"בסירת המפרש בים לומדים המון על הדרכה, מנהיגות והתגברות על קשיים בחיים"

עד שלא ראיתי את הקסם מתרחש ממש מול עיניי, ספקנות קיננה בי. הבחור החסון עם השן הקדמית השבורה, תספורת הקוצים והחיוך הנבוך - לא תאם לשבלונת המדריך. אבל ברגע שיואב (שם בדוי) מקבל לידיו את הפיקוד על הסירה, התבניות המקובעות נמסות.

יואב הוא לא רק מדריך שמשדר ביטחון ומפעיל קבוצת נערים מאתגרת, אלא גם מנהיג, כזה שמצליח לשנות אווירה ולסחוף. אחד שנעים להפליג עימו אל הים הפתוח, להרים מפרש ולשייט על הגלים.

חמה שהפציעה ליום אחד מאירה בכחול עמוק את מעגן "שביט", ממזרח לנמל חיפה, על גדות נחל הקישון. מנועי שלוש סירות המפרש מודלקים בטרטור קולני. בזהירות משתחלות המפרשיות, בזו אחר זו, בין היאכטות העוגנות במרינה. בכל סירה ארבעה־חמישה נערים ונערות, בני 15-13, תלמידי "אחוזת ילדים - ויצו". אל הים הגיעו ממרומי שכונת אחוזה שבכרמל, שם ממוקמת הפנימייה שמיועדת לילדים עם מורכבות רגשית או הפרעות נפשיות.

הנערים יוצאים אחת לשבוע למרחבי הים, במסגרת תוכנית המנהיגות על שם אלחנן ושלומית פרידמן, מטעם עמותת "אתגרים". העמותה נוסדה ב־1995 על ידי נכי צה"ל ואנשי שיקום, במטרה להעצים ולשלב חברתית אנשים עם מוגבלות באמצעות ספורט אתגרי בטבע.

מטרת תוכנית המנהיגות, שזה כבר המחזור השישי שלה, היא להכשיר כמדריכי שיט בני נוער בסיכון. בתום תקופת ההתלמדות, לקראת סוף השנה השנייה, הם עתידים להוביל ללב ים ילדים עם מוגבלויות, ולהחזיר לחברה את מה שקיבלו בעצמם. הפעם, במפגש הרביעי שאליו אנו מצטרפים, הם כבר אמורים לתפעל לבד את הסירה, מהשליטה על ההגה ועד למתיחת המפרשים ושחרורם, בהתאם לעוצמת הרוח ולכיוונה.

"הייתי ילד מאוד עצבני ותוסס. יכולתי להשתגע, לצאת ולא לחזור", מספר יואב בן ה־18, תלמיד כיתה י"ב ב"אחוזת ילדים - ויצו" ובוגר תוכנית המנהיגות של אתגרים, שמצטרף כמדריך מלווה לשיט.

"עם השנים העצבנות התחילה לרדת. היום יש לי פתיל קצר, אבל הוא כבר יותר ארוך ממה שהוא היה פעם. הצלחתי לאפס את עצמי, והיום אני בלי כדורים בכלל. היום אני מבין שהכל בראש ושעם כוח רצון כמו שלי אני יכול לעוף גבוה. עכשיו אני פה מולך, לא מקלל, מאופק. לא קופץ לך מול העיניים כל הזמן".

הוא גדל בצפון. יש לו שני אחים תומכים ואמא מעורבת ושותפה. עם אביו, לעומת זאת, הקשר נותק כבר לפני שנים. "מבחירה שלי החלטתי לעזוב את הבית. הצוות ב'אחוזת ילדים' עזר לי להתאפס על עצמי, החל מהמדריכים הצעירים בשנת השירות ועד למנהלים - יוסי סרגוסי, מנהל הכפר, ואולגה יליזרוב, מנהלת בית הספר.

"לכל אנשי הצוות יש לב ענק. הם נותנים מעצמם הכל. לא מחסירים מאיתנו כלום, עזרה, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, חוגים, כל מה שצריך. יש גם חסרונות ב'אחוזת ילדים', כמו שיש בכל מקום, אבל גם על זה הם עובדים".

