לא היינו גברים - עכשיו הצל כן

פוסט הסליחה יוצא הדופן של הצל הוא מעשה אמיץ בנוף של מי שהיו עבדים לתשוקות ולכיבושים שלהם

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

איש השבוע שלי הוא הראפר יואב אליאסי, "הצל". האיש עשה מעשה יוצא דופן ופרסם פוסט בקשת סליחה מכל הנשים שפגע בהן כשחשב שהוא מלך העולם, ולמלך מותר הכל. זה מעשה אמיץ בנוף של גברים שנתפסים עם המכנסיים למטה ומתחילים לדבר שטויות.

גם אני, לפני שנים, פרסמתי פוסט מעין זה, ובו סיפרתי שבשיא פרסומי, אי־אז בימים, ראיתי בנשים מטרה לכיבושים, לא לחיבורים. מעולם לא עשיתי משהו פלילי, אבל לעיתים פשעתי בליבי ואמרתי מילים יפות ללא כיסוי. לא ראיתי שמי שניצבת מולי זאת בת אדם ולא כלי לחיזוק האגו הגברי שלי. ברוך השם שזכינו, הצל ואני, להתפתח כאנשים וכגברים.

וזה לא משנה מה מר אליאסי מייצג בעיניכם, לאומן מסוכן או מנהיג עממי. הוא יצא גבר אמיתי, וגבר אמיתי מתגבר על היצר שלו לכבוש, הטבוע בו מיום היווצרות האדם, ובמקום זה כובש את הדחף. איך? על ידי כך שהוא זוכר כל הזמן שלכולם ולכולן אותה נשמה, ואין נשמה שרוצה שידרכו עליה ויהפכו אותה לחפץ. עוד לא נולדה.

מה שקרה ליואב אליאסי קרה גם לי: נולדה לנו בת. זה מקור השינוי המהותי. ברגע שאדם הופך להיות אבא לבת, הוא רואה את תומתה, ושמחתה, ואמונתה בבני אדם. ואם הוא לא פסיכופת נצלן מהסוג העלוב ביותר, ואם לא ראה זאת קודם, הוא מבין סוף־סוף שהבחורה שהוא מנסה "להזרים", כלומר לעשות משהו שהיא לא באמת רוצה, היא הרבה יותר מבחורה שהוא מנסה "להזרים". היא עולם שלם. עבר, הווה, עתיד. כמה דבילים שלא הבנו את זה קודם.  

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com,

 

בחלומי יוצאים עוד אנשים שניצלו מעמד, כוח, כסף, לא משנה מה, ואומרים: לא היינו גברים. היינו עבדים של התשוקות שלנו. הבנו מה עשינו, עשינו עבודה עצמית, השתנינו. סליחה מכל מי שנפגעה או נפגע, ויש מקום לדבר גם על פיצוי.

זה יהיה המהלך הרצוי הבא. כי מה שקורה עכשיו לא עושה את העבודה. צריכים פה ריפוי, לא הוצאות להורג. לא כולל אנסים וסוטים - הם צריכים לשלם ביוקר.

"הייתי צעיר יותר, עלה לי הפרסום לראש. התייחסתי לאנשים באופן מחפיר, אני מצטער, אני לוקח אחריות מוסרית וגם כספית. אני מבטיח ששיניתי את דרכיי, ושהיום בטוח להיות לצידי. וגם עשיתי אנטיגן מוסדי". גזור ושמור למקרה שתהיה הבא שעלה בחכה.

 

משפחה

העבודה שלי מזמנת לי לפגוש, בין היתר, הרבה אנשים שנפלטו מהמערכת החרדית. השבוע זה היה סביב תוכניתה של עמיתתי צופית גרנט, שהלכה לפגוש את הנוער הנושר בבני ברק. כשקידמתי את תוכניתה, זכיתי לפגוש שוב נציגים לדבר הקשה המתרחש בחברה הזאת.

נער, בחור, צעיר, שלא משתלב בחיי הישיבה, שמתקשה ללמוד ונושר, ימצא עצמו בסבירות גבוהה ללא כל מסגרת. משם קצרה הדרך לשוטטות ברחובות, מפגשים עם האנשים הלא נכונים, ונדליזם, שימוש בכל מיני חומרים, הסתבכות עם החוק, חיים של סבל. ועל מה? על שלא יכול ללמוד. לא מסוגל.

הגורל של האנשים האלה נוגע בליבי במיוחד, כי אני יודע שרבים מהם הם בחורים עם הפרעת קשב. אדם עם הפרעת קשב לא יוכל לעולם ללמוד דף גמרא מבוקר עד ערב. לדרוש ממנו לעשות את זה זאת התעללות, כמו לנסות לאלץ קטוע־רגליים לקפוץ לגובה. קשה.

אז הפתרון של החברה החרדית, בחלקים הפחות מודעים שלה, הוא נידוי, הקאה, הפניית עורף. לא יפה בחברה שמתהדרת, בצדק, במידת החסד שבה.

