שחיית חמדה: אלופת העולם אנסטסיה גורבנקו מתכוננת לאתר הבא

"כשאני מצליחה ליהנות בתחרות, דברים טובים קורים". גורבנקו, השבוע בבריכת אפק בקריית ביאליק | צילום: אפרת אשל

"גם עכשיו אני לפעמים תופסת את עצמי ולא מאמינה", מודה השחיינית אנסטסיה גורבנקו, שהפכה בגיל 18 לאלופת העולם ב־50 מטר חזה וב־100 מטר מעורב בבריכות קצרות • אחרי ההופעה ההרואית באבו דאבי, היא עולה על מדים ("חבל שאני לא יכולה להיות קרבית"), חושפת את חיבתה לחתולים ולאפייה של מתוקים, ומדברת על הזוגיות בת השנה: "לא קל לנהל קשר זוגי עם סדר היום הרצחני שלי, אבל אם רוצים מספיק זה קורה"

אנסטסיה גורבנקו כמעט לא הגיעה לאליפות העולם בבריכות קצרות באבו דאבי, שם זכתה בשתי מדליות זהב.

"הייתי עייפה מאוד, אחרי האולימפיאדה ועוד הרבה תחרויות שבהן השתתפתי בחודשים האחרונים, אז היתה מחשבה לקחת צעד אחורה ולא להשתתף באליפות העולם הזאת", היא חושפת. "בסוף החלטתי עם צוות המאמנים שאבוא ליהנות. וכשאני מצליחה ליהנות בתחרות, דברים טובים קורים.

"האליפות באבו דאבי היתה אמנם בבריכות קצרות של 25 מטר, ולא בבריכות אולימפיות של 50 מטר, אבל ידעתי שהיא חשובה לי כדי לצבור ניסיון לקראת הקיץ הבא, אז יהיו תחרויות בבריכות אולימפיות. כי בסוף יושב לי בראש שהן הדבר האמיתי, ולא הבריכות הקצרות. אבל אני שמחה! הרי זו היתה הפעם הראשונה שאני זוכה באליפות עולם".

ההנאה שגורבנקו בת ה־18 מדברת עליה תורגמה לשתי הזכיות המדהימות ב־50 מטר חזה וב־100 מטר מעורב אישי, שבהן קבעה גם שיאים ישראליים חדשים. התחרות באבו דאבי גם סגרה עבורה שנה חלומית, שבה קטפה מדליית זהב ב־200 מטר מעורב אישי באליפות אירופה בבריכות קצרות, והגיעה לגמר אולימפי היסטורי בטוקיו ב־100 מטר גב, שם סיימה שמינית.

בעולם השחייה הישראלית יודעים כבר כמה שנים שצומחת כאן שחיינית בקנה מידה עולמי שטרם הכרנו, ווינרית קשוחה, שלמרות ההישגים יוצאי הדופן בגילה הצעיר, עדיין נשארת עם רגליים על הקרקע, צנועה ומחויבת לעבודה קשה.

"כשזכיתי במקצה ל־50 מטר חזה הופתעתי", היא מודה. "זה לא אחד המקצים החזקים שלי, והזכייה בו היתה משהו מדהים שקשה לתאר.

"על המקפצות של השחיינים יש אורות אדומים, שמופעלים בסוף המשחה רק אצל שלושת המקומות הראשונים. כשנגעתי בקיר, לא ראיתי משום מה את האור האדום במקפצה שלי. לשבריר שנייה הייתי מאוכזבת, אבל אז הסתובבתי וראיתי שאני במקום הראשון.

"בהתחלה הייתי בשוק, אבל מייד אחר כך הציפה אותי הרגשה של אושר עילאי. חשבתי לעצמי: הולכים לנגן כאן את 'התקווה', בזכותי! זה מה שהכי מרגש אותי בעולם, לייצג את המדינה שלי בכבוד.

"אחרי שיצאתי מהמים, שאלו אותי בראיון בבריכה אם אני מאמינה שזכיתי. עניתי שלא. גם עכשיו אני לפעמים תופסת את עצמי ולא מאמינה".

למי התקשרת אחרי הזכייה?