יואב יסיים את התיכון עם תעודת בגרות חלקית, אבל הוא לא מצטער על זה. "בהתחלה ישבתי ולמדתי המון, אבל עם הגיל ועם ההורמונים החלטתי להיפתח ולהשקיע יותר בצד החברתי. היום אני רכז מש"צים (מדריכי של"ח צעירים; י"א) בפנימייה. זה אומר שיש תחתיי 11 ילדים שרצו לתת מעצמם, והיום אנחנו עוזרים לארגן את כל הטיולים והפעילות החברתית של הפנימייה. זה כמובן מתחבר לשיט באתגרים, כי שם לימדו אותי איך מנהיגים. וזה משהו שילווה אותי כל החיים".

אל תוכנית המנהיגות הצטרף בכיתה ט', אחרי שהמורה הציעה לו להשתלב בחוג שיט. "באתי קצת חושש. אבל אז ראיתי שעושים פה עבודה מדהימה. למדתי הכל מאפס, איך להרים מפרשים, איך לסובב את הסירה. למדתי בדרך הקשה למה חשוב למלא את ההוראות ולשמור את הידיים בתוך הסירה, אחרי שהיד שלי נתפסה בין שתי סירות וזה כאב נורא.

"יחד עם השיט למדתי המון על הדרכה ועל מנהיגות. אחר כך הדרכתי בעצמי ילדים עם מוגבלויות מבית ספר אחר, ילדים בני עשר עם תסמונת דאון ועם אוטיזם. לפני המפגש הראשון איתם מאוד פחדתי".

החשש של יואב לא נבע מכובד האחריות של תפעול סירה, אלא מהמפגש עם הילדים עצמם. "אני בן אדם שקשה לו לקבל את האחר", הוא מודה בכנות. "אין לי סבלנות וסובלנות, ואני לא באמת פתוח להקשיב לאחרים. אמרתי לעצמי שבכל זאת אנסה, אבל אם לא אוהב את זה, אפסיק - כדי לא סתם לפגוע בילדים.

"אבל אז ראיתי כמה שהם ילדים חמים וחייכנים, באמת ילדים מדהימים שלא רוצים להזיק לאף אחד, ורק מחפשים את הטוב. זה עשה לי טוב על הלב. פתאום השתנה לי העולם. ראיתי ילדים שקשה להם בגלל המוגבלות הפיזית שלהם, והם רק רוצים שמישהו יאהב אותם ויחבק אותם. זה ריגש אותי והתחברתי אליהם".

מה ההפלגה בים עושה לך?

"שחרור של כל הלחצים מהגוף. יש עלי הרבה לחצים, פה לימודים ושם מש"צים, פה איזו בחורה מציקה לי, ושם משפחה... אז בים, בהפלגה, הרוח דופקת לי על הפרצוף, המים משפריצים עלי, וזה נותן שחרור.

"בעיקר זה רוגע, אבל יש גם אקשן שקורה רק כשיש סופה ורוחות עם גלים גבוהים, הסירה עוד רגע מתהפכת, ומים מתחילים להיכנס. היה לי קשה להיפרד מהים, אבל אולגה המנהלת הסבירה שצריך לתת גם לילדים אחרים הזדמנות. היא צודקת, זה לגמרי בסדר. לכן המשכתי הלאה מהים, התחלתי להשקיע את עצמי יותר במש"צים, וגם התחלתי לעבוד בקיוסק. עכשיו אמא שלי צריכה לפרנס רק את עצמה".

במה היא עובדת?

" אני לא ממש יודע. אני לא אוהב שהיא מתערבת לי בחיים, ולכן לא מתערב לה".

סיפרת לה על החוויות מהשיט?

"בטח. שלחתי לה תמונות. סיפרתי לה שזה מדהים איך אנשים פה נותנים מעצמם". 

מה החלום שלך?

"לפתוח פאב או מסעדה, אחרי שאשרת בצבא, שאני ממתין לשיבוץ שלי בו. אני רוצה להוכיח שגם בלי בגרות אפשר להצליח. צריך בשביל זה אומץ, אבל אני מכיר אנשים בתחום ומשתדל ללמוד מהם כל הזמן. כשאצליח, אלמד ילדים כמוני איך עשיתי את זה, כדי שגם הם יצליחו".

• • •

"אחוזת ילדים – ויצו" נוסדה ב־1939 כקייטנה ליתומים פליטי שואה. ב־1942 הפכה לפנימייה חינוכית לילדים. עם השנים קלט המוסד ילדי עולים וילדים שהופנו על ידי שירותי הסעד. בשנים האחרונות החל כפר הנוער לקלוט בעיקר ילדים בעלי קשיים, תוך התמחות בתחום בריאות הנפש.

"כיום לומדים וגרים במקום כ־80 ילדים שיש להם עורף משפחתי עם קשיים נפשיים - ולעיתים עורף משפחתי לא יציב", מסביר טל שמואלי, מחנך בבית הספר. "מטרת המקום היא להעניק להם מחדש את הכלים והבסיס להמשך. המסגרת מספקת לילדים מענים מעבר לסטנדרטים של כיתה, לוח ומורה. זה כולל כל מיני פרויקטים, כמו תוכנית המנהיגות, שהיא מאוד ייחודית.

"לוויתי במשך שנתיים, מטעם בית הספר, את הקבוצה שיואב השתתף בה. הוא כמובן התבלט ביכולת המנהיגות שלו, בזכות תכונות האופי המיוחדות שלו. אבל אצל כולם רואים שינוי. זה פרויקט מדהים".

עבור חלק מהתלמידים, "אחוזת ילדים" היא מקלט אחרון מפני אשפוז נוסף, כניסה למוסד לעבריינים, או חלילה היפלטות לחיים ברחוב. התלמידים שזוכים להצטרף לתוכנית המנהיגות של אתגרים, הם אלה שכבר נמצאים בתהליך של צמיחה ושיקום.

מכבים מנועים ונערכים להרמת המפרשים. הים שקט הודות לשובר הגלים שתוחם את המפרץ וחוסם את הגלים הגבוהים שהותירה סערת אתמול. השלווה מופרת מרעש השחפים הנוסקים בין מים לשמיים. האוויר אחרי ימי הגשם, גם בלב המפרץ המזוהם, צח ומואר.

אנחנו הולכים ומתרחקים מהמרחב המתועש של המעגן, העמוס לעייפה במכולות, אל מרחבי הים הפתוח. נעמדים בהתאם לחץ האדום בקצה התורן, שמורה על כיוון הרוח. מרימים במאמץ משותף את המפרש המרכזי המחובר למנור, המוט הרוחבי, ואת המפרש הקדמי, החלוץ. 

על סירת המפרש שאנחנו שטים בה, המכונה בשפת הימאים סונאר, מתנוסס שמה - אורן אלמוג. "מכבי חיפה רכשה את הסירה ותרמה אותה לאתגרים, כדי שאורן יוכל להתחרות באולימפיאדה לנכים", מסביר נמרוד פלצור, מנהל תחום הים והטיולים באתגרים. "אורן איבד את מאור עיניו ואת בני משפחתו בפיגוע במסעדת מקסים באוקטובר 2003. כבר בגיל 11 הוא למד לשוט דרך אתגרים, שמפעילה גם שיט לעיוורים. היום הוא עובד בעמותה. לאתגרים יש 8,000 פעילויות בשנה, 160 עובדים בשכר ו־1,500 מתנדבים".

למרות שנמרוד אחראי על פעילות ענפה, הוא לא מוותר על היציאה לשטח. "אני שומר לעצמי יום בשבוע להדריך קבוצה אחת בעצמי. אני חיפאי, אז הסתדר לי להדריך בתוכנית המנהיגות על שם אלחנן ושלומית פרידמן. אלחנן, אגב, היה בעצמו ניצול שואה שעלה ארצה והסתובב ברחובות בלי בית. לימים הפך לתעשיין מצליח והחליט להוריש את הונו לטובת פעילות לנוער בסיכון. משיעור לשיעור אפשר לראות איך אט־אט הם יוצאים מאזור הנוחות שלהם, לומדים עצמאות ורוכשים ביטחון".

בסירה איתי שני אנשי צוות, ארבעה נערים וכלב. רובין, כלבו השחרחר של נמרוד, צבר כבר שעות ים רבות, כולל הפלגה לקפריסין. הוא היחיד שמותר לו לעמוד חופשי בסירה. כל היתר יכולים להיעמד רק באישור, ותוך הקפדה שהמנור המתנדנד לא יפגע חלילה בראשם ויעיף אותם למים.

הנערים תופסים עמדות בסירה. אחד מהם מתיישב בחזית ואוחז בחבל של מפרש החלוץ. הוא מכונס בעצמו, ראשו מכוסה בקפוצ'ון, אך מקפיד למלא במסירות אחרי המשימות וההוראות. חברו מעדיף להתפרקד על הגב, ופה ושם מושיט יד למלאכת ההשטה. שני הנוספים עושים תורנות על המוט הארוך של הגה, קצת חוששים מכובד המשימה, אך עיניהם נוצצות בסיפוק בכל פעם שהמפרשית מצייתת להם.

לצד נמרוד מדריך את הנערים עילאי, מתנדב בעמותה בן 22. הוא לומד תכנות וגם קורס טיס אזרחי, אבל יום בשבוע הוא מקדיש להתנדבות בים.

"הפעילות עם הנערים וגם עם העיוורים ממלאת אותי. בשונה מהטיס, השיט מחייב עבודת צוות, וזה מלמד המון. זה נותן גם לי הרבה. צריך קצת משמעות בחיים, לא?", הוא מחייך.

מעת לעת צריך למתוח או לשחרר את המפרש המרכזי, והחבר'ה נרתמים למלאכה הקשה. לעיתים הם שוקעים במה שנדמה כחלק החשוב ביותר בשיט: הבוקסה המנגנת. כשוויכוח על השירים המושמעים ועל הווליום מעכיר את האווירה, ואף מביא לכך שהסירה נוטה על צידה ומים מתחילים לחדור אליה, עילאי מכבה את המוזיקה.

"כמו שאמרנו, היום התפקיד שלכם הוא להשיט ביחד את הסירה, ואנחנו לא מתערבים, אלא אם זה מגיע למצב מסכן חיים. אז יאללה קדימה" - ספק מעודד ספק נוזף בהם נמרוד.

החבר'ה נרגעים, משתלטים מחדש על הסירה ומפליגים לעבר המצוף הכדורי שמתנודד בלב המפרץ, ושעליו הודבקו פתקים עם משימות חברתיות. מתקרבים בזהירות כשדופן הספינה צמוד לכדור הכתום, ומקבלים אישור להוציא ידיים, כדי לתלוש ממנו את הדף עם הפעילות.

בין הצחוק והצהלות על ההצלחה במשימות מסננים הנערים גם קללות במגוון הטיות של האות השביעית, וגם יורקים. עילאי מבהיר שוב ושוב שאסור לקלל בסירה, ונמרוד מתעקש שאסור לירוק מול הרוח, "כדי שכולנו נישאר יבשים". הנערים מתאמצים להקשיב ולציית, לא תמיד בהצלחה. בהיעדר מוזיקה, הם מתחילים לשיר שירים בשבח קבוצת הכדורגל האהובה עליהם, ונגד המשטרה השנואה עליהם.

• • •

מאחורי כל אחד מהם סיפור מורכב. עד כמה מורכב, אני מבינה רק כשאנחנו שבים כעבור שעתיים בשלום לחוף. איציק בטיטו, המחנך המלווה את הקבוצה, מתאר את הרקע של כל אחד מהנערים, או "הילדים", בפיו.

"אל הילד הזה, שעכשיו נראה שקט ולא מזיק, אי אפשר היה להתקרב בכלל. מי שהתקרב אליו חטף מכות. עברנו איתו שנתיים מאוד־מאוד קשות. כמה פעמים אפשר להזמין משטרה לילד? אבל לאט־לאט הוא ראה כמה מאמינים בו וכמה אוהבים אותו - והוא נרגע. הוא באמת מקסים.

"ילד אחר לא דיבר עם אף אחד, ובכל הזדמנות רץ לשער הפנימייה וניסה לברוח. הוא רעד ליד אנשים אחרים, והיה מקפיד לכסות את עיניו בכובע הקפוצ'ון. לאט־לאט הכובע התחיל להתרומם, והתחלנו לראות את העיניים שלו. גם היום הוא לא דברן גדול, אבל קשה להאמין שמדובר באותו הילד. זה באמת פלא.

"גם האחרים מגיעים מרקע משפחתי מאוד מורכב, פרידה של ההורים, מעברי דירות, עוני, חוסר יציבות, פגיעות שונות. כל אחד כאן זה סיפור. ברמה האישית אני מרגיש מאוד מחובר אליהם, כי גם אני גדלתי כילד בפנימייה. על כל ילד ב'אחוזת ילדים' ישנם שני אנשי צוות. הכיתות קטנות מאוד, ולכל ילד נבנה מסלול משלו.

"בכל שבוע שאני מגיע לחוף עם הקבוצה, אני מרגיש שחבל שאנחנו לא תמיד כאן. זה הרבה יותר מתאים להם מאשר כיתה עם לוח, גיר ומורה. דרך ההתנסות בים הם לומדים המון על עצמם ועל היכולות שלהם לעבוד בצוות, להוביל ולהנהיג".

yifater1@gmail.com