תודה לך, סידני ישראל

בין השנים 1887 ל־1889 בנה גוסטב אייפל (מגדל אייפל, מכירים?) מחדש את התיאטרון הלטיני בפריז (פָראדי לאטן). התיאטרון נשרף ב־1870, שנה בלתי נשכחת שבה יצאה צרפת של נפוליאון השלישי למלחמה נגד פרוסיה של אוטו פון ביסמרק, והובסה. לאש שאחזה בפראדי, אגב, לא היו אחראים הפרוסים.

ביולי 1988, מאה שנה אחרי סיום עבודות הבנייה ברחוב קרדינל למואן ברובע החמישי, נחתתי בעיר, שהיתה אמורה להיות הבית שלי לשלוש שנים של שליחות עיתונאית. אלה הפכו ל־16 שנים קסומות ומרתקות, שבהן זכיתי לטעום הכל מהכל, ובכמויות גדולות.

מה שלא ידעתי אז זה שהפראדי לאטן יהפוך להיות ביתי השני בזכות הבעלים המיתולוגיים, מסייה סידני ישראל. יהודי אלגנטי מאוד, יליד אלכסנדריה, שהיה במשך עשורים מר קברט צרפתי. לפני ימים אחדים בישר לי בנו הרולד, שירש את אביו החולה בניהול המקום, כי חברי סידני נפרד מאיתנו, אחרי מאבק אמיץ וממושך במחלה קשה. עוד פרק פריזאי קסום בחיי תם ונשלם.

הייתי עיתונאי ישראלי צעיר כשהטלפון צלצל, והאיש שמעבר לקו הציג עצמו בשם סידני ישראל, הבעלים של הפראדי. "רוצה להצטרף אלי לצהריים בטור ד'ארז'אן?", שאל. זו היתה מסעדה מיתולוגית צרפתית סמוכה לפראדי לאטן, שנוסדה בשנת 1582, תקופת הנרי הרביעי, ומְשמרת כוכב מישלן אחד עד היום. ארוחת הצהריים תימשך עד השעות הקטנות של הלילה, אחרי הופעה מדהימה במקום.

הפכתי לבן בית בתיאטרון, והרקדניות והרקדנים הפכו להיות חברים שלי. הוזמנתי אל מאחורי הקלעים, וזה נראה לי כמו חלום. ראיתי את האורחים מגיעים נרגשים, וההופעה תמיד הפתיעה אותי מחדש. סידני לא היה רק בעל הקברט הנוצץ, אלא גם חבר ושותף סוד לפני הנסיעות שאליהן נשלחתי במסגרת תפקידי, לאיראן, לסוריה וללבנון.

זו היתה תקופה אחרת. בארמון האליזה ישב תחילה פרנסואה מיטראן, ואחריו ז'אק שיראק. האינטרנט לא השתלט על חיינו, ואפילו טלפון נייד לא היה, אבל הרגשנו על גג העולם. גוסטב או לא גוסטב.

סידני ישב בפריז, אך ליבו היה בישראל. בכל פעם שהגיע אורח מהארץ, הוא התרגש מאוד. איש קשוח היה, קפדן כמו בעלי הקברטים של פעם, אבל כולם כיבדו אותו על תרומתו העצומה לכך שפריז היתה ונותרה עיר האורות.

גם היום אני בטוח שכאשר אנחת בעיר שהפכה לביתי השני, מישהו שם למעלה ידאג להאיר את העיר. אם יש אדם שאני חב לו תודה על השנים העצומות בפריז - זה אתה, מסייה ישראל. מרסי!

shishabat@isrealhayom.co.il