מתי בפעם האחרונה צחקת?
"כל הזמן. מעבר לזה שבצילומים של 'סטנד־אפ NATION' צחקנו מלא, לפני כמה ימים ראינו מופע בנטפליקס של ג'ורג' לופז (שחקן וקומיקאי אמריקני; ש"ז) וצחקתי ברמה של דמעות, מה שלא קרה לי הרבה זמן. אני מוצא רגעי צחוק עם חברים, וגם בהופעות זום. יש לאן לברוח, אבל זו תקופה לא קלה".
מתי בפעם האחרונה עלית לבמה?
"תלוי איך מתייחסים לבמה. במה היא כל דבר ובכל מקום, אבל לבמה רשמית באולם מול קהל שקנה כרטיסים כבר כמעט שנה לא עליתי. הופעתי על במה מאולתרת בהופעות ביתיות כשהיה מותר, ובזום, שהוא סוג של במה מלאכותית מאוד שלא מתאימה לפלטפורמה של סטנד־אפ, אבל אנחנו עובדים לפי המגבלות. אני חושב שהקורונה תלווה אותנו גם אחרי שהיא תיעלם מהעולם, כי מי האמין שנהיה במגיפה עולמית היסטורית כזאת? היא עוד תספק הרבה מקום לבדיחות, וכבר בתקופה של הזומים הקורונה היתה חלק נכבד מהצחוק ומההומור".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אנשים ברחוב?
"מלא פעמים. כשאני הולך צועקים לי פתאום 'בוא לתמונה', כשהיום זו תמונה ממרחק של שני מטרים ועם מסיכות. מבקשים ממני להוריד את המסיכה, אני מבקש שיתרחקו ואז נוריד, ובסוף יוצאות תמונות הזויות, בגלל המרחק. לא שכחו לי את אבי הטחול מ'הבורר', אבל היום בעיקר אומרים לי 'תעשה את מורדי', הדמות מ'שנות השמונים' שנכנסה חזק לחיים של אנשים. כמות הבקשות לסרטונים ממורדי היא עצומה ואני באמת משתדל לעשות לכולם, אני לא סנוב ולא מסתובב עם איזה טייטל. אני יורד למכולת עם פיג'מה ולא אכפת לי איך אני נראה. אני יודע שלא שופטים אותי פה, בסביבה שלי.
"לפני הקורונה הייתי בסיבוב הרצאות בארץ בנושא העצמה אישית לבני נוער, להורים ולאנשי חינוך. יצא לי לפגוש המון אנשים, וחלק מהקסם היה המפגש בגובה העיניים. ההרצאה מדברת על אמונה בעצמך ועל חלומות גדולים, דרך הסיפור האישי שלי. היא מגלה איך אפשר לחלום בגדול, לא לפחד מהפחד, לנסות ולהיכשל. אני מרצה כבר שש שנים, והשנה האחרונה היתה מטורפת בהקשר הזה, כי הכל קרה בזום וזה היה מטורף. בשיא היו לי 4-5 הרצאות ביום וזו אחלה פרנסה, אבל אחד הדברים המשמעותיים יותר הוא שאומרים לי 'למדנו להכיר לא את השחקן, אלא את האדם'. פעם חששתי שיחפשו בהרצאה שלי צחוקים ושהיא לא תצחיק כי זה לא סטנד־אפ, אבל אתה תופס את הקהל ובתוך עשר דקות מבין שהוא שלך. בני נוער אמרו לי 'ציפינו שזה יהיה מצחיק, אבל זה היה מעניין', וזה הערך המוסף. אני יודע שלא אצליח לשנות מאה אחוז מאלה שמקשיבים להרצאה, אבל אם הצלחתי לשנות אדם אחד - הרווחתי".
מתי בפעם האחרונה דאגת?
