להגן על חושפי השחיתויות המבורכים

הצעת החוק של ח"כ אמיר אוחנה וח"כ יואב קיש למתן הגנה לחושפי שחיתויות במשטרה היא הצעה טובה. מקווה שתעבור. אבל גם אם היא תעבור, זה לא אומר שליוצאים מבין השורות הצפופות ומספרים מה באמת קורה, לא יבולע. ההגנה של המדינה תמיד חלקית, חושפי שחיתויות מסתכנים עד היום באיבוד חייהם בכל המובנים. לא משנה כמה חוקים יש, החברה הישראלית עדיין רואה בחושפי שחיתויות שטינקרים, וזה היחס שהם מקבלים.

בעולם מסודר אדם שיוצא נגד המערכת שבה הוא עבד, מביא הוכחות, מפליל אנשים, מנקה אורוות, עושה ספונג'ה אחרי, הוא אדם מבורך. בעולם סביר אדם כזה מקבל פרס כספי ניכר, קידום בעבודה, רחוב על שמו, וכל מי שלא מתאים לו לעבוד עם "שטינקר", מוזמן לעזוב. בפועל האנשים האלה מפוטרים, אף אחד לא רוצה להתעסק איתם, למרות שעל פי האמת, אלה האנשים שהייתי רוצה שיעבדו איתי. אנשי מצפון ועיקרון.

אבל פה שוטרים שמספרים מה באמת קורה בתחנות ובניידות צריכים להופיע עם מסיכת פלסטר על הפה וקול של דונלד דאק, נוחו עדן. איך? מה, לא ברור שבשביל לנקות את המשטרה ואת החיים שלנו בכלל מסרטן השחיתות, שהגיע לכל מקום ומחסל את הגוף מבפנים, צריך אנשים שרואים הכל ואכפת להם?

בעולמי, ברגע שאדם מוסר עדות אמת על הנעשה בארגון, מאותה שנייה אי אפשר לפטר אותו, הוא מקבל העלאה במשכורת של חושפי שחיתויות, עוד 12.5 אחוז קבוע, וכל מי שמנסה לפגוע בו, להרחיק אותו, לייבש אותו עד שילך לבד - כל אחד כזה חשוף לפיטורי בזק. אבל מי שינסה להעליל כדי לפגוע במתחרה, כדי לקבל את השכר המשודרג, כדי לקבל קביעות, כדי להיות זבל של בנאדם, ודבר מזימתו יוכח - יעוף מהארגון לתמיד, בלי שום זכויות.

לא יודע אם הקואליציה נוטה בימים אלה להצביע על הצעות חוק של האופוזיציה, לא נכנס לזה, זה מעייף אותי, אבל לטובת המשך קיומה של מדינה ישראל חייבים לנקות ריקבון של תקופה ארוכה, ריקבון של מינויים לא ראויים על סמך שיקולים לא ממלכתיים אלא משפחתיים, מפלגתיים, תועלתניים. בכל שדרות השירות הציבורי יש אנשים שלא באו לשרת אלא לשאוב משאבים בששון, להם ולמי שמינה אותם. צריך להפיל אותם מבפנים, צריך לעזור במלאכת הניקוי. וזה מתחיל בחסינות ובפרס למנקים: אקונומיקה לכל החיים.

עוז

אני קורא את ספרו של דניאל עוז, הבן של עמוס ז"ל, "אוסף צדפים", ספר שכולו תשובה לספרה של אחותו גליה, שבו האשימה את אבי המשפחה בהתעללות נפשית ובאלימות פיזית. כשהספר של גליה עוז יצא, נטיתי לחשוב שהיא דוברת אמת, כי אישית איני מכיר אנשים שטורחים טרחה יתרה להציג עצמם כקורבנות אם אינם כאלה. ולכן זה התחבר לי לְמה שאני די מאמין בו מלכתחילה, שבפאתי מחנה השמאל יש הרבה אנשים שרוממות החמלה בגרונם, וקטסטרופות נוראיות במשפחותיהם. לא חסרות דוגמאות, ולא נגלוש ללשון הרע.

המחשבה על עמוס עוז, איש שאני חלוק עליו לגמרי רעיונית אבל מעריץ את האנושיות היתרה שבו, כאבא מתעלל, שברה אצלי משהו. חשבתי שאין כבר במי להאמין בעולם הזה, וגם היתה בי לבושתי שמחה לאיד, כי בכל פעם שאני מגלה עוד שמאלן שטוב לעולם ורע למשפחתו, אני מתחזק בימניותי. אני מבין שהשמאליות הקיצונית היא הרבה פעמים מסווה לקשיים גדולים ביצירת קשר אנושי חם עם הקרובים אל האדם. והאמת היא שעל עמוס עוז זה פחות נדבק לי, כי זכיתי פעם אחת לבלות איתו ועם נכדו במפגש מקרי בכיכר העיר, וראיתי כמה קשב והומור ואהבה יש בו, והצטערתי שהוא לא סבא שלי, אבל לך דע.

