בואו נודה: עם עוצר לילי, מסיכות רפואיות ושמירה על ריחוק חברתי - קשה למצוא סיבה אמיתית לעלוץ בפורים השנה. אבל למרבה המזל, ארץ ישראל ומדינת היהודים ידעו בעברם לא מעט ימי פורים צוהלים, שבהם החשש היחיד בחג היה מפני הגשם שירטיב את התחפושות ויחריב את האיפור שעל הפנים. ימים אופטימיים ותמימים יותר, לפני שהגיע הנגיף הארור עם הכתר והוכיח לכולנו שהוא אלוף תחפושות בעצמו.
עד לעשורים האחרונים ממש, נחשב פורים לאחד החגים האהובים והנחשקים בלוח העברי. הוא נחוג בהמון רב, ונטלו בו חלק לא רק ילדים, עם מיטב התחפושות שהכינה להם אמא, אלא גם המבוגרים - שערכו מסיבות גדולות ושתו לשוכרה בנשפים כיד המלך.
במשך שנים היה פורים ציר מרכזי ומאחד בתרבות הישראלית, וכל יישוב בארץ שכיבד את עצמו הפיק מוקדי חגיגות, עם קישוטים ססגוניים ותחרויות המוניות. ארגונים רבים - ממוסדות ממשלתיים ועד לאגודות ספורט וחברות מסחריות - כולם קבעו את החג כמועד למסיבה פרועה, מגבשת ומלכדת.
מהקרנבל אל ה"עדלאידע"
ב־1912 נערכה בתל אביב, אז התיישבות קטנה בת שלוש שנים, ה"עדלאידע" הראשונה של פורים, שבתחילה נקראה בפשטות "תהלוכה".
וכך כתב ביומנו אברהם אלדמע, דמות תל אביבית צבעונית, שנחשב בזמנו לגיבור תרבות מקומי: "ערכתי את כל תלמידי גימנסיה הרצליה בשלשות, כשבראשם תלמיד רוכב על סוס לבן בתחפושת מרדכי היהודי. תלמיד אחר, שהיה מחופש להמן, הוביל את הסוס באפסרו. כמו כן הובלה בתהלוכה גם 'אסתר המלכה', כשהיא לבושה בגדי פאר, וכן אחשוורוש עב הכרס, ועוד דמויות מהמגילה, כשהן מחופשות כדת וכדין, לפי מיטב תחפושות הפורים".
כיוון שכל תל אביב השתרעה אז על פני לא יותר מרחוב אחד, נקבע תוואי תהלוכת פורים ללא עמל רב. היא החלה בחצר הגימנסיה הרצליה והסתיימה בקצה הרחוב (הרצל של היום), במרחק של כ־350 מטרים בלבד.
להפקת האירוע נרתם אלדמע עצמו, שהיה מורה לציור ולכתיבה תמה בגימנסיה הרצליה - נוסף על היותו אמן, בוהמיין, שחקן, צלם, מארגן חגיגות ציבוריות, איש רוח ופעיל בתחומי הציבור בתל אביב הקטנה.
עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חלפו שמונה שנים עד שנערכה בעיר ה"עדלאידע" השנייה. בשנותיה הראשונות נקראה התהלוכה בשם הגנרי "קרנבל", עד שב־1932 הוחלט למתגה מחדש, והוכרז על תחרות לבחירת שם קבוע. מתוך כ־300 הצעות שהוגשו, נבחרה הצעתו של הסופר י"ד ברקוביץ, שהבריק עם "עדלאידע" - על פי הציטוט מדברי רבא בתלמוד הבבלי, לפיהם צריך אדם לשתות בפורים לשוכרה "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
בין שאר מציעי השמות, אגב, בלטו חיים נחמן ביאליק, שהציע את המילה "פּוּרָה", שאול טשרניחובסקי, שהציע את "אסתוֹרֶת", ואברהם שלונסקי, שהציע את "צהלולה".