"בשנה הזו הדאגות נכנסו חזק. קיבלנו בוקס בחיים, כולנו. אתה מתחיל לתהות מה יקרה כלכלית, ואני עוד מאלה שברוך השם שפר עליהם גורלם ויש לי שקל לבן ליום שחור, אבל זו עדיין סיטואציה מלחיצה מאוד. יש חובות, מחויבויות, משכנתא ואחריות כלפי המשפחה שלך, ובפועל אתה לא מכניס כסף - רק מוציא. אני לא מקטר, אבל יש דאגה שמא המקצוע שלי קרוב להיעלם או להידחק למקום שבו אצטרך לחשוב על אופציות אחרות.
"היו לי בעבר חרדות אחרות ואני עם ציפרלקס כבר כמעט שלוש שנים. למדתי להשתלט ולהכניס הכל לפרופורציות, אז בקורונה לא חוויתי התפרצות חרדה שהוציאה אותי מאיזון, אבל זה קיים ב'באק אוף מיי מיינד'. אנחנו מתחילים לראות את האופק, אבל שום דבר לא באמת בטוח וחרדות הן חלק מהחיים ומהקיום שלי ומשאירות אותי ער או על קצות האצבעות כדי להיות מוכן לכל. הציפרלקס אוטם אותך ומחליק את הכל, וכרגע הוא טוב לי, אבל אני יודע שאוציא אותו מחיי בהמשך. אני פשוט עוד לא מוכן לזה, בטח לא בתקופת הקורונה".
מתי בפעם האחרונה טסת?
"דווקא בקורונה טסתי יותר מבדרך כלל. טסתי להופיע ביוון, הייתי בדובאי לפני שהיא היתה אדומה, והייתי אמור להופיע גם בבלגרד. פתאום באמצע הקורונה הגיעה פנייה להופעה ראשונה בחו"ל ואמרתי 'וואלה, זה מגניב', ומהופעה אחת ביוון ראינו שיש ביקוש, אז נסענו לעוד הופעות, וזו היתה חוויה מגניבה לשבור שגרה ולנשום קצת אוויר מחוץ למדינה. אני בר מזל בקטע הזה, באמת".
מתי בפעם האחרונה פיתחת תחביב חדש?
"עכשיו. עיצוב הוא משהו שאני חוטא בו מאז ומתמיד. זה עולם שמסקרן אותי ותמיד אמרתי שאעסוק בעיצוב פנים, אז בקורונה מצאתי זמן והתחלתי ללמוד עיצוב פנים והום סטיילינג. יש לי פרויקט ראשוני לעצב סלון ופינת אוכל, ואני אוהב את זה. זה מגניב".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם הוריך?
"היום, ובכל יום. ההורים שלי גרים ביבנה, אבא שלי חולה לב ושומר על עצמו, וגם אמי בקבוצת סיכון, אז לא יוצא לי לראות אותם הרבה. אנחנו מנסים לעשות איתם ועם הילדים זומים משותפים. אני מתגעגע, בוודאי, אבל תכלס אני לא מעניין אותם, רק הנכדים. ההורים שלי חרדתיים ברמה, אבא שלי רואה חדשות וחושב שסוף העולם הגיע".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"לא מזמן אמרתי לאשתי, אורית. היא חגגה יום הולדת 40 בדובאי והצלחנו להרעיף עליה ים של אהבה, אני והילדים. אנחנו לא מהזוגות של 'אני אוהב אותך' ו'ממוש', האהבה שלנו מתבטאת בדרך אחרת. להגיד 'מאמי, אני אוהב אותך' לא יוצא לי, אבל 'אני חולה עלייך' אני אומר לה מלא פעמים. אני אומר הרבה שאני אוהב אותה שלא בפניה.
"אנחנו יחד 17 שנה, הכרנו בחוף הים, ויש ויכוח תמידי מי התחיל עם מי. היא באמת הזיווג שלי, הצעתי לה נישואים אחרי חודשיים, מי עושה דבר כזה? אני הצעתי כי ידעתי שלא אמצא טוב יותר, לא שחיפשתי. כשזה זה - זה זה.
"יש לנו עליות ומורדות, זוגיות שאין בה את זה סימן שמשהו לא בריא בה. כמו כל זוג, יש דברים שאנחנו מסכימים עליהם ויש דברים שלא, אבל אנחנו לומדים לקבל זה את זה עם כל החסרונות והמגרעות. זו זוגיות. אנחנו יודעים שאם אנחנו לא מסכימים על משהו, אנחנו מדברים עליו, לא משאירים אותו באוויר.