הכי קשה מה שקורה במשפחות. לא בכולן, כמובן, אבל בהרבה. גירוש הילד הלא־לומד מהבית, מחיקתו מהתא המשפחתי, ניתוק קשר, הפקרתו לגורלו. באמת, לא יכול להבין. איך אבא ואמא נותנים לילד שלהם בעיטה בתחת מהבית, וסלאמאת, תסתדר ואל תהרוס את סיכויי השידוך של האחים והאחיות שלך. זה מחריד אותי.

אני שומע על אינסוף מקרים כאלה, ואני פוגש אנשים שנזרקו ממשפחתם החרדית בכל מיני נסיבות, ורואה מה זה עושה להם. זה שודד את ילדותם, מנסר את גזע חייהם, אפילו מעביר אותם על דתם. רבים מהם הבינו בדיעבד שיש להם הפרעת קשב. דרך מעניינת להתמודדות עם ההפרעה הזאת, גירוש במקום הקמת מסגרות מתאימות. העיקר שלא יכתימו את שם המשפחה.

אומרים לי: תבין, זה המחיר שהחברה החרדית מסכימה לשלם כדי לשמור על לכידותה. אין ברירה. ואני מעז לחשוב לי: יש ברירה. גם לתת אפשרויות חינוך נוספות, מותאמות, וגם - ואני יודע שזה רעיון מופרך - לתכנן משפחה. להקים משפחות על פי היכולת של ההורים לתת מענה פרטני לכל ילד, גם אם הוא יוצא דופן. אולי כדאי, למשל, להמתין מעט בין ילד לילד, לראות מה מצב הקשב? הרגש? הזמן? הצרכים המיוחדים?

יש מקום לעוד אחד? ברוך השם. רווינו ושבענו? נעצור.

ציבור חרדי יקר, לזרוק ילד מהבית זה לא פחות חמור מאשר לעשות הפלה.

 

חזיר

השבוע הושתל לראשונה באמריקה לב חזיר בחזהו של אדם חולה מאוד. לאדם שלום, לחזיר פחות. האין זה מדהים שהחיה הכי בזויה ביהדות, החיה שתרמה את שמה להכי הרבה ביטויים פוגעניים, היא בסוף החיה היחידה שניתן לקחת ממנה את הלב ולשים בבנאדם, והוא ימשיך לפעום?

בשבוע שעבר העסקתי את מוחי בשאלה איך ישתנה עולם האמונה באל שיצר את האדם בצלמו, אם יתגלו חייזרים מעולמות רחוקים, ויתברר שהאדם אינו נזר הבריאה אלא יצור די ירוד, יחסית למה שמסתובב שם בגלקסיות המרוחקות. השבוע עברתי מחייזרים לחייזירים, ותהיתי האם מעמדו של החזיר ישודרג בעקבות הדמיון הלבבי. ומה זה בכלל ישודרג? האם תיבחר חיה אחרת שתהיה סמל ללכלוך, לנהנתנות חסרת גבול, לגרגרנות חסרת מידה? עש המזון, למשל? ואולי הגיע הזמן להפסיק לייחס לחיות תכונות אנושיות רעות, כי אין חיות רעות, רק חיות שרוצות לחיות, ובליבן הן כה דומות לנו?

בכל מקרה, כך חשבתי, ייתכן שהיהדות צפתה פני עתיד כשהטילה על החזיר חרם כה מוחלט. אולי מטרת החרם היתה הכשרת הלבבות ליום שבו יהפוך החזיר, הודות למדע הרפואה, למאגר חלקי החילוף של האדם, ובעצם אדם וחזיר יתאחדו, ככה, מלב אל לב. אולי איסור האכילה הוא לא הקטנה של החזיר אלא הגדלתו, העלאתו למדרגה גבוהה, כיאה למי שחלק מאיבריו ממש כאיברי האדם, ולא ניתן לראות בו בשר לאכילה, אלא אם מי שאוכל הוא מעין קניבל.

וחשבתי לי: האם משפחת החזיר התורם בעל כורחו מקבלת ביטוח השתלות, כמקובל בתרומת דם? ואם כן, האם ניתן להשתיל בחזיר איברים מאדם? ואם כן, איזה איבר אדם עשוי להיות שימושי לחזיר? אפנדיציט יהיה מושלם. אולי בגופנו תפקידו לא ידוע, אבל לחזיר זה יהיה בדיוק מה שהוא צריך כדי להפסיק להתחזר ככה?

ומה עכשיו? נניח שהניסיון יצליח והאיש יחיה בשלום עוד כמה שנים. יקום פה דור של חזירים המגודלים לצורכי השתלות איברים לבני אדם. ברור שהם לא יגדלו בצפיפות ובחזיריות, לא בבוץ וברפש. הם יגדלו לפחות בתנאים של אימהות פונדקאיות בהודו - מזונם יוקפד, רווחתם תישמר, ניקיונם יטופח. משפחת המושתל העתידי תבוא בשבתות לראות איך גדל החזיר שלהם. האם ניתן כבר לקצור את ליבו ואותו עצמו לקבור בכבוד בחלקת חזירי האומה בטקס מרגש, כיאה לאחד שאמרו עליו שהוא חזיר, אבל היה לו לב כזה נדיב.

avrigilad@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi