא כזה שקובע את סדר היום המקצועי של המועדון. תתפלאו, אבל גם כוחו של ניקולה וויצ'יץ', מי שהטייטל שלו הוא מנהל מקצועי, כורסם כבר מזמן, והוא בעיקר צינור לניהול מו"מ עם שחקנים שאחרים החליטו על הבאתם.

המבנה הארגוני של מקבלי ההחלטות במכבי הוא תמנוני, רב־זרועות. יש את משפחת רקנאטי, את משפחת פדרמן, את שמעון מזרחי, ויש  מיקור חוץ אמריקני. עם ביזור החלטות שכזה, אפילו מאמן פופולרי כמו יאניס סופו להתאדות, לא לפני שנזכור לו בעיקר חוסר אונים מול הפיכתו של סקוטי ווילבקין למי שהכל קם ונופל עליו.

מכבי היא לא קבוצה שמשלמת שכר של שבע ספרות למאמנים זרים כמו שאראס מברצלונה, איטודיס מצסק"א או צ'אבי פסקוואל מזניט, אבל היא רוצה עכשיו את אנדראה טרינקיירי, האיטלקי של באיירן מינכן.

במונחים של יורוליג, מכבי היא מנצ'סטר יונייטד, בטח מועדון סל גדול וחשוב מבאיירן, אבל הגרמנים עם מאמנם המעולה, שהיכו את מכבי בכמעט 20 הפרש לפני חודש, הם מועדון מסודר בקו עלייה מרשים, בעיקר מכיוון שהם מכבדים את הטריטוריה של המאמן וצוותו ויודעים לשמור אותה סטרילית, כפי שקורה בברצלונה או אצל פאבלו לאסו בריאל מדריד. כדי שזה יקרה במכבי ת"א צריכה להתרחש מהפכה, אבל לא בטוח שהמועדון בשל לאירוע כזה.

Aviadp65@gmail.com