"חלק מהרוטינה שלי היא שאני לא מייד מסתערת על הטלפון ומדברת עם ההורים או עם אנשים אחרים, אלא מתמקדת בשחרור הגוף. לפעמים יש גם בדיקות סמים, וכמובן שהיה גם טקס הענקת המדליות. שעה וחצי אחרי תום המשחה התקשרתי הביתה ודיברתי עם אבא ועם אמא. יש לנו בדיחה קבועה בבית שאבא תמיד אומר, כשאני חוזרת מתחרות או ממחנה אימונים: 'קבלו אותה, אלופת העולם!'

"גם הפעם הוא מייד צעק, 'קבלו אותה, אלופת העולם', ואז אמר, 'הנה, כמו שאמרתי תמיד, את אלופת עולם'. התרגשנו מאוד. אמרתי לאמא ולאבא שזה בזכותם. היתה שיחה מאוד מאושרת".

"הופתעתי". אחרי הזכייה במקצה ל־50 מטר חזה, צילום: GettyImages

• • •

אבל משמעת זו משמעת, ואנסטסיה (נסטיה, בפי משפחתה ומכריה) לא נתנה לזהב לסנוור אותה. כבר למחרת עמד בפניה מקצה נוסף - 100 מטר מעורב אישי.

"אחרי ההתרגשות וההצלחה ב־50 מטר חזה, הייתי גמורה מעייפות, אז נרדמתי וישנתי טוב מ־11 בלילה עד 7 בבוקר. אני תמיד משתדלת לישון בלילה שמונה שעות.

"קמתי בבוקר ורציתי לאכול את דייסת שיבולת השועל הרגילה שלי, אבל גם עם זה היה סיפור. במלון שבו היינו לא היתה דייסה כזאת. אז מנכ"ל איגוד השחייה, אמיר טיטו, יצא וקנה אותה עבורי בסופר מקומי. אני אוכלת את הדייסה לפעמים עם תפוח, שותה מים, וזהו. לא רוצה להעמיס על הגוף יותר מדי לפני המשחים.

"כשאני מגיעה לבריכה אני עושה חימום יבש, חימום במים, לובשת את חליפת השחייה שלי - ואני מוכנה. פעם, כבר במוקדמות הייתי חושבת על הגמר. היום אני מבינה שאם אחשוב כל הזמן על העתיד, לא אצליח להכיל את ההווה. אני גם מתרגלת את זה עם הפסיכולוג ועם המאמנים. ידעתי שאני יכולה לסיים את המוקדמות בטופ 2, והייתי מוכנה היטב".

אנסטסיה עלתה לגמר, ושם גברה על שלוש אלופות אירופה ועל סגנית אלופת עולם בבריכות אולימפיות - וקטפה את הזהב השני. גולדן גירל כבר אמרנו?

"בסוף המשחה הזה נתתי על המים אגרוף של שמחה", היא מחייכת. "עוד לא הגעתי למצב שאני צועקת 'יש!', אבל זו היתה שמחה אמיתית. המשחה הזה הראה לי שאני משתפרת כל הזמן ויודעת להסתדר עם השגרה העמוסה של התחרות. זה שלב מאוד חשוב בדרך שלי, והיה לי סיפוק גדול".

ושוב עמדה גורבנקו על ראש הפודיום, ושוב נוגן ההמנון הלאומי באבו דאבי.

"קשה לי להסביר כמה גאווה זו בשבילי לייצג את המדינה", היא עדיין מתרגשת. "אני לא אומרת את זה סתם. זה כל כך חשוב עבורי".

את חושבת כבר על פריז 2024? הזכיות האחרונות יגדילו את הציפיות ממך?

"ראשית, אני לא מרגישה שהכל עלי. יש לנו נבחרת שחייה צעירה ומבטיחה, ויש בה עוד ספורטאים אולימפיים נהדרים.

"שנית, אני עדיין לא חושבת על האולימפיאדה הבאה. ברור שבתת־מודע אני תמיד מכוונת לשם, אבל יש עוד דרך ארוכה עד שזה יגיע. במאי הקרוב יש אליפות עולם, ובאוגוסט אליפות אירופה בבריכות אולימפיות, אלו המטרות הבאות שלי. פריז עוד רחוקה".

היית מרוצה מההופעה בטוקיו?

"העלייה לגמר ב־100 מטר חזה הפתיעה אותי. חשבתי שאם אצליח לעלות לגמר, זה יהיה דווקא ב־200 מטר מעורב, שהוא המשחה החזק שלי. אבל זה לא עבד.

