עם כל הכבוד לזמרת שפיטה, שהפכה את חיקוי המבטא הערבי לטרנד לוהט, הגיבור האמיתי של הז'אנר בחודשים האחרונים הוא כוכב היוטיוב העולה אַבּוּ טַבְּלֶה, הלוא הוא "המתנחל הפלשתיני". דמות פרודית כובשת, בגילומו של מתנחל יהודי כשר שהוא בכלל מוזיקאי - יוני שרון.
עם מבטא פלשתיני מושלם, מניירות של פועל בניין פשוט ודעות שנעות על הסקאלה שבין הדוקר לקורע מצחוק, הפך שרון את אבו טבלה לתופעת רשת, שחרגה מגבולות הוויראלי ועלתה לכותרות אחרי שאפילו אברי גלעד האמין שמדובר בפלשתיני אותנטי והתייחס אליו בתוכנית הבוקר שלו.
"אבו טבלה הוא דמות של פועל פלשתיני עם כובע מצחייה, שמסתובב בחברה הישראלית ומעיר את ההערות שלו עליה", מסביר שרון בחיוך. "אני מביא את נקודת המבט שלו על החברה שלנו מכל מיני זוויות בצורה הומוריסטית ומגניבה".
עד כה עלו כ־25 סרטוני אבו טבלה, שגרפו אלפי צפיות כל אחד. "כמה סרטונים משכו עשרות אלפי צפיות והועברו בוויראליות בווטסאפ, וזה הגיע לאברי גלעד, שהיה בטוח שאני אדם אמיתי. הוא שידר סרטון בתוכנית שלו ואמר, 'תראו מה חושב הפלשתיני הזה עלינו'. אחרי שהובהר לו שהבחורצ'יק הזה בעצם יהודי, הוא הזמין אותי לתוכנית וראיין אותי כיוצר הדמות".
הכל התחיל בסרטון הבכורה, שעלה לרשת בסוף יוני ועסק במחאת האמנים שנותרו ללא פרנסה בימי הקורונה. "אז אבו טבלה הזמין אותם לבוא לעבוד איתו בבניין. הוא הציע שקרן בלס (פלס) תדאג שהחלון יהיה ישר, שתביא תאור (דוד ד'אור) ידאג לתאורה, ושאמיר דדון 'הגבוה' יעשה שליכטה, ועוד הצעות כאלה. זה תפס מייד ועוררה המון תגובות".
האהדה לאבו טבלה מגיעה, לדברי שרון, מכל המגזרים, ורוב התגובות נלהבות לגמרי. "כותבים לי 'פיפי!!!', 'גמרת אותי', 'אתה שרוט', 'רואה את זה בפעם ה־20'. כולם אומרים לי שהחיקוי שלי בול, מדויק, עם כל הניואנסים.
"מי שמכיר קצת את הערבים בסביבה ומכיר את העברית השבורה שלהם, ואת השקית השחורה עם הפיתה, זה בדיוק זה. אנשים מתים עליו, ומדובר בכולם: בשמאלנים ובמתנחלים הארדקור".
לדבריו, בין מעריצי הדמות יש גם ערבים רבים. "קיבלתי תגובות מאבו גוש, ויש לי מעריצים מכפר קאסם ומכפרים בצפון. גם ערביי אזור בית לחם מכירים את הדמות, ולא פעם עוצרים אותי וצועקים לי, 'כיף אל־חאל, יא אבו טבלה".
מבין הסרטונים הנוספים שהעלה שרון בולט אחד עם הכותרת הפרובוקטיבית "אבו טבלה מדבר על הכיבוש". הצופים הרבים שפותו להקליק על הסרטון נדהמו לגלות שאבו טבלה מסביר שם שגם היהודים נמצאים תחת כיבוש - מצד האישה שלהם.
"וואלהי, יעני היהודים ככה, תחת הכיבוש של האישות שלהם. אני עבדתי יום שלם, עשיתי ריצוף. יעני תבוא האישה שלהם, תחזור מהעפודה, תגיד 'תפרק'. איפה בעלבית? יעני, חשבתי גיבור. הוא תיכנס מתחת שולחן", אומר שרון במבטא כבד.
אתה כותב את הטקסטים לסרטונים מראש?
"אני לא כותב. שני טייקים וזה יוצא. הכל מה־זה פרימיטיבי, מניח את הטלפון, קושר אותו איכשהו ומתחיל לדבר. ואנשים צוחקים, אנשים נהנים".
יגידו שאתה חקיין שרוכב על גל ההצלחה של שפיטה.
"האמת, לגבי שפיטה, שמעתי שיש אחת כזאת, אבל לא ממש ראיתי דברים שלה, והיא בטח לא השפיעה עלי. הדמות של אבו טבלה נולדה בלידה טבעית ולא מאולצת. זה פשוט קרה בלי הרבה מחשבה והפקה מראש".
* * *
שרון (33), תושב כפר אלדד, התנחלות קהילתית בהרי יהודה השייכת למועצה אזורית גוש עציון, הוא נגן כלי הקשה, שניגן עם מיטב המוזיקאים בארץ בהפקות במה ואולפן. הוא נשוי לשירן (34), עובדת סוציאלית שלומדת אדריכלות, ואב לחמישה: עדן (11), חי (8 וחצי), כנה (6 וחצי), יעלה (3) ומעין (בת שנה). בינתיים הוא, כמו רוב עם ישראל, מתוסכל מהזום של הילדים ונאנק תחת אתגר הקורונה.
את ילדותו עשה ביישוב הדתי בית אל שמצפון לירושלים, כבן להורים חוזרים בתשובה ("הם מה'קסבה' של מרכז הרב, מהגרעין הקשה, חלק מדור הנפילים של ההתיישבות"). הוא גם נצר ללוחמי מחתרות: סבו, אליעזר שרון, שירת באצ"ל בשם המחתרת "קבצן". סבו הנוסף, נחמן שמשוני, שירת בלח"י.
"הוריי הם אנשי חינוך בנפשם", מסביר שרון. "אמי, אסנת, טוענת רבנית ועורכת דין, ואבי, הרב זאב שרון, הוא ראש המכינה הקדם־צבאית 'ארזי הלבנון' בשילה. הבית שלנו מאוד פתוח. בילדותי, אבא היה אומר לנו, 'רק תקשיבו לי ובסוף תעשו מה שאתם רוצים'. לא היה לי מול מי למרוד".
מגיל צעיר, בהשפעת ערביי הכפרים השכנים, נמשך לתיפוף בדרבוקה. "הרגעים שזכורים לי כילד מתנחל היו החתונות הפלשתיניות. הייתי יושב ליד הגדר ומקשיב לנגנים שם. מאוד סקרן אותי לדעת מה קורה מאחורי הגדר.
"בילדותי היינו קונים מילדי הכפרים עפיפונים, אבל כל המפגשים עם הערבים באותה תקופה היו טעונים מאוד. אלה היו ימי טרור. כשהייתי בן 14 רצחו שני נערים בתקוע, היו יריות על צירים, פיגועים, חדירות. כילד היינו הולכים מהלוויה להלוויה".
אני מתארת לי שבבית אל שמעו בעיקר זמרים חסידים. איך הגעת למוזיקה ערבית?
"חיפשתי מוזיקה עם תופים ודרבוקות, וכנער נתקלתי במקרה בשירים של שריף, הילד הדרוזי. זה מה שהייתי שומע. הדודים קראו לי 'שריף'. גם החברים קיבלו את המשיכה שלי למוזיקה ערבית ממש בכיף".
כשסיים את לימודיו בבית אל, הלך ללמוד בישיבת "חברותא" שבכפר בתיה, במגמת מוזיקה (תופעה הולכת ומרחבת בשנים האחרונות בישיבות הציוניות; ק"א). בד בבד הלך ללמוד מוזיקה ערבית אצל המוזיקאי יאיר דלאל ביפו. את הדחיפה והעידוד לכך קיבל מרכזת המגמה בישיבה, דתייה תושבת היישוב הר ברכה שבשומרון.
למה התרבות הפלשתינית כל כך עניינה אותך?
"אחד אוהב טרקטורונים, אחד אוהב לגלוש בים, אחד אוהב את התרבות הפניקית. אני לא נסעתי רחוק. אני אוהב את התרבות הפלשתינית. תכלס, אני לא יודע להסביר למה".
בצבא שירת בסיירת דוכיפת, ואחרי שחרורו למד ערבית מדוברת באופן עצמאי, ללא מסגרת מסודרת, מספרי לימוד ומשיחות עם כמה שיותר דוברי ערבית. הוא העמיק בתרבות ובשפה הייחודיות לפלשתינים, במבטא ובביטויים.
"אם הייתי בא, נניח, למעיין ופוגש שם ערבי, יכולנו לדבר על כל מיני דברים, יותר מסתם 'אהלן'. על העיזים והכבשים שלו, על החיים, על אלף ואחד נושאים. כבר לא היה בינינו מחסום של שפה".
כבר אז הבין שהמבטא הערבי שלו מושלם. "פעם הלכתי להסתפר אצל ספר ערבי בבית צפאפא, בדרום ירושלים, ודיברתי איתו בערבית. אחת הלקוחות היהודיות שלו ישבה והקשיבה לשיחה בינינו. כשסיימתי להסתפר דיברתי בטלפון. כשסיימתי, האישה ניגשה אלי ואמרה: 'יש לך עברית מאוד טובה, איפה למדת?' הסברתי לה שאני יהודי שמדבר ערבית, ולא ההפך. רק אחרי ששלפתי תעודת זהות היא השתכנעה".
* * *
כמוזיקאי מנוסה הוא הופיע לאורך השנים עם הרכבים מסקרנים, דוגמת ניגון ירושלמי ושיר אדמה, וליווה זמרים ידועים רבים. "הופעתי עם שם טוב לוי מצד אחד, ועם הזמר החרדי יעקב שוואקי מצד שני. הופעתי עם דוד ד'אור ועם מיקה קרני, ומכל אחד נזרקתי למקום או לכיוון אחר. את הקטע עם הערבית שמרתי לעצמי".
לפני שנתיים הקים שרון הרכב של נגנים יהודים וערבים, שמבצעים יחד מוזיקה ערבית קלאסית, בשילוב עם פיוטים יהודיים מסורתיים שנכתבו בארצות המזרח. "מדובר בהרכב של מוזיקאים טובים, בלי סיסמאות ריקות של 'גשר בין יהודים לערבים' וחרטבונות כאלה. הרכב פשוט שעושה מוזיקה איכותית", מדגיש שרון.
איך נגיד בעדינות, המוזיקה שמשמיעים ערביי הכפרים בחתונותיהם היא די פשוטה.
אני מבינה שניגנת פעם בעצמך בחתונה כזאת.
* * *
את הרעיון להעלות ליוטיוב את דמות הפועל הערבי קיבל אחרי שנקלע במקרה למפגש רחוב שעסק ביחסי יהודים וערבים.
"הייתי עם אשתי והילדים בקניות בשער בנימין, כשפתאום ראינו קבוצה של אנשים עם מצלמות, שמראיינים יהודים ופלשתינים, מה כל אחד חושב על האחר. כשניגשתי 'דגו' אותי ושאלו מה דעתי על התרבות הערבית. עניתי שיש דברים שאני מאוד אוהב בה, כמו המוזיקה והכנסת האורחים, ויש דברים שאני מאוד שונא, כמו האלימות והיחס לנשים. דיברתי גם בערבית. בדיעבד התברר שהראיון עלה ליוטיוב וקיבל מאות אלפי צפיות. הבנתי שעליתי כאן על משהו, שיש צמא לדעה שהבעתי.