שנות ה־30 נחשבו ל"תור הזהב" של העדלאידע, שהיוותה מוקד משיכה אדיר להמונים: נוסף על תושבי תל אביב, שגדלה והגיעה באמצע העשור לכ־120 אלף נפש, פקדו את העיר המוני סקרנים מכל רחבי הארץ, לצד אלפי תיירים נלהבים ממדינות ערב השכנות וגם מאירופה.
אלדמע, שניהל את התהלוכות ביד רמה ויצירתית, קבע לכל עדלאידע נושא אחר - "שבטי ישראל", "הישגי היישוב" או "המצב בעולם". המשתתפים התאימו את תחפושותיהם לנושא הנבחר, ומיצגים גדולים הוצבו על גבי כלי רכב שנסעו באיטיות לאורך המסלול. עם השנים התרחב נתיב העדלאידע וכלל את כל הרחובות המרכזיים בתל אביב, עם עשרות אלפי חוגגים שגדשו את המדרכות.
תהלוכות העדלאידע התקיימו ברצף עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב־1939, אז הופסקו שוב - וחודשו רק אחרי קום המדינה, ב־1955. עם השנים הועם זוהרן, ובין סוף שנות ה־60 לתחילת שנות ה־70 הן דעכו סופית.
נשפי האגדה של אגדתי
לצד תהלוכות ה"עדלאידע" ידעה תל אביב של שנות ה־20 וה־30 עוד אטרקציה גדולה: נשפי הפורים פורקי העול, שמשכו המוני משתתפים גם הם. את הנשפים ארגן ברוך אגדתי, איש הבוהמה שהיה לאייקון תרבותי בתל אביב, בשל הפעילויות הרבות שארגן ברחבי העיר באותן שנים.
נשפי הפורים של אגדתי נחשבו לאירוע התרבות הגדול והחשוב בארץ. הם התקיימו באולמות רחבי ידיים בתל אביב, ובחלק מהשנים התמקדו באולם "התערוכה" הגדול, שהיה בבעלות הקרן הקיימת לישראל ושכן בצמוד לשטח שעליו הוקמה לימים התחנה המרכזית הישנה. הכניסה לנשפים הוגבלה למוזמנים בלבד - כ־3,000 איש בכל נשף. מיותר לציין שהוטלה חובת תחפושת, וכל המגזים בכך - הרי זה משובח.
מדי שנה דאג אגדתי לקשט את אולם הנשף על פי נושא מתחלף. בפורים של 1935, למשל, קושט האולם במעטה לבן של שלג מלאכותי, והרושם שהטריק ה"הוליוודי" הותיר היה כה עז - עד שלא הפסיקו לדבר עליו בעיר הלבנה גם שנים רבות אחר כך.
בכל נשף ניגנו שתיים־שלוש תזמורות שונות מוזיקה לריקודים, והשיא נרשם בתחרות תחפושות ובתהלוכה בהובלת "מלכת אסתר", תואר נחשק באותן ימים. בשעות הבוקר המוקדמות יצאו המשתתפים המחופשים, והשתויים, לתהלוכה גדולה, ססגונית וקולנית ברחובות העיר.
קרע בבחירת המלכה
ב־1926 החליט ברוך אגדתי להוסיף לנשפי הפורים אירוע מקדים, שהיווה אטרקציה בפני עצמו ושימש גם מקדם מכירות לאירועי החג המתקרב. בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות פורסמו מבעוד מועד כרוזים, שהזמינו מועמדות מתאימות להשתתף ב"נשף בחירת מלכת אסתר", באולם "התערוכה" בעיר. ההיענות היתה אדירה, ובט"ו בשבט, שחל באותה שנה שלושה שבועות לפני פורים, הגיעו המונים ליטול חלק באירוע החדש.
היתה זו, למעשה, התחרות הראשונה לבחירת מלכת יופי בארץ ישראל, ובמודעות שפרסם אגדתי בכל העיר נכתב: "בואו להשתתף בנשף הבחירות של מלכת אסתר - העברייה הטיפוסית היפה".
כל מועמדת לתואר נדרשה להציג בפני ועדת הנשף מסמך ובו 50 חתימות של ממליצים עליה בני 18 ומעלה - "שיעידו בחתימתם על יופיה". אגדתי הבטיח שבת המזל שתיבחר תהיה "מלכת נשף הפורים הקרב ובא, ומלכת התהלוכה שתיערך ברחובות תל אביב בחג".
מלכת אסתר הראשונה שנבחרה היתה לילה טשרטקוב, שהגיעה לנשף כאורחת, אבל שבתה את לב הנוכחים - שבחרו בה מייד. וכך תיאר אותה עיתונאי "הארץ" אורי קיסרי: "יש לה עיניים ירוקות שרחצו ברוך ובעדנה, ושערות שחורות וקורנות. היא נשאה את יופיה בגאווה מיוחדת של אישה שצעדיה אינם נוגעים כלל באדמה הפרוזאית. היא גברת, ובת הצחוק העילאית שלה יכולה לשנות את מפת העולם. יפה כשמש, יפה כעולמו של הקב"ה".
בעקבות ההצלחה התקבע נשף בחירת "מלכת אסתר" כמסורת שנתית לקראת פורים עצמו. במהלך השנים הקפיד אגדתי לתת ייצוג הולם לחלקי העם השונים, כשקבע בשנה אחת ש"מלכת אסתר תיבחר מקרב בנות העדה הבוכרית", ושנה לאחר מכן בחרו משתתפי הנשף במלכת יופי "מבין התימניות" - וכך הלאה.
אולם כבר לאחר בחירת מלכת אסתר הראשונה תקפו רבים את האירוע, ומערכות העיתונים הוצפו במכתבי קוראים זועמים, שהדגישו ש"היופי - מתנת אלוהים היא לנבחריו, ולא בקלפי ייבחר!". אחרים כתבו: "מה לנו, היהודים, עם מנהגי הגויים, לבחור אישה כאילו היתה היא פרה בשוק".
אגדתי לא נרתע והמשיך במסורת, ומדי שנה, לצד הכרזות שתלה על לוחות המודעות, הופיעו כרוזי מחאה שתקפו את האירוע, ושנשאו כותרות גדולות: "נבלה נעשתה בישראל" ו"מה לנו עם הלכי התרבות הקלוקלת של הגויים". המוחים טענו ש"התחרות גורמת לירידת הכבוד הלאומי" ודרשו "להסיר חרפה מישראל ולשוב למקורות חיינו, שכן מארגני הנשף הנלוז שכחו שאנו מקור המוסר שממנו ניזון העולם".
המסורת נמשכה עוד חמש שנים. ב־1927 זכתה בתואר ריקטה שלוש, אחריה ציפורה צברי, כעבור שנה חנה מיוחס־פולני, וב־1931 קטפה את הכתר מרים בלומנפלד. מ־1932 עברה בחירת "מלכת אסתר" לנשף פורים, וחדלה לשמש אירוע מקדים.
מצנחן בצבא לסטיב אוסטין
למרבה ההפתעה, מנהג התחפושות בעם היהודי החל דווקא בין המבוגרים. כבר במאה ה־14 אימצו יהודי ונציה שבאיטליה את מנהג התחפושות בפורים, שנקראו אז "פרצופין", "מסיכה" או "תלבושת" (המילה "תחפושת", שהומצאה בתחילת שנות ה־30, נכנסה לשימוש רק אחרי הקמת המדינה). המנהג הססגוני אומץ על ידי יהודי ונציה בהשפעת פסטיבל המסיכות הנודע של העיר, שחל מדי שנה בסמיכות לפורים.
מ־1901 ואילך פורסמו בעיתון "הצפירה" עדויות לנשפי פורים מפוארים שערכו היהודים בווינה, אוסטריה, ובהמשך בשאר הקהילות היהודיות הגדולות באירופה, כשתחפושות בדמות מרדכי היהודי, אחשוורוש, שולמית, מרים הנביאה, רבקה ורחל כיכבו באירועים.
בארץ ישראל של תקופת היישוב הישן, בסוף המאה ה־19, חיו כ־20 אלף יהודים בלבד, שהתרכזו בארבע ערי הקודש - ירושלים, טבריה, חברון וצפת. הללו חגגו את פורים במסגרות מצומצמות ובצניעות, כשההורים מקפידים ליצור לילדיהם תחפושות ברוח סיפורי המקרא והאגדה: ארבע האימהות, שלושת האבות, מלכת אסתר ומרדכי היהודי.
תהלוכות העדלאידע ונשפי הפורים הגדולים שנערכו בארץ בתחילת המאה ה־20 תרמו לעלייה בפופולריות של התחפושות בפורים, ולאורך עשרות שנים הקפידו כמעט כולם, מטף ועד זקן, להתחפש בחג, כביטוי לסולידריות ולקשר האמיץ אל ארץ ישראל ואל ההיסטוריה של עם ישראל.
שנות ה־30 וה־40 בארץ התאפיינו במגוון דל של תחפושות, כולן היו עשויות במלאכת יד וכללו דמויות קלאסיות מהמגילה, לצד תחפושות על רקע "לאומי" יותר, דוגמת מוסדות לאומיים (הקרן הקיימת לישראל כיכבה), חיילים בריטים, אנשי פלמ"ח, ותחפושות שפיארו את תנובת הארץ ואת תוצרת מפעליה. ילדים רבים אהבו להתחפש ל"גדולים", כשהם משתמשים בבגדי המבוגרים ששלפו מהארון.
מייד אחרי קום המדינה, בעקבות הגאווה הלאומית והמיליטריזם שישראל הצעירה היתה שקועה בו, ניכרה פריחה בתחפושות של "חיילים". לא היה מדובר רק בחייל העברי, אלא גם בקצינים אוסטרו־הונגרים ובחיילי הלגיון באימפריה הרומית. הבנים הרבו להתחפש לבוקרים אמריקנים - "קאובויים" - בהשפעת אופנת סרטי המערבונים ההוליוודיים שהחלה גואה בשנות ה־50 (והחוברות הפופולריות שפרחו בז'אנר).
לצד הקאובויים היו כמובן אינדיאנים, וכן שוטרים וגנבים, והרבה תחפושות בסגנון עמים - ספרדייה עם חישוק, הולנדיות עם קבקבי עץ, צועני עם מטפחת, סיני עם ריקשה מאולתרת ויפניות שעיניהן "מלוכסנות" בעיפרון שחור.
אחת התחפושות האהובות היתה של שחורי עור מאפריקה, שבאותם ימים, לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, נקראו "כושים" (כשמה של אפריקה במקורות). מאחר שטרם התפתחה אז מודעות לסביבה ולרעלים כימיקליים, לא חששו ילדים ומבוגרים למשוח על פניהם משחות נעליים שחורות או חומות.
ה"כושי" המשיך להיות פופולרי, עד שבשנות ה־60 החלה ישראל להדק קשרים עם מדינות באפריקה המתעוררת, והיחס לתחפושת השתנה, כדי לא להעליב איש בטעות.
פריחת תחפושות העמים היתה מתבקשת בישראל הקטנה והסגורה באותן שנים. דרכה ביטאו הישראלים, שלא היו מורגלים בנסיעות לחו"ל, את הכמיהה לזר ולמעורר הדמיון. לאופנת התחפושות "הסיניות" היה אחראי, בין השאר, גם הספר (ואחריו הסרט) "האדמה הטובה", של האמריקנית פרל בק, שהעלה למודעות את החיים בסין - והשפיע על דור שלם של קוראים.
מה עוד כיכב? הבנות התחפשו לאחיות בלבן, לחיילות ביחידות שונות, כולל כומתה, ולדמויות מהאגדות - בראשן כיפה אדומה. בני כל המגדרים התחפשו לליצנים, כשהמתוחכמים התחפשו לנווד הקולנועי בגילומו של צ'רלי צ'פלין.
דמויות מהמסורת היהודית, ובראשן מרדכי הגאה, שלא השתחווה להמן הרשע, תאמו את רוח "הישראלי החדש", כמי שלא נכנע לסכנות הרבות שאורבות מסביב. גם "משה רבנו" זכה לפופולריות גדולה, מתוקף מעמדו כאיש שהביא את עם ישראל אל סף הארץ המובטחת.
לקופת חיסכון התחפשת?
בשנות ה־60 הודאגו אימהות רבות בישראל לנוכח ההעדפות של ילדיהן, שביקשו להתחפש לשודדים ולשאר דמויות "לא חינוכיות" מעולם הדמיון והסיפורים. פסיכולוגים שנדרשו לבעיה הרגיעו באומרם ש"בחיי היומיום אין לילד הזדמנויות רבות להיות 'שודד', ועל כן הוא ישמח לנצל הזדמנות זו בפורים, ולהשתחרר בכך מרגשות התוקפנות שלו. אל חשש, אימהות, איש לא יחשוד בכן שאינכן מחנכות את ילדכן כראוי".
באותה תקופה, עם התגברות המודעוּת לשיווק ולפרסום בארץ, החלו חברות מסחריות להשתמש בתחפושות לקידום מכירות - בהשקת תחרות תחפושות ברוח מוצרי החברה. את האופנה החדשה הובילה חברת התמרוקים "שמן", לצד הבנקים הגדולים, שדרבנו את הילדים להתחפש לקופות חיסכון ("דן חסכן" ואחריה גם "תיבת נח").
ב־1967, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, עמד חג הפורים בסימן מיתון כלכלי. תחפושת האינדיאני, שנמכרה תמורת 17 ל"י, דחקה מפאת החיסכון את תחפושת הקאובוי, שהיתה יקרה בלא פחות משמונה ל"י. התחפושות הפופולריות לבנות באותה תקופה היו של רקדניות, מלכות שמש ומלכות קרח - כולן נוחות לתפירה זולה בבית.
מלחמת ששת הימים, והאופוריה שפשטה בציבור בעקבותיה, הקפיצה מחדש את הביקוש לתחפושות "צבאיות". בין היתר נחטפו התחפושות בדמות שר הביטחון הנערץ, משה דיין, עם הרטייה השחורה על העין, ותחפושת רמטכ"ל המלחמה - יצחק רבין. תחפושת דיין עלתה 30-25 ל"י, יקרה בהרבה מהתחפושות המסורתיות בחנויות.
בשנות ה־70 התחלקו התחפושות בין שתי תקופות: עד פרוץ מלחמת יום כיפור - ואחריה. בתחילת העשור החלו ילדי ישראל להתחפש, לראשונה, לדמויות מהטלוויזיה, אחרי שזו החלה את שידוריה שנים ספורות קודם לכן.
תחפושת מקורית אהובה באותן שנים היתה מכשיר הטלוויזיה עצמו, שהיה רהיט נחשק (ונדיר) בבתים. ילדים רבים התהלכו בקופסאות קרטון עם "אנטנה" מאולתרת, כשעל "המסך" מודבקים צילומים של חיים יבין, מגיש החדשות הבולט באותם ימים, לצד דמויות מסדרות טלוויזיה פופולריות דוגמת "פופאי", "המלאך" (סיימון טמפלר, בגילומו של רוג'ר מור), האריסטוקרטיה הבריטית מ"ההגדה לבית פורסייט", ובוקרים מסוקסים מהסדרה "בוננזה".
בין הבנות הובילה עדיין מלכת אסתר, ואחריה תחפושות של כלות, כלניות ונערות גיישה יפניות. הבנים שמרו אמונים גם ללובשי המדים הנודעים - בעיקר צנחנים ומכבי אש.
מלחמת יום כיפור, ואווירת הנכאים בסיומה, הנחיתו מכה אנושה על פורים שצוין לאחריה. לעדנה מחודשת זכו התחפושות במחצית השנייה של שנות ה־70, בעקבות שורה של אירועים מעוררי גאווה לאומית: מבצע אנטבה והזכייה של רינה מור הישראלית בתואר מיס תבל ב־1976, חתימת הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים ב־1977, והזכייה של מכבי תל אביב בגביע אירופה בכדורסל באותה שנה.
רבים התחפשו לראש הממשלה מנחם בגין, לכדורסלן מיקי ברקוביץ', למיס תבל וללוחמי סיירת מטכ"ל הנועזים. אחת התחפושות המבוקשות לבנים באותן שנים היתה של סטיב אוסטין, האיש הביוני "השווה מיליונים", בגילומו של השחקן לי מייג'ורס.
סיום שנות ה־70 סימן את סוף מנהג התחפושות העממי, זה שבו כולם נטלו חלק ברצון. משנות ה־80 ואילך, בצמוד לרוח המקומונים הניהיליסטית ולתרבות "הפרט" שדחקה את "הציבורי", הפכו התחפושות לעניין של העדפה אישית, ואיבדו את מעמדן כחלק מהגדרת ה"ישראליות".
רק פורים 1991, שבדומה ל־2021 יירשם כחג שעליו השתלטו מסיכות מזן אחר מזה שאליו כיוון המשורר, חזר לרגע לימי תפארתו כמלכד לאומי. באותה שנה צוין החג בדיוק בסיום מלחמת המפרץ הראשונה, אחרי שבועות ארוכים של טילים, חדרים אטומים, מזרקי אטרופין, אזעקות "נחש צפע" והודעות הרגעה מצד דובר צה"ל דאז, נחמן שי.
הפרידה ממסיכות האב"כ היתה, אם כן, אקט סמלי ומשחרר, ורבים יצאו להתפרע במסיבות המוניות ולהתחפש לסדאם חוסיין, למזרקי אטרופין ולנחמן שי עצמו. בעיני רבים היתה זאת הופעת הפרידה של תחפושות הפורים כ"חג של כולנו".
תחפושת עלי באבא
מלבד המסיבות ונשפי "מלכת אסתר" היתה נהוגה בארץ, משנות ה־30 ועד סוף שנות ה־60, תחרות גדולה בין גרפיקאים ומעצבים מובילים, שהציעו את הצעותיהם לכרזה השנתית של פורים, לצד כרזות החג שהפיצו העיריות הגדולות. מלבד הכבוד קיבלו הזוכים גם כסף (בשנות ה־60 העניקה העיר חיפה למעצב הנבחר פרס נכבד של לא פחות מ־300 לירות).
גם הסקטור העסקי לא פסח על החגיגות, ופרסם שלל מבצעי מכירות מיוחדים לרגל החג. אמרגנים הפיקו אירועי תרבות מבוקשים, וחברות התקליטים שיווקו אלבומי מוזיקה חדשים, גדושים בשירים ברוח החג.
ככל שחלפו השנים, ירדה קרנו של חג הפורים בציבור החילוני (המגזר הדתי, לעומתו, ממשיך לשמור לו אמונים). הכנת התחפושות, שבעבר נמשכה ימים רבים והיתה אירוע מלכד למשפחה כולה, הומרה כיום בתחפושות סינתטיות שנרכשות אונליין בפרוטות ומושלכות מייד אחר השימוש לפח. ובאמת, מעניין מה היו אומרים אברהם אלדמע וברוך אגדתי לו היו שומעים על נפלאות "עלי באבא". ולא, לא ההוא עם 40 השודדים, שהוא תחפושת נהדרת.