"מאוד שמחתי להגיע לגמר. אני צעירה, והמטרה היתה שאתנסה בחוויה של גמר אולימפי. אין לי ספק שזה משהו שיכין אותי לפריז".

• • •

אחרי ההצלחה באבו דאבי, אנסטסיה נחתה בארץ ביום רביעי שעבר ב־2 בלילה. "ביקשתי מהוריי לא לבוא לשדה התעופה בשעה כזאת", היא אומרת. "הגעתי הביתה לקריית ים במונית, ואבא יצא מהבית לעזור לי עם המזוודות. אמא שלי ואחותי הקטנה אנה קמו וחיבקו אותי בהתרגשות. אנחנו מאוד קרובים, המשפחה היא הדבר הכי חשוב לי בחיים. הם הכינו לי מתנה מרגשת - לב מסתובב עם תמונה של המשפחה ותמונות שלי עם המדליה מאבו דאבי.

"החגיגה הגדולה היתה בערב, כשגם אחותי הגדולה ובעלה באו, ביחד עם עוד בני משפחה וחברים, והיה מאוד שמח. אבל חשוב לי להגיד: אצלנו במשפחה לא מודדים אותי לפי הצלחה או אכזבה".

"שמחה אמיתית". עם אחת משתי מדליות הזהב, צילום: GettyImages

אחרי שובה היא נהנתה מכמה ימי מנוחה בבית ("נדיר שזה קורה, בגלל הלו"ז העמוס שלי"), שבהם לא התאמנה, ובימים אלה היא מתגייסת לצה"ל, במעמד של ספורטאית מצטיינת. היא אמורה לצאת לטירונות כלל צה"לית שתימשך שלושה שבועות, ונכון לכתיבת שורות אלו, עדיין אינה יודעת היכן תשרת ובאיזה תפקיד.

גורבנקו מכריזה שאם לא היתה שחיינית, היתה שמחה לשרת בתפקיד קרבי, "בשירות הכי קרבי שאפשר. בגלל המעמד של ספורטאית מצטיינת אני לא יכולה, אבל עדיין חשוב לי מאוד לשרת, עם כל המגבלות.

"מועד הגיוס יצא מצוין, כי התחרות הבאה הגדולה תהיה רק במאי, כך שאצליח להתכונן כמו שצריך. אני מאמינה שהצבא יתחשב בי, ושאהיה בבסיס ובתפקיד שיאפשרו לי לצאת לאימונים ולתחרויות".

• • •

היא נולדה בישראל וגדלה בקריות, להורים שעלו מאוקראינה בשנת 2000. ילדת "סנדוויץ'" בין מרינה (27) לאנה (9), שהלכה גם היא למסלול השחייה. האב ולדימיר (47), בעברו שחיין ושחקן כדורמים, עובד כיום במחשבים. האם לריסה (47) היא מורה לחינוך מיוחד והמשפחה מתגוררת בקריית ים.

התחלת הדרך היתה בכלל בענף אחר לגמרי. "בגיל 4 התחלתי להתאמן בהתעמלות אמנותית. בגיל 6 למדתי לשחות, אבל עזבתי אחרי כמה חודשים והתמקדתי בהתעמלות. רק סביב גיל 9 חזרתי לשחות, והתאהבתי בזה מחדש. הרגשתי במים הרבה יותר טבעי מאשר על המזרן.

"אחרי שנה, הוריי חשבו שיש עלי יותר מדי עומס של חוגים, כי נוסף על ספורט גם ציירתי. אז הם הציעו שאוותר על ההתעמלות ואמשיך רק בשחייה.

"בהתחלה היה לי מאוד קשה עם זה, בכיתי במשך יומיים. כי היתה לי סביבה חברתית טובה בהתעמלות, הייתי שם שש שנים והתאמנתי ארבע שעות כל יום. מצד שני, היה בי גם צד ששמח על הבחירה בשחייה, כי התעמלות אמנותית היא מקצוע מאוד קשוח. המאמנות שם קשוחות. אני יודעת שהמשמעת שקיבלתי שם עוזרת לי בבריכה עד היום".

מהרגע שהתבייתה על הבריכה, היא לא עצרה. כבר מגיל צעיר, כל מי שאימן אותה הבין שצומחת כאן ילדת פלא אמיתית שנועדה לגדולות, עם מוסר עבודה גבוה וציפיות עצמיות בשמיים.

"שחיתי במכבי קריית ביאליק עם המאמנת לודמילה זליצ'ונוק, שגידלה והצמיחה אותי. היה לנו חיבור מצוין, והיא ראתה את הכישרון שלי במים, ובעיקר את זה שאני עובדת קשה מאוד, יותר מהרבה אנשים אחרים. די מהר התחלתי להיות ברמה של הבנים בקבוצה שלנו.

"מגיל 11 כבר התאמנתי 6-5 פעמים בשבוע. למדתי בחטיבת הביניים אורט אפק, והבריכה שהתאמנתי בה היתה ממש צמודה לבית הספר. בבית הספר מאוד התחשבו בשחיינים. היו לנו, למשל, שלושה אימוני בוקר מ־6 עד 8, אז באותם ימים היינו מתחילים ללמוד רק ב־9".

איך ילדה בת 12-11 מרימה את עצמה לאימונים ב־6 בבוקר?

"לא תמיד היה לי חשק לקום לאימון. לפעמים בחורף, כשקר ויורד גשם, לא פשוט לצאת מהמיטה ב־5:30 בבוקר ולנסוע לאימון. לפעמים הייתי בלחץ בלילה, ולא ישנתי טוב מחשש שלא אשמע את השעון ואאחר לאימון, אבל זה קרה לי רק פעמיים. בסופו של דבר, הייתי קמה בשמחה ועושה את הדבר שאני הכי אוהבת: לשחות".

שוחה מגיל 6. בילדותה,

בגיל 13 הצטרפה לנבחרת הקדטים, ואז כבר הבינו לא רק בקריית ביאליק, אלא גם באיגוד השחייה, שיש להם עסק עם שחיינית מיוחדת שטרם חוו כמותה בישראל. המאמנת האישית שלה אמרה להוריה שיש להם "יהלום מלוטש בבית". די להציץ ברשימת ההישגים שלה כנערה ובמדליות שבהן זכתה (זהב בגיל 15 במשחקים האולימפיים לנוער ב־200 מטר מעורב אישי, כסף ב־50 מטר גב וב־200 מטר מעורב אישי באליפות אירופה לנוער בגיל 16 ותואר אלופת אירופה ב־200 מטר מעורב אישי בגיל 17) כדי להבין שצמחה כאן "מפלצת מים" אמיתית. היא קבעה לא פחות משמונה שיאים ישראליים בבריכות ארוכות ו־10 שיאים בבריכות קצרות במשחים השונים.

• • •

בגיל 14 קיבלה אנסטסיה פנייה ממאמן השחייה הלאומי דאז, ליאוניד קאופמן. "הוא דיבר איתי ועם הוריי ורצה שאעבור לפנימייה במכון וינגייט", היא מספרת. "אבל הייתי רק בכיתה ט', וחשבנו שזה עוד מוקדם מדי. אמנם כבר הייתי לא מעט מחוץ לבית, כי שחיתי בנבחרת הקדטים והיו טיסות לתחרויות בחו"ל, אבל תמיד חזרתי הביתה אחריהן.

"בגיל 15, בכיתה י', אחרי התלבטויות שנמשכו כמה חודשים טובים, החלטתי עם הוריי שאעבור לפנימייה בווינגייט. חששתי. אני בן אדם שמאוד מחובר לבית, אבל אחרי ההתלבטות המשפחתית והאישית שלי, החלטנו שזה מה שנכון לי. לא הייתי בטוחה אם התיכון בקריות יוכל לסייע לי גם לשחות וגם ללמוד כמו שצריך. בית הספר שאליו הלכתי אחרי שעברתי לווינגייט מאוד מסונכרן עם המאמנים ועם הלו"ז של השחייה, זה עובד טוב ביחד.

"בהתחלה ההורים ואחותי היו באים לבקר אותי פעם בשבוע, כי נורא התגעגעתי אליהם. בכל סוף שבוע חזרתי הביתה. ברור שהחיים בפנימייה גם השפיעו על החיים הרגילים של נערה בגיל העשרה, לא יכולתי לחיות כמו כל האחרים. למשל, לצאת הרבה לבלות. הייתי חייבת להיות במשמעת ספורטיבית.

"אבל גם אם לא הייתי שחיינית, אני לא אחת שרוצה כל הזמן להיות במסיבות. אני חושבת שדווקא הרווחתי, כי בגילי הצעיר אני זוכה לחוות הרבה מאוד מקומות יפים בעולם, להכיר תרבויות שונות וליהנות מהמון חוויות מיוחדות. הפספוס הגדול יותר מבחינתי הוא שמגיל 15 לא ממש הייתי בבית. זה מה שהיה לי יותר קשה.