"היו לזה המון תגובות. פלשתינית אחת כתבה שאני אומר את כל מה שהיא לא יכולה להגיד, והתגובה שלה קיבלה 300 לייקים. מגיב אחד כתב שהראיון שווה יותר מאלף כתבות. הבאתי נקודת מבט שלא מפחדת לדבר על הבעיות ועל הדברים המורכבים. קלטתי שאת הדברים שאמרתי הרבה אנשים חושבים, וזה עודד אותי להיכנס קצת יותר לתחום הזה".
למעשה פרסת שם את משנתך הפוליטית.
"כן, אבל ברוח טובה, בחן. קצת צחוקים. ככה, גם דברים לא טעימים מחליקים בגרון. מזהים שאמרתי את זה ממקום אמיתי ומכבד. חשוב לי החיבור בין התרבויות, שמצד אחד מאוד קרובות ומצד שני מאוד רחוקות. אני בא לדבר על תרבות, על מוזיקה, על הומור. שם אני מוצא את עצמי".
עם הנגנים הערבים שלך אתה נגרר לשיחות על פוליטיקה?
"עם הנגנים - בכלל לא. אבל יצא לי כמה פעמים לדבר עם ערבים מכל הארץ על פוליטיקה. צריך לעשות את זה בטקט. אין לי בעיה להגיד דברים חריפים מאוד נגד אבו מאזן, למשל, שהם לא יכולים להגיד כי הם מפחדים. זה בכלל הזוי שמתנחל הוא הדובר של השכן הפלשתיני שלו".
אין שום חיכוכים בהרכב?
"לא. אני לא אגיד לנגן הפלשתיני שאני מתפלל שלוש פעמים ביום שייבנה בית המקדש, וגם הוא חוסך ממני מחשבות שלו. ככה אנחנו מסתדרים".
בימי טרור, יכול להיווצר גם קונפליקט.
"זה לא מעסיק אותי, אבל אם אצא למילואים ואצטרך לעצור את בן הדוד של הנגן שלי - אני לגמרי אעשה את זה. אני לא מתעלם מהפחד וממתיחויות ביטחוניות. רוצחים פה יהודים, ואני לא שוכח את זה. אני לא מייפה את המציאות".
איך הנגנים שלך מגיבים על אבו טבלה?
"הם לא נעלבים. להפך, הם מבסוטים, מפרגנים ונהנים מההומור".
* * *
בית משפחת שרון בכפר אלדד נראה כמו חלק מרחוב ברובע היהודי בירושלים: אבן כבדה, מסותתת בגסות, מסגרות ברזל כחולות לחלונות המקושתים, קמרונות ומדרגות בחצר, שנראה שמובילות לבית נוסף. מסביב גינת פרי וטרסות. בית שנראה ישן, שורשי - למרות שבנייתו הושלמה רק לפני שנה.
"גיליתי שיש חלל, אזור כזה שאף אחד לא נוגע בו, בין המתנחל לפלשתיני", מבהיר שרון. "גיליתי שאני מבין את כל הצדדים ורציתי לדבר ממקום שמבין ומכיר את המורכבות.
"עם הזמן הבנתי שמרוב שהנושא טעון, אפשר לעשות עליו הומור. לדבר על דברים לא פוליטיים, על 'החיים עצמם', לצחוק ולהוריד מהמשקל המטורף של הסוגיה הזאת. לערבב את המישמש הזה בהומור ובמוזיקה. ואיכשהו, מצאתי את עצמי עם אבו טבלה".
אתה לא חושש שהחיקוי שלך ייתפס כמגחיך את הפלשתינים? מתנשא עליהם?
"יש לי לא מעט מכרים פלשתינים שפתוחים איתי ומדברים איתי על הכל. מעולם לא שמעתי מהם תלונה או הערה בנוגע להתנשאות או לזלזול, חלילה. משום מה, יש בחברה הישראלית קבוצה שקיבלה על עצמה להיעלב בשבילם".
לפני שנתיים נסע שרון לטייל במרוקו, ובאחד המלונות קיבל לידיו תוף דרבוקה. "מרוקאי חביב ביקש שאדגים לו מה אני יודע, צילמו אותי מנגן, והסרטון הפך לוויראלי, עם מאות אלפי צפיות בעולם".
בעקבות ההצלחה הוזמן להופיע בפסטיבל במרוקו, ובימים אלה, לאור התחממות היחסים עם איחוד האמירויות, קיבל הזמנה להופיע במפרץ הפרסי. "פנו אלי בבקשה לבוא לנגן שם בפסטיבלים. העליתי סרטון בערבית, שבו בירכתי על הסכם השלום ההיסטורי, וסיימתי עם ההרכב בנגינת 'עושה שלום במרומיו' בסגנון ערבי. הסרטון פורסם גם בדף הפייסבוק של משרד החוץ בערבית וגרף קרוב לרבע מיליון צפיות".
לראייתך, יש הבדלים מהותיים בין מוזיקאים יהודים לעמיתיהם הפלשתינים?
"הנגנים שאני פגשתי הם עממיים. יותר עובדים בשמחות ובחתונות. זה לא כמו אצלנו, של 'בוא תשמע איזה שיר כתבתי במחשכי הלילה'.
"יש יוצרים פלשתינים בראפ, אבל לא נתקלתי ביוצרים ממש טובים. יש אחת, פלשתינית שלא חיה בארץ, שונאת ישראל גדולה וזמרת גדולה לא פחות. קוראים לה נאי ברגותי. באה ממשפחה טובה. אני רואה את הפוסטים שלה בפייסבוק, לא מדובר בחובבת ציון. אני קורא וכותב ועוקב".
העובדה שאבו טבלה צבר קהל מעריצים גדול הביאה לשרון את הרעיון להפוך את הדמות למופע בימתי מוזיקלי שישלב גם סטנדאפ.
"עד עכשיו עשיתי את הדמות כדי לעודד ולהצחיק. בקורונה אנשים נמצאים במצב רוח שבוז, סגורים בבית, וכולם רוצים לצחוק. אז העליתי פוסט בפייסבוק וזרקתי שאלה, 'מה דעתכם שנעלה את אבו טבלה על הבמה?'
"היו מאות תגובות אוהדות, ואנשים אמרו שהם מוכנים לקנות כרטיסים מראש. עכשיו אני כותב את המופע, עובד עליו עם הבמאית המוערכת רבקה ויטריאל מבית אל, ואנחנו מקווים להעלות, ברגע שיתאפשר, מופע שיכלול גם הומור וגם מוזיקה טובה וריקודי דבקה בהשתתפות הקהל. מבחינתי, זה רק חיובי".
מה התוכניות הלאה?
"לא הייתי מתנגד לשחק גם בטלוויזיה, אולי אפילו בערבית, ולהביא את מי שאני בצורה אמנותית לגמרי. זה ייתן לאנשים עוד נקודות מבט על דברים שקורים לידנו, נקודות מבט שלא רגילים אליהן".
והסבים שלך? מה הם היו אומרים על כל זה?
"'קבצן', הסבא מהאצ"ל, היה שודד ידוע. אז קראו לזה 'מחרים'. יום אחד הוא בא להחרים כסף של בריטים מאיזה בנק והתחזה לערבי. הבעיה היא שהוא לא ידע ערבית בכלל, והדבר הראשון שהוא אמר כשהוא נכנס לבנק היה 'מע סלאמה', שזה 'להתראות'. בואי נגיד שאם הוא היה יודע ערבית כמוני, השוד היה מצליח יותר".