"רוב הבחירות שלנו היו להתרחק מהעין הציבורית. לא תראי רכילות על בני המשפחה שלי. אני במקצוע חשוף יותר, אבל זה נשאר במסגרת העבודה ולא נכנס אלינו הביתה".
מתי בפעם האחרונה עשית כושר?
"אני עושה כושר דרך הבן שלי, יונתן. הוא בן 11 והוא חלוץ בהפועל פ"ת והוא גולר. אני חי דרכו ואומר כל הזמן 'הילד מזכיר את אבא שלו', אבל בחיים לא הייתי אתלט כמוהו. לראות אותו באימונים ובמשחקים זה שיא הכושר שלי היום. היה לי חלום להיות כדורגלן, שכנראה כבר לא אגשים בחיים, ואני מקווה שהילד יגשים. אני רואה כמה הוא עובד וכמה מוטיבציה להצליח יש לו.
"הייתי די ספורטיבי בעבר, ובקורונה איכשהו אמרתי שאשמור והייתי בגל של אלה שעושים כושר, ריצות והליכות, אבל אני תכף בן 45 ומכל דבר אני תפוס והגוף כואב לי. ניסיתי הכל - פילאטיס מכשירים, יוגה, קיקבוקסינג, ותמיד חזרתי עם בעיה אחרת בגוף. לא מצאתי את מה שאני אוהב לעשות, ואני לא כשיר לשחק כדורגל כי אתפרק. אני אומר לכולם 'חכו, בגיל 45 מתחילה ההידרדרות'".
מתי בפעם האחרונה עשית משהו כיפי עם הילדים?
"כל יום. הקורונה קירבה אותנו מאוד. הייתי אבא שלא נמצא הרבה בבית, ופתאום יש זמן לעשות יותר דברים עם הילדים. בסגרים הראשונים שיחקנו בחצר בבריכה, בטרמפולינה ובכדורגל ושיחקנו משחקי קופסה. הרבה מאוד דברים אני עושה דרכם. הילדות לקחו את החוש האמנותי, ליה (15) היא עורכת וידאו, אוהבת מוזיקה, וגם עם ראש למדעים ודברים כאלה, ושירה (9) אוהבת במה וטיקטוק, ומזה אני מפחד. אני חי דרך הילדים שלי קצת".
מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"התקופה הזו לימדה אותי הרבה על עצמי. למדתי להכיר בחולשות ובמגבלות שלי, אבל גם בחוזקות וביכולות. מבחינת החולשות, למדתי להבין שאין לך שליטה באמת. אתה בורג בארגז כלים גדול. החוזקה היא לדעת למנף את המקומות החלשים לטובתך. אני מרגיש קצת כמו העוגן של הבית, וזה גם הפידבק שאני מקבל מאשתי ומהילדים.
"למדתי להוריד טיפה את הרגל מהגז, מה שלא קרה לי קודם. בגלל המקצוע שלי ובגלל חוסר ביטחון, אתה כל הזמן רודף אחרי העבודה הבאה או הקמפיין הבא וזה לופ שסוחט אותך נפשית.
"לפני שלוש שנים עברתי סוג של התמוטטות עצבים ובשנתיים האחרונות אני לומד שוואלה, אני יכול להסתדר עם פחות ולהיות מדויק יותר בבחירות שלי. אני חושב שאני אומר היום יותר 'לא' מאשר 'כן', לא כי אני משחק אותה הארד טו גט, אלא כי אני מבין שאני צריך להיות מדויק יותר ומבין מה מאתגר אותי, ולשמחתי, יש לי אפשרות לבחור. לפני עשור לא היתה לי האופציה הזו. זו הדרך שאתה צריך לעבור".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"התפרקתי מבכי לפני שלוש שנים, בזמן שעברתי דיכאון. הייתי בשיא ההצלחה שלי, ברמה שהיו לי הופעות בלי סוף, טלוויזיה וכמה פרויקטים במקביל, ועל פניו הכל היה פגז.
"חזרתי מסיבוב הופעות בארה"ב ולא אשכח את היום שבו היה השבר הראשון. נכנסתי הביתה בחצות, הלכתי לישון, ובשתיים וחצי קמתי והתיישבתי על המיטה, בוכה. אשתי שאלה מה קרה, ולא ידעתי לענות מה עובר עלי. זה היה סוג של התמוטטות עצבים עם משבר גיל ה־40, הכל יחד.
"יום אחרי זה אמרתי שאני צריך טיפול פסיכולוגי, ושם הבנתי שהכל התחיל בארה"ב. הייתי באינטנסיביות מטורפת ולא שותף למה שקורה בבית, ובסיבוב הזה של שבועיים וחצי בארה"ב פתאום משהו נחת עלי - ושם הכל נפתח. אני זוכר את השיחות הראשונות עם הפסיכולוגית. היא הוציאה ממני מה אני עובר ולא ידעתי מה מקור הבעיה. אחרי המפגש איתה וההיכרות עם הציפרלקס, שעשה לי שינוי משמעותי בחיים, הבנתי שאני שם את המשפחה במקום הראשון.
"היום אני רואה את ההצלחה של גל גדות, למשל, ואומר 'הכל אפשרי'. היא עשתה את זה בגדול, וגם לי יש את החלום הזה, אם כי פעם זה היה מרדף - והיום גם אם הקריירה שלי תסתכם בסופו של דבר בזה שאני עובד פה בישראל, אני אהיה יותר ממאושר. בסוף, אני לא מאלה שיכולים לעזוב הכל ולחיות באמריקה".
מתי בפעם האחרונה רבת עם מישהו?
"אני איש של שלום שלא מחפש מריבות. אני אולי נראה כזה, אבל אני לא. מה שכן, אני לא פראייר וכן יצרי ויודע להגיב, אבל לא חס ושלום באלימות. אני יודע להתלהט כשאני רוצה ויודע לעמוד על מקומי, אבל מתוקף היותי בן מזל מאזניים אני יודע לעשות את זה בדרך לא מתלהמת".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת למשהו או למישהו?
"מעבר להורים ולמשפחה המורחבת שלי, שאליהם אני מתגעגע, אחרי כמה חודשים בבית התגעגעתי לקהל, לבמה, למפגש הזה. היה לי קצת מזה ביוון ובדובאי, אבל זה לא היה דומה לבדרך כלל. אני מתגעגע למכלול של הכל, כי כששחקן לא על הבמה - זה לקחת ממנו את החיות. אני מתגעגע לריגוש שלפני העלייה לבמה, ללפגוש חברים למקצוע, למחיאות הכפיים ולצחוק של הקהל. להכל אני מתגעגע".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עבדת?
"בגיל 17. הייתי מנחה של משחק שנקרא 'גלגל המזל' של מפעל הפיס בקניון בת ים. הייתי צריך לעמוד מול קבוצת פנסיונרים ולשחק איתם שלוש פעמים ביום. השכר היה 8,000 שקלים לחודש וזה נחשב בשבילי ערימות, הרבה מאוד כסף. אחרי זה עבדתי בכל מיני עבודות מוזרות. עבדתי על מכונת ניקיון בסופר ברחובות וכמתקין תשתיות של הוט, העברתי צינורות מתחת לאדמה אחרי הצבא, הייתי עוזר רצף, תמיד עבדתי. הייתי צריך כסף ולא היה לי כיוון, ידעתי שאלך ללמוד משחק בבית צבי, אבל הייתי חייב להתארגן על מימון, אז עבדתי בכל מיני עבודות. אני מרגיש שאני אדם חרוץ, גם היום אני ער כבר ב־6 וחצי בבוקר ויש לי סדר יום קבוע. אני מעיר את הילדים, מכין סנדוויצ'ים, מתקתק את הבית ומתפלל, ואחר כך מוצא מה לעשות. אני לא יכול לשבת סתם ככה בבית, אני מתחרפן מזה. לדעתי אני היפר לגמרי. לא אובחנתי אף פעם, אבל יש לי הפרעות קשב".
