בלילה שבין שני לשלישי השבוע, אחרי הניצחון הגדול של מועדון ספורט אשדוד בטדי 1:2 על בית"ר ירושלים, רן בן שמעון לא עצם עין אפילו לדקה. האדרנלין בער. כבר ב־5:30 בבוקר הוא קפץ מהמיטה, סימס לחבר שלו, דוד, שנפגשים בעוד שעה במגרש הטניס בשכונה ו' לאימון. בן שמעון אומר שדוד הוא פרטנר מושלם לטניס, אבל שאחרי ערב כזה מול בית"ר, הוא ניצח אותו והרגיש כמו הספורטאי הנערץ עליו בעולם - רפאל נדאל.
את בן שמעון, רב"ש בכינוי הממותג, אני מכיר בערך 30 שנה, אולי קצת יותר, ולא תמיד אני מצליח לעקוב אחרי מעברי הדירה שלו. עכשיו הוא גר באשדוד, קומה שביעית, עם אשתו השנייה אסתר (49) והבנים גיא (13) ויהונתן (8). עמית (19), בתו מאשתו הראשונה, היא חיילת שנעה בין בית אביה לבין בית אמה בנתניה.
זו שעת צהריים, ובן שמעון מכוון אותי למטבח הפתוח אל הסלון ומציע לי שתי אופציות של מרק, משני סירים שמבעבעים על האש - ירקות או עדשים. אסתר הכינה, למרות שהיא מודה שרן יודע לבשל, "יש לו יד".
באתי לדבר איתו מכמה סיבות. ראשית, הקבוצה שלו, מועדון ספורט אשדוד, נמצאת מתחילת העונה בצמרת הטבלה, ומסביב כבר נשמעו דיבורים הזויים על ריצה לאליפות ושאר ירקות שלא קשורים לשום דבר, גם לא למרק. בנוסף, היה דיבור על רב"ש כמועמד לאמן את הנבחרת. זה לא יקרה עכשיו, כי ההתאחדות החליטה במפתיע להמשיך עם האוסטרי וילי רוטנשטיינר, אבל בכדורגל הישראלי דברים משתנים מהר.
ויש עוד סיבה לראיון: בן שמעון חגג לפני חודש יום הולדת 50, וזה זמן לא רע להסתכל אחורה ולערוך בדיקת מלאי. "אני עם כמה קילוגרמים יותר, והייתי שמח להוריד אותם", הוא מחייך. "אבל אני עושה הרבה ספורט. משחק טניס שלוש פעמים בשבוע, רוכב על אופני שטח פעמיים־שלוש בשבוע, וגם משחק כדורסל באולם. הבעיה היא שאחרי הכל, אני מאוד אוהב לאכול".
לפני כשנה חזר מקפריסין, שם החזיק שלוש שנים במשרה הרמה של מאמן לאומי. מבחינת גישה או מידת התאמה לתפקיד, לבן שמעון יש את זה בגדול, אבל זה לא מלמד אותנו הרבה על האפשרות שיצליח בנבחרת ישראל, אם באמת יקבל הצעה. כי מי באמת הצליח בנבחרת, ואל תגידו עמנואל שפר.
הרומן הקפריסאי התחיל לפני שמונה שנים, מייד אחרי עונת 2012, שבה השיג את הישגו הגדול ביותר בישראל - זכייה באליפות עם עירוני קריית שמונה, בפער של 17 נקודות(!) מהדולקת אחריה, הפועל ת"א. הרצון שלו ללכת למקומות אחרים הכעיס את בעל הבית איזי שרצקי, ובן שמעון מצא את עצמו בא.א.ק לרנקה.
"כשהגעתי לשם, שאלתי את הבוס קוסטאס מיכאלידיס מתי יש משחק של קבוצת הנוער. זה מצחיק, אבל הוא לא ידע אם יש להם בכלל דבר כזה, קבוצת נוער. אבל מצאתי את הקבוצה, פגשתי שם אנשים מקסימים, והחיבור היה מיידי, במיוחד עם סבאס קונסטנטינוס, שהיה אז בהנהלה של א.א.ק והפך עם השנים למנהל המקצועי של ההתאחדות הקפריסאית. הוא חשב שאני האיש הכי מתאים לאמן את הנבחרת שלהם. האמת? הבנתי את העם שלהם עוד לפני שהבנתי את הכדורגל שלהם, וזה מה שעבד לטובתי. היו לי שנים של עונג צרוף".
לאמן נבחרת לאומית כשאתה לא שייך לאותו עם נראית משימה קשה עד בלתי אפשרית. לא רק הבדלי שפה, אלא גם הבדלי מנטליות ותרבות. זה פוטנציאל ללא מעט התנגשויות.
"בהתחלה נסעתי לבד לשלושה חודשים, בלי המשפחה, כדי ללמוד, להכיר את המורכבות האדירה של הקפריסאים. אני חושב שנכנסתי לכל אתר באנגלית שכתב אי פעם משהו על כדורגל קפריסאי. קראתי על ההיסטוריה שלהם, על העצמאות שהם קיבלו מבריטניה ב־1960, על המלחמות ועל הפלישה הטורקית לקפריסין ב־1974. עבדתי יומם ולילה.
"בשבתות, כשהייתי לבד, הייתי פוגש בצהריים את השחקנים עם המשפחות שלהם. התמקדתי בשחקנים שידעתי שילכו איתי את המרתון הזה. שחקן ישראלי חושב כל הזמן שהוא כוכב, וצריך לאזן אותו למטה. אצל הקפריסאי זה הפוך. הם חסרי ביטחון, וצריך להרים אותם. הם הרבה יותר טובים ממה שהם חושבים.
"תשמע סיפור שקרה לי. יום אחד אני יוצא מקניון בניקוסיה ואני פוגע קלות בפגוש של רכב לפניי. ברכב היה בחור בן 32, שקרא לאבא שלו כדי להסדיר את העניין. אתה מבין? הקפריסאים זה עם בגמילה, בטראומה. אין להם אמונה ביכולת שלהם. בקפריסין למדתי מה זו אבולוציה של אנשי אי. כשאתה חי באי, אתה בונה לעצמך תכונות של הישרדות".
גם ישראל היא סוג של אי.
"אבל אנחנו הכי חזקים באזור. הם, לעומת זאת, מרגישים מבודדים. אין להם מטוסי קרב, אין אוניות של חיל הים. יוון היא המדינה־האם שלהם. בדרכון שלהם רשום 'יוונים קפריסאים'.
"יום אחד, לפני האימון, אנחנו נמצאים בחדר ההלבשה. פתאום אני רואה שלקפטן שלי, יורגוס מרקיס, יש קעקוע של דגל יוון על כל הגב שלו. הסתכלתי טוב כדי להאמין. אני ניגש אליו ושואל אותו, 'יורגוס, מה זה?' והוא אומר לי, 'רן, אני יווני'.
"שיחקנו מול יוון במוקדמות היורו. הובלנו 0:1, אבל ראיתי שהשחקנים היוונים לא מפסיקים לדבר עם השחקנים שלי. באיזשהו שלב הם נבהלים, ויוון מנצחת 1:2. אין מה לעשות, כולם בקפריסין מבולבלים מהמצב. האוהדים, השחקנים. מחוץ לאצטדיון הלאומי התנופף דגל ענק של יוון, ולידו, בקטן, דגל של קפריסין".
הליגה הקפריסאית מלאה בזרים. הם לא מאמינים בעצמם.
"זה נכון, היה צריך לעשות שם עבודה מנטלית כמעט מאפס. שחקנים עם פוטנציאל, שלא קיבלו צ'אנס בקבוצות שלהם. כשישבתי איתם הבנתי שזו חבורה שצריכה לידה דמות אב כריזמטית, מעצימה. היכולת מנטלית היא הפער בין מה שאפשר יהיה להשיג בעתיד לבין מה שהיה בעבר.
"בישראל יש חמישה זרים בקבוצה. המקומיים הם הדומיננטיים. בקפריסין - 17 זרים בקבוצה. הם חולי כדורגל, אבל לא מאמינים בנוער שלהם ובשחקנים מקומיים. עד היום אני לא מבין את הרציונל שלהם. הם לא בדיוק נלחמים על הילדים שלהם".
בן שמעון היה בלם בולט בכל הקבוצות שבהן שיחק, קיבל את תפקיד הקפטן בנבחרות ישראל הצעירות ורשם 34 הופעות בנבחרת הבוגרת. שנותיו הטובות עברו במכבי פ"ת ובהפועל חיפה (אליפות היסטורית ב־1999, ראשונה ואחרונה עד היום), ואת הקריירה כשחקן סיים בהפועל פ"ת ובבני יהודה.
כשמנכ"ל מכבי ת"א, אלי דריקס, שמע שרב"ש מתכוון להודיע על פרישתו, הוא צלצל לשאול אותו אם הוא רוצה לאמן את הנוער של מכבי ת"א. הנוער היה בטראומה אחרי תבוסה 8:0 למכבי חיפה, ורן ענה שהוא מוכן לבוא. הוא סיים את העונה במקום השני, ובעונה שלאחר מכן כבר זכה באליפות, בהפרש של 18 נקודות מהקבוצה במקום השני.
ההיסטוריה שלו זרועה עבודה עם מאמנים ובעלי קבוצות חזקים. הלוזונים, אברם גרנט, שלמה שרף בנבחרת, רובי שפירא ז"ל (הבעלים של הפועל חיפה כשרב"ש זכה איתה באליפות), איזי שרצקי, מכבי ת"א של אבי נמני, ועכשיו ג'קי בן זקן. מכיוון שהוא בחור נבון שעמד בכל הצמתים ופגש את כל האנשים בכדורגל, הוא יודע איפה הוא חי ומה אפשר ואי אפשר לומר. אני יכול להבין אותו, כי בכדורגל הישראלי לא רצוי להגיד כל מה שעובר לך בראש.
אני לוקח אותך לרגע המכונן שלך כמאמן - אליפות בקריית שמונה של איזי שרצקי.
"בסופו של דבר, זו היתה חוויה אדירה, זיכרון ענק. בעונה הראשונה שלי שם עלינו בפעם הראשונה בהיסטוריה לליגת העל. 11 שחקני הרכב מקומיים".
רבת עם איזי לא מעט.
"אז מה. אנשים נוטים לשכוח שהיו לי איתו יחסים מופלאים. הרגשתי שהוא כמו בן משפחה שלי. הוא היה איתי ביג טיים בתקופות הכי קשות. אבא שלי יהודה היה נהג מונית מיתולוגי בפתח תקווה, עד שחלה. אחותי דנה התקשרה מארה"ב ואמרה שיש לו עוד כמה חודשים לחיות וביקשה שאבוא לאיזו תקופה. אמרתי לה שאני באמצע תקופה מורכבת בקבוצה ושאני לא יודע מה לעשות. איזי אמר לי, 'סע, הכרטיסים שלך ושל אסתר כבר שולמו'.
"הבאנו צלם לסלון של אחותי וצילמנו שיחות עם אבא על הכל. על היחסים עם אמא, על איך עלה לארץ, על הקשיים שלו וכל חוסר הסובלנות שלו כלפינו, הילדים. אלה היו שבועיים שנתנו לי את הפרידה הראויה מאבא שלי, ואני לא אשכח את זה לעולם לאיזי.
"אנשים לא באמת מכירים אותו. רואים מה שקופץ בטלוויזיה אחרי משחקים, וזה לא משקף כלום. הוא איש משפחה מופלא".
היו עליות ומורדות בקשר ביניכם.
"לא היתה שום ירידה. לפעמים הוא לא ידע לבטא את הרגשות שלו, וזה יצא שלילי. אחרי האליפות רציתי לעזוב. מיציתי את עצמי והרגשתי שאני צריך ללכת, ועל זה הוא כעס. ביג דיל".
בן שמעון ישב בבית חודשיים, ואחר כך נסע לאמן את א.א.ק לרנקה. ב־2013, אחרי עונה אחת שבה סיימה הקבוצה במקום הרביעי, חזר לארץ. אימן בהפועל ת"א, במכבי פ"ת, בבית"ר ירושלים ובאשדוד, עד שב־2017 נקרא לאמן את נבחרת קפריסין. משבר הקורונה האיץ את סיום עבודתו שם, לאחר שההתאחדות הקפריסאית נקלעה לאי ודאות כלכלית וביקשה ממנו להמתין עם הארכת החוזה.
מה ההישג הכי גדול שלך שם?
"הישגים די קשה להשיג בקפריסין, אבל עלינו מדרגות קטנות. אני חושב שהצלחנו לייצר זהות לכדורגלן הקפריסאי. בתקופה שהייתי שם, שחקנים מקומיים התפתחו מאוד ברמה האישית".
בתקופה האחרונה עלה שמו כמועמד לאמן את נבחרת ישראל, אבל ג'קי בן זקן אותת לראשי ההתאחדות שיניחו לו ולרב"ש. בן זקן הוא השריף של מ.ס אשדוד כבר הרבה שנים, וגם אם אחיו נוני אלמוזלינו (שניהם נולדו לאותה אם) הוא בעל הבית ביום־יום, רוחו של האח הגדול והבוס הגדול שורה בכל. בן זקן דומה לרוב בעלי מועדוני הכדורגל בישראל, שלא מסתפקים רק בגב כלכלי, אלא מתערבים בכל, גם כשהם מעריכים את המאמן שלהם.
"אין בחירה טובה יותר מאשר לעבוד עם בן אדם כמו נוני", אומר בן שמעון. "יש לו לב ענק, הוא בחור טוב שגם נותן לי את המקום שלי, וגם מאתגר אותי. יש לו ראייה אדירה, הוא בחר - בלי סוכנים ובלי ג'קי - את הזר הכי טוב שמשחק בליגה, ננאד צבטקוביץ' שלנו. הוא ראה אותו בתוכנת כדורגלנים ושלף אותו מהליגה הסרבית. אני ממש סומך עליו. ג'קי עצמו לא מתעסק ביום־יום".
פתחתם את העונה מצוין, אבל אשדוד איבדה כבר מזמן את המעמד שלה כעיר כדורגל. לפני הקורונה היה מעט מאוד קהל במשחקים.
"העיר גדלה באופן מפלצתי בשנים האחרונות, יש פה קהל חרדי ודתי גדול, ועלייה רוסית, שהכדורגל לא מעניין אותם. אני חי פה שנה, ואנחנו מאוד נהנים מהאנשים, מהשכנים, מעובדי המועדון עד האפסנאי. כולם חבר'ה טובים, ואני מרגיש התעוררות במועדון.
"בהתחלה הקושי הכי גדול זה להרים את הגוף הזה לאוויר, בכל העוצמה של ארבעת המנועים, כמו מטוס. היום כולם באים לחדר הכושר לפני האימון, כולם רוצים לצפות במשחקים כדי ללמוד את הטעויות שלהם. יש קשר ישיר בין השקעה להצלחה. אני מסביר לשחקנים שההצלחה לא תגיע בפנייה הראשונה, אבל היא תגיע. האווירה מושכת את כולם למעלה.
"כשהקורונה תעבור, אולי נחזיר לעיר את הלהט לכדורגל. חשוב מאוד שייבנה באשדוד אצטדיון ראוי במקום הי"א. עם כל הכבוד, הוא אחרון המונומנטים למגרשים שנעלמו, כמו הקופסה והאורווה. צריך לבנות פורמט מתאים לעיר, משהו כמו 12 אלף מקומות".
אתה מאמן דעתן שמועסק אצל בעלים דעתן. איך יוצאים מזה בחיים בלי שיגידו עליך שאתה רק חייל במערכת?
"אתה מאמין לי שלא מעניין אותי מה יגידו? לג'קי בן זקן יש חוכמה וכריזמה. יש לו יכולת לדבר מעט ולהגיד הרבה, עם הבחנות חדות. אין לי בעיה להתמודד עם אנשים מאתגרים. בעלים פרטיים שמים הרבה כסף והם צריכים להיות מעורבים, אני מעודד את ג'קי להיות מעורב. זה בונה את המערכת טוב יותר.
"שאלו אותי פעם אם מאמן הוא שכיר או עצמאי. אני אומר שאנחנו שכירים מלאים, וככל שהזמן עובר, אנחנו יותר עצמאיים. אני כן צריך לשתף ולשמוע ולהיות פתוח לקבל דברים. אי אפשר להסתדר אחרת. ברגע שאדם יודע מה הגבולות ומה המחיר שהוא מוכן לשלם, זה יכול לעבוד. אתה צריך לדעת לא להיות גמיש מדי וגם לא נוקשה מדי. אחרת אתה נופל בתפר".
בן זקן ישב בכלא כמעט שנה וחצי על עבירות פיננסיות חמורות. דיברת איתו על התקופה בכלא?
"דיברנו על הכלא, אבל לא הרבה. הבנתי ממנו שזו היתה תקופה קשה, אבל מחשלת. יש לו משפחה גדולה, הוא ראש השבט וזה לא היה פשוט, אבל זה נתן לו פרופורציה לחיים".
העובדה שאשדוד קרובה היום לצמרת היא תהליך, או שאתם מנצלים את החולשה של מועדונים גדולים כמו הפועל ת"א או בית"ר ירושלים?
"אני רואה מועדונים שהצליחו לייצר תהליכים ונותנים למאמנים שלהם לעבוד. מכבי ת"א ובאר שבע, למשל. באתי לאשדוד כי נותנים לי לעבוד שם. הקבוצות הקטנות שיפרו את עצמן, והמרחק בין הגדולות לקטנות הצטמצם. יש שיפור ברמת התחרותיות. אין עוד 'בטן' בטבלה. הפער בין מקום 3 למקום 14 הוא קטן, כמעט כולם יכולים לנצח את כולם. כדי לייצר דומיננטיות צריך להיות סופר איכותי, והיום אף אחת לא כזאת. חיפה היא טובה, מכבי ת"א טובה בדרך כלל, אבל כולן פגיעות".
מה חשבת על ההחלטה לתת לרוטנשטיינר להמשיך בנבחרת?
"אני חושב שזו היתה החלטה טובה. הוא אדם ראוי מאוד לנבחרת, וגם אישיות מקסימה. נפגשתי איתו, ואם הוא יצטרך, אשמח לעזור לו בכל מה שצריך. כולם צריכים להתנקות מהאינטרסים של בעד או נגד, כי בסוף זו נבחרת ישראל.
"למדתי מזמן שהעולם דינמי. רוטנשטיינר הגיע כמנהל מקצועי, אבל הוא כבר נגע באימון, ולהבדיל מקבוצה, בנבחרת התפקיד של מנהל מקצועי דומה מאוד לתפקיד המאמן. אני באמת מעמיד את עצמי לעזרתו. אני מכיר את הנבחרות שנשחק מולן ואת השחקנים שלהן".
מעלים שוב ושוב את השם אייל ברקוביץ' כמועמד לאמן את הנבחרת. הוא יכול לעשות את זה?
"אני חושב שלאייל יש הרבה מה לתרום, אם יהיה לידו מאמן בעל הבנה ויכולות טקטיות, שעבד בשטח עם שחקנים. השילוב הזה יכול לתת לו את המקום המתאים להוביל צוות נכון".
מה אתה חושב על נבחרת ישראל כיום?
"הסתובבתי באירופה, יצאתי להשתלמויות. הייתי בבלגיה אצל המאמן רוברטו מרטינס. כל בית הגידול של הכדורגל באירופה שונה בהתייחסות, בשפה הספורטיבית. אתה יודע איפה רואים את זה? כשלגיונרים מגיעים לישראל, לקראת משחק נבחרת, הם רוצים מהר מאוד לחזור לחו"ל. יש משהו בשהות שלהם כאן שלא עושה להם טוב.
"אני גדלתי בישראל, והחינוך שלי הוא ישראלי, בסופו של דבר. אחרי הפסד של נבחרת קפריסין הייתי יוצא ממש מפורק, והמנהל המקצועי שלי, מקומי, היה ניגש אלי ואומר, 'אבל קואץ', ראיתי הרבה דברים טובים אצלנו'. לקח לי זמן לזהות את זה, כי גדלתי בתרבות פטאלית של שחור ולבן, טוב ורע.
"בישראל אין קרקע פורייה לתהליכים ארוכים. אני עכשיו באשדוד, ואני מנסה בחלקת האלוהים הקטנה הזאת לעשות, לשנות מושגים על הישגיות. לייצר תהליכים שיתגברו על מסיחים כמו סוכני שחקנים ותקשורת. אני חולם שהתהליך המקצועי יהיה חזק יותר מרעשי הרקע".
מה התכונה הכי חשובה למאמן נבחרת?
"מאמן צריך להגיע לשחקנים שלו עמוק בזמן הקצר שיש לו איתם, ואת זה אני אומר אחרי תקופה ארוכה בקפריסין. אצל שחקני נבחרת אתה פחות מאמן שלהם ויותר שותף. אם אתה צריך לאמן אותם, נכשלת. הם צריכים להאמין בדברים שאתה חושב שיביאו אותך להצלחה. אתה צריך גמישות טקטית, לדעת להתנהל בין שיטות ולא להתקבע במשחק. תחשוב שסיימתי נבחרת לאומית ובאתי לאשדוד. זה חלק מבנק הידע שיש לי - הכלים, היכולת לדבר ולהעביר מסרים".
אם היית נבחר לאמן את הנבחרת, גורלך היה שונה מזה של המאמנים הקודמים? זה בית קברות למאמנים.
"בחיים לא אגיד על נבחרת ישראל שהיא בית קברות למאמנים, במיוחד לא על נבחרת שלי, ששיחקתי בה מגיל 12, רוב השנים כקפטן. יש פה דיסוננס. תמיד אהיה זמין לנבחרת, ותמיד ארצה. גם כשאימנתי בקפריסין, רציתי לנצח את בלגיה, שמדורגת היום ראשונה בעולם. מצד שני, טוב לי מאוד באשדוד, במערכת הזאת, עם השחקנים שלי".
יש סיכוי בקמפיין הקרוב?
"כמאמן אני תמיד אומר שיש סיכוי, אבל הוא לא גבוה. הנבחרות בבית שלנו טובות יותר" (ישראל הוגרלה לבית אחד עם דנמרק, אוסטריה, סקוטלנד ואיי פארו; א"פ).
מה אתה חושב על מה שעובר על ערן זהבי בהולנד?
"ערן הולך עם הלב שלו, ובסך הכל קיבל כל השנים החלטות טובות לקריירה שלו. הוא תמיד עבד קשה. יש מורכבות בגישה אליו, ובכלל בהערצה לאנשים. כמו בכדורעף, אנחנו מרימים אנשים כדי להנחית אותם חזק על הרצפה. הוא צריך להיות נאמן לעצמו, ולהבין שגם הצלחה וגם חוסר הצלחה הם חלק מהחיים שלנו. הוא תמיד יידע להתעלות מעל זה. הוא אישיות וספורטאי־על, וכל מי שאומר עליו משהו שלילי, מדבר יותר על עצמו מאשר על ערן".
את אשתו השנייה, אסתר, פגש ב־2002 באמצעות חברים משותפים. היא באה ממשפחה דתית, היתה גרושה פעמיים, עם שני ילדים מאבות שונים. "ההתחלה היתה לא קלה", הוא אומר. "החיבור בינינו לא זרם מייד. אבל במרחק הזמן היא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. כל יום אני אוהב אותה יותר".
אסתר למדה משפטים, ועכשיו היא מתכוננת לבחינה הקרובה של לשכת עורכי הדין. "זה אומר שבתקופה הזאת אני אהיה אמא, סבתא ועוזרת בית", הוא מחייך.
רב"ש גדל ברחוב פינס בפתח תקווה. הוריו עלו ממרוקו, ויש לו אח בכור, אסי (52), ואחות צעירה ממנו, דנה (45). אביו יהודה היה נהג, ואמו סילבי ניהלה במשך 17 שנה את מזנון בית המשפט בתל אביב, עד שנפטרה מסרטן.
"אמא חלתה בפעם הראשונה בגיל 56. חטפה סרטן במנהרות האף. מאותו יום התגייסנו סביבה, והיא נלחמה כמו לביאה. הקרנות, כימותרפיה, טיפולים. אחרי שנה וחצי קיבלה בשורה שהיא נקייה. אני זוכר עד היום את הברביקיו שעשינו לכבודה ואת השמחה של המשפחה וכל החברים.
"אחרי שבע שנים התחילו לה כאבי בטן, ולקחנו אותה לבית חולים. הרופא אמר שממצאי הבדיקות לא טובים. הייתי אז בתחילת הדרך שלי כמאמן במכבי ת"א, האחים שלי היו בארה"ב. רצנו מבדיקה לבדיקה, מרופא לרופא. אחרי הניתוח התברר שהסרטן חזר בגדול, עכשיו במעי הגס, והפעם אמא ויתרה. היא פשוט כבתה. מבן אדם שמח שאהב לצחוק, היא לא רצתה לשמוע ולראות אף אחד, וראינו אותה קמלה מיום ליום.
"שלושה חודשים נלחמתי בשתי גזרות - היה לי סגל חלש מאוד במכבי ת"א, וכשסיימתי אימון, רצתי אליה. ואז קיבלתי מתנה מהשמיים: מכבי החליטה לפטר אותי. זו היתה עבורי המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש, כי התפניתי לשבת שלושה חודשים וחצי ליד המיטה שלה בתל השומר. אחותי הגיעה מאוחר יותר.
"הייתי עושה לה מסאז'ים בכפות הרגליים, כי היא אמרה שהיא לא מרגישה אותן. ברגעים הטובים דיברנו על החיים, ופתרתי לעצמי הרבה חידות שלא הספקתי לשאול בגלל מירוץ החיים. אבא שלי היה איש מדהים וישר, אבל העלייה לארץ והפגישה עם הממסד פה הפכו אותו לאיש מריר וכועס. הוא לא הצליח להתאקלם. ליד המיטה שאלתי אותה איך הצליחה לגרום לזה שנהיה ילדים הפוכים ממנו - שמחים, מרוצים מהחיים. היא אמרה שגם היא, כשחיה עם אבא שלי, החליטה שהיא צריכה לבחור דרך, והיא בחרה בחיים. חצי השנה האחרונה איתה עיצבה לי את החיים.
"באותו בוקר אחרון, בשנת 2009, ישבתי ליד המיטה שלה. היא כבר שקעה, והרופא אמר שצריך להיפרד. ואז המוניטור הראה קו ישר, ואני רצתי לרופאים והשתוללתי וביקשתי מהם שיצילו אותה. והם אמרו לי שהיא עברה לעולם האמת. ישבתי וחיבקתי אותה כמה דקות. הרגשתי שאני נוסע 250 קמ"ש באוטוסטרדה ונכנס בקיר.
"השבעה הורידה לי אסימונים. מלא אנשים הגיעו, מעובדי עירייה ועד שופטי בית משפט עליון (סילבי בן שמעון ניהלה במשך 17 שנה את מזנון בית המשפט בתל אביב; א"פ). היא הוציאה אותי ממקום של התרסקות למשהו טוב. הפכתי גם לבן אדם מסורתי יותר, מחובר יותר לשורשים שלי".
עכשיו, עם הטיסות הישירות למרוקו, מפתה אותך לעשות טיול שורשים?
"האמת? לא ממש. תכננתי לנסוע עם אמא שלי. מה שעצוב לי זה שהיא לא ראתה את הנכדים שלה, ולא ראתה את הנכדה שלה גדלה".
דובאי?
"לא מדבר אלי. משמח שיש נורמליזציה, אבל צריך שתהיה נורמליזציה בינינו. אם תשים רמזורים בהודו, זה יתקע אותם כי הם רגילים לכאוס. אני בעד לנהל את הכאוס. יש פה הרבה דברים טובים, אבל אנחנו מקלקלים אותם".