"בהתחלה הרגשתי סוג של בדידות מחוץ לבית. הייתי רגילה להיות במקום הבטוח שלי והשינוי חייב אותי לצאת מאזור הנוחות. גם היום, אם אני נעדרת מהבית במשך חודש בגלל תחרות בחו"ל, אני מגיעה אחר כך הביתה לשבוע וממש נטענת מחדש.

"מצד שני, היציאה מהבית גם חישלה אותי. העובדה שמגיל 15 כבר הייתי בנבחרת הבוגרת, עם אנשים הרבה יותר מבוגרים ממני, משהו שמאוד־מאוד ביגר אותי".

הבגרות הזו באה לידי ביטוי ברשימת המדליות שבהן זכתה כנערה ובמספר שיאי ישראל הרשומים על שמה, שמהם ניתן להבין שצמחה כאן "מפלצת מים" אמיתית.

• • •

לפני שלוש שנים הצטרפה אנסטסיה, עם שאר שחייני הנבחרת, לפרויקט מיוחד של איגוד השחייה עם מאמן העל האמריקני דייויד מארש, יועץ על של  איגוד השחייה, שמאמן במרכז המצוינות בסן דייגו. מאז הם נוסעים להתאמן אצלו בכל שנה, לפרקי זמן שמצטברים לכמה חודשים, והוא גם מגיע לעתים לארץ, לתחרויות. כשהיא אצלו, מארש הוא המאמן האישי של אנסטסיה.

"זה מצוין עבורי", היא מספרת. "אני תמיד מחפשת את המקומות שיאתגרו אותי, שבהם יהיה לי קשה יותר, כי אז באמת אשתפר. אם באגודה שלי הגעתי לרמה של הבנים או עקפתי אותם, אז הנה יש אתגר נוסף. להתאמן בסן דייגו עם דייויד מארש זה שוב לצאת מאזור הנוחות, לאתגר את עצמי וללמוד ממנו המון.

"הסביבה שהוא בונה והמנטליות שלו הן קשוחות, אבל לא כמו של המאמנות בהתעמלות אמנותית. הוא קשוח מסוג אחר. כי מן הסתם, הוא לא בוחר עבורי את הדרך הקלה. וגם כשאני רוצה לעיתים ללכת בדרך הקלה, הוא יגיד לי, 'הי, את תחזרי אחורה?'"

היו פעמים שרצית לעזוב? היו משברים בדרך?

"עם כל מאמן היו לי משברים. בשביל הצלחות צריך גם משברים, זה חלק מהדרך. כן, היו רגעים שבהם הגעתי למקומות שרציתי לעזוב וכבר הייתי על הקשקש, אבל ידעתי שאם אני עושה את זה, אז הכל - כל מה שעבדתי עליו וכל מה שהשגתי - הולך לפח. הבנתי שאם אני בכל זאת מוכנה להמשיך, זה עוד צעד קדימה, שאני רק לומדת וגדלה ממנו.

"דייויד ואני הרבה פעמים לא מסכימים, אבל לא משנה מה שאני חושבת, כי הוא יודע הרבה יותר טוב ממני. הוא מאמן עם הרבה ניסיון, שהיה כבר הרבה פעמים במעמדים הגדולים, והוא טוב בלקחת ספורטאים טובים ולהפוך אותם להכי טובים, או למאוד טובים. זה כיף שיש לי את האפשרות שהוא יהיה המאמן שלי.

"כדי שאוכל לעבוד עם דייויד נדרשת הרבה השקעה מצד איגוד השחייה, ואני מאוד מעריכה את זה. זה לא מובן מאליו. כשאני בארץ, מי שמאמן אותי הוא אהוד סגל, המנהל הספורטיבי של איגוד השחייה.

"הוא ודייויד כל הזמן בקשר, אז יש תקופות שבהן אני שואלת את עצמי, רגע, מי המאמן שלי עכשיו? לפעמים זה מבלבל, אפילו מאוד מבלבל, ולא תמיד קל לי עם זה. אבל בסדר, זה חלק מהתוכנית שלי, ואני לא אבוא למאמן שלי ואגיד לו, 'לא רוצה יותר דברים כאלה'. זה משבר שלי עם עצמי, ואני משתפת בו את הפסיכולוג שלי ושל נבחרת השחייה, ארנון צפריר, או את המשפחה. תמיד יש לי עם מי לשתף, ועוזרים לי להיכנס לפרופורציות.