והאמנתי לגליה, כי אנחנו חיים בעולם של #מאמינים_לך, וכבר לא בודקים. מאמינים. ובא ספרו של הבן דניאל, שמספר סיפור אחר לגמרי, שאמנם נזהר מאוד בכבוד אחותו ומייחל לשובה לחיק משפחתה למרות שטינפה בגדול, בראש חוצות, ואומר - זאת לא המציאות, זאת המצאה שנולדה מתוך ראיית עולם המחפשת במתרחש פגיעה גם כשהיא איננה.

ויש דוגמאות בספר, המוכיחות לכאורה את התזה. ודניאל עוז מספר על איזה אבא מדהים היה לו, אבא שהוא לא מוכן לוותר על זכרו המתוק לטובת איזה זכר מעוות, שקרי וזדוני, שהציבור קנה כי הציבור אוכל כל לכלוך. וזה מעורר בליבי כבוד, הבנאדם כתב ספר תשובה, לא בלע עלבונו ונדם. והספר שלו משכנע כמו הספר של אחותו, ולמי אאמין, ומה זה ענייני בכלל.

וזה רק מעיר אצלי את הפחד שיום אחד בת אחת משלי תקום נגדי, ותיקח כמה רגעים שהייתי פחות נעים ותעשה מהם סיפור של מפלצת, ותשכח את כל מה שנתתי לה באהבה, ותבחר להתקיים דרך רמיסת זכרי. ופתאום כל התנהגותי בבית השתנתה, נכנס מורא למערכת, חרדת הזיכרון, ופתאום אני מפקח על עצמי שבעתיים לבל אותיר חלילה צלקת. משפחת עוז נכנסה לי לבית. צאו בחוץ. בבקשה.

דוקטור

שערורייה אקדמית. עבודת דוקטורט של גברת אחת שלא נכפיש, הטוענת שיש אפליה בשפה העברית לרעת נשים, התבררה, כך על פי כתבה בעיתון נחשב, כעבודה לא מבוססת מחקרית, לוקה בהמון בעיות וטעויות, והמסקנה שלה אולי רצויה ברוח התקופה, אבל כשבדקו את הנתונים לא נמצאו סימוכין אמיתיים לטענה שאכן העברית מפלה נשים.

במחקר, אגב, גילו כביכול שנשים מגיבות יותר לאט בכמה אלפיות שנייה כשפונים אליהן במילה "אתם" ולא ב"אתן", ולכן, אני מניח, השוויון נפגע. אני, אגב, בעד לפנות לנשים בנקבה ולגברים בזכר ולעשות כל התאמה שאינה מעיקה, סתם כי אני אדם מנומס. לצורת הכתיבה החדש.ה הזו אני לא ממש מתחבר.ת, דוקר לי את העין.

בלי קשר לגברת ולמחקר הבעייתי, בעולם מסתובבים רבים-רבים שעשו עבודת דוקטורט, אולי חשובה ואולי מצוצה מדמיונם, ומעכשיו צריך לקרוא להם דוקטור. אני מכיר כמה אנשים שעשו עבודה רחבה הנדרשת באוניברסיטה וזכו בתואר הנחשק, והם מקפידים שיקראו להם בדוקטוריותם בכל פעם שפונים אליהם.

אני מכיר גם כאלה שקנו עבודה או עשו איזו חלטורה במוסד אקדמי דמיוני וצירפו את אותיות הד"ר לשמם, לד"ראון עולם. אני מבין שהם היו צריכים שדרוג, ולהיות דוקטור זה בהחלט משדרג, במיוחד אם חושבים שאתה מנתח לב ולא חוקר את תולדות השימוש בקמץ הקטן בשירת יהודה הלוי.

הדרת הכבוד למילה דוקטור היא תועלנית ביסודה, היא עוזרת לאדם לדעת איפה האדם שיעזור לו בשעת דחק, או אם סתם יש לו שאלה על תוצאות בדיקת הדם שלו. כל הדוקטורים האחרים מתבקשים למצוא לעצמם תואר אחר, קליט ובהיר, שלא יטעה את הציבור המחפש מזור לכאביו ולא אצל בלשנים ומגדרניות.

אני מציע את המילה "מלומד.ת" במקום דוקטור. "ואיתנו היום המלומד מר עומר פז־לימון, ואיתו נדבר על סמכותניות בחברת דבורים בטבע...". נשמע סביר. מכובד. מלומד. אני אומר: כבודו או כבודה רודפי כבוד? סבבה, אני לא נותן שירות תמיכה לרפויי אגו על ידי הוספת התואר דוקטור לשמם. אם את.ה יודע.ת לרפא משהו, דבר.י איתי על תארים. אם לא, בואו נישאר סתם בני אדם, בלי תוספת סיליקון לשם.

שבת שלום, פרופ' אמריטוס א. גלעד.

avrigilad@gmail.com