משחקי החורף, שייפתחו היום בבייג'ין, מזכירים לי את הדבר הכי מטורף שעשיתי בחיי, בזמן המשחקים האולימפיים בלונדון ב־2012.
נשלחתי לסקר אותם על ידי ערוץ הספורט, שם שימשתי כתבת לעניינים אולימפיים. אלא שזכויות השידור היו בידי הערוץ הראשון, וכמות האקרדיטציות של צוות ערוץ הספורט היתה מוגבלת. המשמעות היתה שלא היה לי צלם ולא איש טכני, ובמקומם היו לי 22 ק"ג של משקל, שכללו מצלמה, חצובה, כבלים ומחשב נייד.
עם מוטיבציה בלתי נגמרת סיקרתי את ביצועי הנבחרת הישראלית והשתתפתי באולימפיאדה המקבילה שהתקיימה שם, זו של העיתונאים. באתר השייט האולימפי בווימות' השגתי ראיון בלעדי עם המדליסט האולימפי שחר צוברי, שהגיע לשחזר את ההישג מבייג'ין 2008. ליוויתי אותו בחזרה למגורי הספורטאים דרך שער גישה מיוחד, ובמקביל דיווחתי לערוץ שהכתבה בידיי, ושאפשר לשדר פרומואים.
מרוצה מההישג, מיהרתי לחזור למתחם התקשורת כדי לשלוח את החומרים לערוץ, דקות ספורות לפני תחילת מהדורת חדשות הספורט ב־7 בערב. ואז, לתדהמתי, ראיתי את השומר נועל את השער. התברר שהשער הזה ננעל בשעה 5 בערב שעון לונדון, בעוד האחרים ננעלו רק בלילה.
הישראלית שבי התאמצה לשדר לשומר הלם בנוגע לשער שנסגר מוקדם מהאחרים, ולהסביר לו שגם ככה מדובר רק בדקה אחרי שעת הנעילה. אבל אירופה היא אירופה, וכל השכנועים, החיוכים והחנופה שבעולם לא עזרו.
הלכתי משם, מובסת, לחפש את השער הראשי, רק כדי לגלות שהוא ממוקם אי שם במרחק חצי שעה הליכה, או במחיר של ירידה מסוכנת בפארק תלול, שתלוי בו שלט לא לעשות כן. לבדי, באזור ריק מאדם וכשהטלפון לא מפסיק לצלצל, פתחתי בריצה היסטרית לכיוון השער המקולל, עד שכובד התיק עצר אותי. הבנתי שאכלתי אותה, שאני צריכה נס כדי להגיע בזמן, ושזהו, הלכה הקריירה. כמובן שבינתיים התחיל לרדת מבול, וכמעט פרצתי בבכי מהפדיחה: הפרומואים באוויר, אבל כתבה לא תהיה. הסתכלתי לשמיים ואמרתי לעצמי שאם יש אלוהים, זה הזמן שלו להופיע.
אלוהים אמנם לא הופיע, אבל הוא כנראה שמע את קולי, שכן לפתע ראיתי מולי קלנועית שהפעילה גברת לא צעירה. הסתערתי עליה, שמתי את התיק ודרשתי ממנה להעביר אותו לשער הראשי. הגברת, שחשבה שאני שודדת, התחילה לצעוק "!Help! Help", בזמן שאני תופסת את כתפיה וצועקת: "!Now! Now".
אחרי דקה ארוכה של פאניקה, הצלחתי להסביר לה שאני לא שודדת, וכדי להגיע בעצמי לשער נשכבתי על הדשא והתגלגלתי בגבעה התלולה שהיתה שם. צוות המקום, שראה על הדשא צעירה חבולה בז'קט לבן שהפך מוכתם בדם, רץ אלי עם אלונקה, ויצרתי מהומה בכניסה למתחם האולימפי. התעלמתי מהדרמה, נשקתי למצחה המזיע של נהגת הקלנועית והתפרצתי צולעת למרכז התקשורת. הכתבה שודרה בזמן.
danieller@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו