ב־26 השנים האחרונות התרגלנו לראות את השחקנית אסי לוי מגלמת שלל דמויות בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, מוציאה לפועל מונולוגים שאחרים שמו בפיה. כעת היא נותנת לראשונה דרור למילים שכתבה בעצמה, ללא פילטרים, כשהן עטופות בלחנים שיצרה בעצמה. כן, מעתה אמרו: אסי לוי, מוזיקאית.
את חודשי הקורונה העבירה לוי בקומת המרתף של ביתה ברמת גן, שאותו היא חולקת עם שתי בנותיה - זואי (17) וליהיא (18 וחצי). בקומה זו מסתתר חדר קסום ומרווח, חציו אולפן וחציו סטודיו, מלא בתקליטים ("אני אוהבת את הסאונד של תקליט שמתנגן בפטיפון מההתחלה ועד הסוף. שומעת ג'אז, ישראלי, פטי סמית', דילן, אריתה פרנקלין, בילי הולידיי"), וגם בפוסטרים, גיטרות, פסנתר, מערכת תופים ומגברים, לצד עמדת מחשב ופינת ישיבה.
ביקום החלופי הזה חזרה השחקנית המוערכת לאהבה הישנה שלה ולחלום שמלווה אותה מילדותה. ב־3 בינואר היא עומדת לשחרר לרדיו סינגל ראשון בשם "לילה בפריז", שאותו כתבה והלחינה בעצמה, מתוך אלבום בכורה שלה שייצא בקרוב. שיר רך ועמוק, שבו עיר האורות העצובה משמשת תפאורה למשך לילה אחד, שאליו מתנקזים חיים שלמים של אהבה. צליליו משווים לחדר הרמת־גני אווירה של מועדון ניו־יורקי או פריזאי.
השיר והאלבום הם מתנת יום הולדת שלוי העניקה לעצמה לגיל 51, שאותו ציינה בספטמבר האחרון. מספיק לראות איך משתנה שפת הגוף של השחקנית, שמשבר הקורונה סגר עליה את ביתה המקצועי - תיאטרון חיפה, שבו כיכבה בשתי הצגות לפני פרוץ הנגיף - כדי להבין עד כמה היא מתרגשת מהתפנית החדשה בקריירה.
"המשחק אצלי זה חלטורה, חלטורה שהתקבעה", היא צוחקת. "המוזיקה היתה שם קודם. כבר בגיל 5 וחצי התחלתי לנגן מוזיקה קלאסית בפסנתר. בגיל 16 וחצי, אחרי שהופעתי בקונצרטים בקונסרבטוריון המקומי, הרגשתי שהאימונים האינטנסיביים שואבים ממני יותר מדי. שיחקתי אז גם טניס באופן רציני, התמודדתי בתחרויות, והרגשתי שזה לוקח לי ממש את כל תקופת הנעורים. אז עזבתי את הפסנתר. רציתי ללכת למסיבות.
"היתה לי מורה שנתנה מכות בסרגל על הידיים, וזה גרם לי לפתח אנטי גדול מאוד ללמידה מסודרת. אמא שלי ממש התאבלה על זה, לא הסכימה למכור את הפסנתר שלי. היום אני לא יודעת לקרוא תו, זאת שפה שנמחקה לי".
בגיל 18 הלכה עם חברה הטוב יוסי עזר, אז בסיסט להקת פורטרט, לקנות את הגיטרה הראשונה שלה. "זאת היתה ימאהה חשמלית שחורה. למדתי לבד לנגן. אחיו של יוסי, דיוויד, נתן לי כמה שיעורי בסיס. בעצם, חוץ ממשחק, שאותו למדתי בצורה רשמית, בכל השאר אני אוטודידקטית מושבעת.
"במקביל כתבתי כל הזמן שירים והייתי פעילה בהרכבים כנגנית וכזמרת. היתה לי להקת רוק עם ענבל פרלמוטר ז"ל, איגי וקסמן וטל גורדון בשם 'המזדיינות', להקת נשים שפעלה בניינטיז, שבה כולן היו כבר מפורסמות ורק אני בתחילת הדרך, ואחרי הצבא עבדתי אצל טמירה ירדני כנערת מים בהופעות של פורטרט, קורין אלאל ולהקת נושאי המגבעת".
אחרי שלמדה משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, הקליטה ב־1999 אלבום עם ניר פרידמן ("שבסוף לא יצא כאלבום, אלא רק כמה שירים לרדיו") וכתבה מוזיקה לפרויקטים מזדמנים שבהם השתתפה. "לא היה לי באמת זמן להתעסק בזה, וכנראה גם לא אומץ. היה לי נורא נוח על מסלול המשחק, אבל המוזיקה היתה שם כל הזמן. כולם מכירים אותי כשחקנית, אבל בתעשייה יודעים שהתחלתי כמוזיקאית. בבית אני כל הזמן עם הגיטרות".
מה קרה השנה שגרם לחלום המוזיקלי להתגשם, סוף־סוף?
"בשנתיים האחרונות התחלתי לכתוב תסריט לסרט עלילתי שאני רוצה גם לביים, על סיפור אישי שלי, חתיכה מחיי, אבל זה נדחק מעט הצידה, כי פתאום אמרתי לעצמי 'את חייבת להתפנות עכשיו למוזיקה'.
"כבר שנתיים בערך אני מרגישה איזו בעירה, מין דחף לעשות דברים אחרים, לספר סיפורים שלי ולא רק של אחרים. זה בנוסף לתיאטרון חיפה, שעד הקורונה עבדנו בו יפה מאוד. חשבתי איפה אני רוצה להעביר את הסיפור שלי. דרך אחת היתה לכתוב את התסריט, והשנייה היתה לחזור לעשות מוזיקה".
חודש לפני תחילת המגיפה ("כשכבר התחילו לדבר על הצונאמי שבדרך") התחילה להתאמן בנגינה ובהלחנת שירי משוררים. "תרגלתי עם משמעת של לקום בכל יום בבוקר ולרדת לחדר שלי, לקחת את הגיטרה ולנגן. כבר אז עברה בי המחשבה שיורידו אותנו מהבמות בגלל הקורונה.
"כדי לשמן בחזרה את המנועים המוזיקליים לקחתי את ספרי המשוררים האהובים, דוד אבידן, תרצה אתר, דליה רביקוביץ', והתחלתי להלחין אותם. זה היה חימום בוקר, עם משמעת עבודה וכתיבה שלא הכרתי מעולם. ואז עברתי לכתוב את הטקסטים שלי. כל יום, לא משנה אם יצא שיר טוב או שיר חרא, ישבתי בחדר. גם אם לא כתבתי כלום. בצהריים הפסקה - ואז כתיבה והלחנה שוב".
לדבריה, בכל הדמויות הנשיות שעליהן היא כותבת באלבום אפשר למצוא חלקים ממנה, מעברה, מהפנטזיות ומהדמיון שלה. היא בוחרת להשמיע לי את השיר "לצבעים שלה", שבו בולט משפט שמתאר אישה ש"מעדיפה להישרף חיה במים מאשר להישאר יבשה על החוף".
האישה הזאת היא את?
"אני חושבת שאפשר למצוא בזה הקבלה אלי. תמיד טענתי שרק דגים מתים שוחים עם הזרם. אני משתדלת להתמתן עם השנים, אבל לא מפסיקה לקפוץ למים. כאמן, הדבר הכי נורא הוא להישאר במקום הבטוח. אני משתדלת לא לעשות את זה, ככל שהחיים מאפשרים לי.
"באלבום הזה הבנתי שאם אין אני לי מי לי, ושאסור לנו כאמנים לחכות לתפקידים ולדברים שיקרו. על זה אני מדברת. להעז. לא לפחד. אחרי ההקלטות של האלבום אני יכולה להגיד שעד היום לא התקרבתי בכלל לתעוזה שנדרשה לי הפעם מבחינת הכתיבה. אלה טקסטים שלי, וזה מאוד חושפני לספר את הסיפור שלי.
"גם כשחקנית מצאתי תמיד את המקבילה מהחיים האישיים לדמות שגילמתי. הנשמה שלי אף פעם לא הסתתרה מאחורי הטקסטים. זה הכוח של השחקנים, את רואה חתיכה מהנשמה שלהם דרך המילים הכתובות שהם מעניקים להן חיים. בעיניי, זה הדבר שעושה אמנות לנוגעת, טובה, מרתקת ומרגשת".
מתי הבנת שאוסף השירים שכתבת מצטרף לאלבום שלם?
"בערך במארס, כשהיו לי כבר הרבה שירים. יוסי המליץ לי לשתף פעולה עם אמיר פרי, גם הוא יוצא פורטרט. יש לי ולאמיר סגנון מוזיקלי דומה, והוא גם ניגן בחתונה שלי, אז חשבתי שהרעיון מבריק. אמיר הגיע אלי, שמע בהתרגשות כמה שירים שבחרתי ואמר לי שלא מענין אותו מה, הוא רוצה להיות בפרויקט הזה. נתתי בו אמון מלא כמפיק המוזיקלי. הכל נעשה בימי הקורונה. בהתחלה תכננו להקליט רק שלושה שירים, אי.פי קטן, כי בכל זאת כל ההפקה היא עלי ואני מממנת".
לא פנית לחברת תקליטים מסודרת?
"העדפתי ליצור בלי התערבות חיצונית של אף אחד. זה שלי. אני בחרתי את השירים, את העיבודים, את עיצוב העטיפה (שבה הנציח אותה הצלם זוכה פרס ישראל אלכס ליבק באזור הבולענים של עין גדי; מ"כ). אני גם הייתי אחראית לקליפ ל'לילה בפריז', שצולם באולפן תוך כדי ההקלטות, בשילוב צילומים מאחת הנסיעות האחרונות שלי ושל תמר (שלף, בת זוגה של לוי; מ"כ) לשם. עם אמיר היה שיתוף פעולה מפרגן ונדיב, הוא עשה את העיבודים, לגמרי הלך איתי.
"לא היה לנו הרבה זמן להקליט, מפגשים להקלטות התבטלו לנו פעמיים בגלל הסגרים. אבל ביום הראשון שבו הקלטנו את 'לילה בפריז' היה באוויר מין מג'יק, כאילו אצבע אלוהים ירדה ונגעה בנו. היינו אני, אמיר והטכנאי רז בורג, הבעלים של אולפני תמוז, שם הקלטנו, שהיה שותף גם הוא לעיבודים".
"אמיר הוא פנומן שמנגן בכל הכלים, ובשלושה ימי אולפן הקלטנו שלושה שירים. ביום השלישי יוסי הגיע, שמע את השירים ואמר: 'זה מדהים, למה שלא תמשיכו לאלבום שלם?' חשבתי קצת ואמרתי - הולכים על זה. ניגשתי לכתוב עוד חמישה שירים, ליצור סיפור שלם".
אז מה צפוי לנו לשמוע באלבום של המוזיקאית אסי לוי?
"אני לא טובה בהגדרות. יש בלדות שקטות ויש שירים קצביים. יצא סיפור שעטוף לדעתי בידי זהב של אמיר ורז, שעשו עבודה מדהימה. על הטקסטים עבדתי גם עם שילה פרבר המהממת, שערכה אותם.
"הפרויקט כולו נכתב, הוקלט והופק בשמונה חודשים. בכתיבה אני נמצאת בעולם של דמויות שאומרות מה שאני רוצה שיגידו, עונות מה שאני מבקשת שיענו. יש לי שליטה בהן, וזה כוח אדיר, ממכר (צוחקת). אבל זה גם סגפני, ואחת לכמה זמן היה לי כיף לצאת החוצה ולראות את העולם".
מיותר לציין שהפקת אלבום כרוכה בהוצאה כספית לא קטנה. יכולת לעמוד בה?
"הייתי בהחלט צריכה להביא בחשבון גם את האלמנט הכלכלי. זאת בכל זאת תקופת קורונה, ואני לא עובדת. אז עשינו את כל המאמצים להקליט מתוך אהבה ובעלויות הכי מזעריות".
* * *
מאחורי שם האלבום, "טוונטי־ניין אנד דה נייברז", יש - איך לא - סיפור אישי. גם הפעם צוללת לוי לעבר, משמיעה לי שיר שנקרא "תגידי לי מאמא" ומסבירה למה האלבום הוא קודם כל מחווה לאמה, שושנה, ולאביה, משה, שניהם כבר אינם בחיים.
"האלבום הזה זועק מגעגוע להורים שלי. 'תגידי לי מאמא' היה בין הראשונים שכתבתי. אבא שלי היה מוזיקאי מחונן, שלא ניצל את כישרונו והתבזבז. בצעירותו הוא היה נגן בתזמורת, ידע לנגן בחצוצרה, בתופים, בסקסופון, בקלרנית ובמפוחית. הוא היה זמר מדהים. היה לו הרכב טריו עם האחים שלו, והם הופיעו במועדון 'הציפור הכחולה' בתל אביב. הוא היה שר, רוקד ומנגן.
"גדלתי בבית ששומעים בו כל הזמן מוזיקה. האליל שלו היה לואי ארמסטרונג. אבא שלי היה 'עושה' חצוצרה עם השפתיים, אלוף בשריקות, ידע לחקות את כל הכלים. בלי לשים לב גיליתי שאין לי באלבום שום סולו גיטרה, רק סולו חצוצרות של אמיר, ופתאום קלטתי שזה אלבום מחווה לאבא שלי. אם הוא היה יודע, הוא היה עף. הוא היה נהג אגד, נפטר ב־2007, בגיל 87. האלבום באמת מוקדש לו.
"בשיר 'תגידי לי מאמא', שקשור לאמא שלי, יש כל מיני משפטים שהיא היתה אומרת לי, שהיום אני מתגעגעת אליהם, ופעם עצבנו אותי, כמו 'למה את לא מתאפרת?' היא תמיד רצתה שאלבש שמלות, התבאסה שאני בג'ינס וטי־שרט, היתה אומרת לי שאני צריכה להיות נשית יותר.
"אמא שלי התחילה את דרכה כאחות בבית חולים, ובגיל צעיר פרשה ונכנסה לעסקים. היא הביאה את הטפטים לארץ מאנגליה בשנות ה־60, ונפטרה ב־2010, בגיל 80. היא היתה כזאת אלגנטית, והנשיות שהיא נהגה לדבר עליה - אני סבלתי בה. אני אהבתי מכנסיים עם כיסים (צוחקת). היא היתה נוסעת לאירופה, אשת העולם הגדול. השמלות והבגדים שהיתה מביאה לי משם נשארו תמיד בארון. לא רבנו, אבל זכור לי שהיא היתה מתבאסת ממני.
"לגבי שם האלבום, אמא שלי אהבה מאוד את הקזינו, ואחת לכמה זמן נסעה לשחק ברולטה. זה גרם לה אושר, למרות שאותי זה שעמם. לפעמים הייתי מצטרפת אליה לנסיעות קצרות ומפנקות. המספר שלה ברולטה היה 29, ו'שכנים' זה מושג מעולם הקזינו. היא זכרה שתאריך הלידה שלי הוא 29 בספטמבר, למרות שהוא 28, ומבחינתה זה היה מספר המזל שלה במשחק. יום אחד, כשהיינו אמורות לחזור מחו"ל, ירדתי לקרוא לה לארוז לטיסה וראיתי שהיא יושבת בקזינו, מבואסת שהפסידה. היא לא ידעה להפסיד, למרות שלא היה מדובר בסכומים גדולים.
"העניין הוא שאיך שהגעתי - הרולטה נפלה פתאום על 29. החיוך שלה קפץ מאפס למאה, כאילו קיבלה גושפנקה שהבאתי לה שוב את המזל. היא השאירה את הז'יטון על 29, הדילר סובב את הרולטה, ושוב שמעו '29 והשכנים', משפט שהוא הכריז שלוש פעמים ברצף".
בישראל אוהבים מאוד לתייג ולשים במסגרות. הבאת בחשבון שיש מי שירימו גבה על שחקנית שמוציאה אלבום?
"אסור לי להתעסק בזה. מי שירים גבה יכול גם להרים על בחירות התפקידים שלי. הדבר האחרון שמעסיק אותי זה מה יגידו. זה דבר הרסני. כיוצרת, הפחד הזה הוא הדבר הכי מסרס שיכול להיות. יש לי ארגז של פחדים, לא אגיד שלא, אבל הוא דחוק אי שם עמוק בזיכרון, ואני משתדלת לא לתת לו לנהל אותי.
"עכשיו הבטן שלי קצת מפרכסת, מהתרגשות, כי חיכיתי לזה כל החיים, כנראה שעד היום לא הייתי מוכנה מספיק. בינתיים התבשלתי כיוצרת וכאדם. טקסטים כאלה לא הייתי יכולה לכתוב כשהייתי בת 20".
* * *
ובל נשכח: היא עדיין גם שחקנית. כעת מופיעה לוי בסדרה החדשה "בלקספייס", שעלתה לאחרונה ברשת 13 (ימי שלישי), בבימויו של אופיר לובל. דרמת מתח בכיכובם של גורי אלפי, שי אביבי, מירב שירום, רעות אלוש וליאנה עיון, שעוקבת אחרי אירוע ירי שהתרחש בתיכון. אלפי מגלם חוקר משטרה שחוזר למקום שבו למד, כדי לפענח מי היורים המסתוריים שזעזעו את שלוות העיר. לוי מגלמת את המפקדת שלו, ניצב רוסו, שאחראית לחקירה שרק הולכת ומסתבכת. "זה לא תפקיד ענק", היא מודה. "הצילומים היה קצרים בסך הכל, אבל מבחינתי זאת היתה חוויה נהדרת וכיפית".
לפני חודשים אחדים סיפרה לוי לראשונה, בראיון למוסף זה, על מסכת ההטרדות המיניות שעברה, לעדותה, מהשחקן משה איבגי, שלצידו שיחקה בתיאטרון ובקולנוע. הראיון החשוף פורסם בעיצומן של ההקלטות לאלבום, מה שהפך עבורה את התקופה הסוערת ממילא - למורכבת עוד יותר.
"הדברים היו חשובים והיו צריכים להיאמר, וכל הסיבות הנכונות עמדו לנגד עיניי. ועדיין, החשיפה טלטלה אותי", היא אומרת כעת. "פתאום הבנתי מה עוברות הקורבנות, הנשים, למרות שהמקרה שלי הוא כאין וכאפס לעומת מקרים מזעזעים שיש. זה גרם לי לחשוב מה נשים נאלצות לעבור כשהן נחשפות, כשהסיפורים שלהן יוצאים החוצה.
"לא תיארתי לי שהווידוי יהפוך לי את הראש ואת הבטן. זה הרעיד אותי, הסיט את תשומת ליבי מהעבודה. אחרי שהכתבה התפרסמה הרגשתי שכולם מסביב תומכים בי. בעיניי, זה היה הראיון הכי חשוב שעשיתי בחיי. במקומות שבהם אנחנו הכי מפחדים - שם צריך לגעת".
מהן התגובות שקיבלת?
"תגובות מדהימות ומחזקות, שלא לדבר על קורבנות שכתבו לי ברשתות החברתיות. היה צונאמי של הודעות וטלפונים. פנו אלי מכל תוכניות הטלוויזיה, אבל לא הלכתי, כי הרגשתי שאמרתי את דברי. זה לא פסטיבל שאני הולכת לחגוג עליו. זה דבר שהיה צריך לצאת החוצה, כי ברגע שאדם מקבל עונש כל כך קל, באופן אוטומטי הקורבנות שלו יוצאות מייד שקרניות. זאת הסיבה שדיברתי".
שמעת משהו מאיבגי או מסביבתו הקרובה בעקבות הפרסום?
"שום דבר".
* * *
ההחלטה של לוי להוציא אלבום בימים שבהם עולם המוזיקה מתמודד עם משבר אדיר, ובעידן שבו אמנים רבים מסתפקים מראש בסינגלים בלבד, לא מובנת מאליה. "תעשיית המוזיקה השתנתה, והכל נמצא היום ברשתות החברתיות ובדיגיטל. אותי חברת NMC תפיץ ברשת הדיגיטלית. אני יודעת שזה נדיר להוציא היום אלבום, אבל רציתי לעשות פרויקט אולד סקול, יצירה אחת שלמה, ואני רוצה שיתייחסו אליו ברצינות. אני לא רוצה להיראות שחקנית שיש לה סטוץ עם המוזיקה, גימיק. כבר יש לי שירים לאלבום הבא. אני אכתוב את המוזיקה לסרט שלי, וכבר יש לי מופע מוכן. אני רוצה לחלום בגדול".
את עסוקה במחשבה אם השירים שלך ייכנסו לפלייליסט ברדיו?
"לא, המחשבה אם שיר ייכנס לפלייליסט לא מעסיקה אותי. שירים נשארים לנצח, גם אם הם לא מצליחים ברדיו".
מה עם המשך קריירת המשחק?
"אני אעשה הכל יחד. התיאטרון הוא הבית שלי, וכרגע סגרו לי את הבית ואמרו לי 'את לא יכולה להיכנס אליו', בלי שום היגיון או הסבר. הקרקע נשמטה מתחת לרגליי, בלי תאריך יעד.
"סגרתם לי את הדלת? אני אכנס מהחלון עם השירים. אנחנו מתכוננים להתחיל במופעי הרצה, לאן שרק יזמינו אותנו, עם השירים והסיפורים שמלווים את השירים וקשורים אלי כאמנית, כשחקנית וכאדם. אני אנגן בגיטרה ואמיר ינגן בגיטרה, בחצוצרה ובעוד כלים".
מה מהשנה המוטרפת שעברנו התגנב לאלבום?
"יש לי שני שירים פוליטיים, שאחד מהם נקרא 'הגבול הוא השדיים'. כתבתי אותו בעקבות הבחורה שעלתה וחשפה שד על המנורה בהפגנה מול הכנסת, וכל הרעש והסערה שהדבר הזה יצר. השיר השני, 'ז'ה טם פור', מתכתב עם האווירה והמציאות של תקופת הקורונה. למשל, במשפט 'נגמרו המילים, אבדה גם הבושה'. אני מעולם לא הסתרתי את דעותיי, תמיד דיברתי על התחושות שלי. כל הזמן".
יותר ויותר אמנים נשמעים היום מיואשים. אפילו ההפגנות בנושא התרבות פחתו.
"קשה לשמור על רוח לחימה בפרופיל גבוה כל הזמן. זה כמו גל, בטח כשאת דואגת קיומית למקום העבודה ולחיים שלך. יש לי חברים שנמצאים במצבים קשים מאוד, ועולם התרבות כולו במצב נוראי. בפעמים המעטות שאני יוצאת מהבית אני מקבלת המון אהדה, כולם מתגעגעים, אומרים, 'נו, מתי תחזרו? שיתביישו על מה שעשו לכם'. אלה תגובות מכל העם, ברחוב, בשוק, בסופר, ברמזור. לא שמאל או ימין.
"עד הסגר הנוכחי כולם לא הבינו את ההיגיון בפתיחה של קניונים, איקאות, טיסות מפוצצות ובתי כנסת. לאנשים אין מה לאכול, אבל פתחו להם את השערים לחופשות חלומיות בסיישל ובדובאי. יש קבוצות ווטסאפ דיסקרטיות של פעילי התיאטרון, שעוזרות זו לזו, ובהן מעבירים כספי תמיכה בביט למי שזקוק. אפשר לספור על כף היד את האמנים שיכולים להרשות לעצמם את התקופה הזאת. אני מרגישה שסגרו לנו את המסך והחשיכו את העולם. אז אם לא רואים אותי, בואו תשמעו".
עד כמה עירבת את תמר ואת בנותייך בתהליך?
"זה היה תהליך מאוד אישי, ביני לביני, ועד לרגעים האחרונים ממש היה לי קשה לשתף. אבל לקראת הסוף השמעתי להן דברים - והתגובות היו נהדרות. מצד שני, אני חוששת שהן משוחדות, קהל אוהד".