"בהתחלה גם היה לי קשה עם האנגלית בסן דייגו, אבל היא מאוד השתפרה, ואני חושבת שהשתלבתי שם די טוב. למשל, לשחות באימונים עם קתלין בייקר, שהיתה שיאנית עולם ב־100 מטר גב, היה מדהים. בהתחלה היא היתה יותר מהירה ממני, אבל אז התחלתי לעקוף אותה ולראות איך אני משתפרת. משחיינית כזאת, ומשחיינים אחרים שמתאמנים איתי שם, יש לי רק מה ללמוד. הם עברו הרבה יותר ממני".

לצד השחייה, היא למדה בתיכון בית חינוך משותף חוף השרון, ליד שפיים, שבו עזרו לה מאוד. "קיבלתי הרבה תמיכה ועזרה מבית הספר, ונפלתי על מורות ומורים מדהימים, שאפשרו לי לעשות יותר עבודות ופחות מבחנים, בגלל שהייתי הרבה בחו"ל, על הקו בין וינגייט לסן דייגו. הצלחתי להשלים בגרות מלאה, חוץ ממועד ב' שיש לי במתמטיקה, כי בזמן המבחן הייתי באולימפיאדה בטוקיו.

"כולם עזרו לי - מורים פרטיים, מורים מבית הספר שלי שנתנו לי שיעורים פרטיים, וכמובן, ההורים שלי. הצלחתי לעמוד גם בזה בהצלחה".

גם מבחינה מקצועית יש לה מעטפת מחבקת. היא שייכת לסגל הזהב של הוועד האולימפי ואיגוד השחייה מעמיד לרשותה, כמו עבור כל שחייני הנבחרת, מאמן אישי, פסיכולוג, מעסה, פיזיותרפיסט, מאמנת יכולות גופניות, תזונאית, אנליסטית, עוזרת מאמן, צוות רפואי ועוד. יש לה גם תמיכה כספית נאה מהספונסרים שלה: בנק הפועלים, חברת ביגוד הספורט "ארנה" והמותג "דנונה פרו" של שטראוס. מי שמלווה אותה תקשורתית הוא מנהלה האישי אופיר אבן.

איך נראית שגרת האימונים שלך?

"אני מתאמנת תשע פעמים בשבוע רק במים, בחלק מהימים שני אימונים ביום. בכל אימון - חמישה קילומטרים של שחייה. יש לי גם חדר כושר כל יום, ובערבים אחרי האימונים אני שפוכה. בסביבות 10 בערב אני כבר הולכת לישון".

"המשפחה הכי חשובה לי בחיים". עם הוריה, אחותה הקטנה ואחותה הגדולה ובעלה,

• • •

כבר כמעט שנה שהיא חובקת בן זוג, שגדול ממנה בשלוש שנים. "אבל זה לא פשוט. אם רוצים מספיק אז זה קורה, אבל זה קשה. קשה לנהל קשר זוגי עם סדר היום הרצחני שלי, כשאני כל כך עסוקה בשחייה".

היא אוהבת לבשל, "להכין לזניה, שהיא אחד הדברים הראשונים שלמדתי להכין, וגם קציצות. אני גם אופה מתוקים, עוגות ועוגיות. לאכול אני אוהבת סושי ואוכל מקסיקני.

"התפריט האישי שלי מוקפד, אבל בגלל שאני שורפת הרבה קלוריות באימונים, אני צריכה לפעמים גם לאכול הרבה. בצהריים אני בדרך כלל אוכלת אורז או קוסקוס, עוף או בקר וירקות. גם בערב אותו דבר - פחמימה, חלבון, ירקות".

את מספיקה לצאת לבלות עם חברים?

"מדי פעם אני יוצאת עם החברים מהקריות, וגם עם אלה מווינגייט. זה יכול להיות לאיזה בר נחמד או מסעדה טובה. אני אוהבת לשחק באולינג, לפעמים אנחנו יוצאים לשחק".

מה עם מוזיקה, טלוויזיה? יש זמן לזה?

"הזמר הזר האהוב עלי הוא הארי סטיילס. עדיין לא הייתי בהופעה שלו, אבל זה יקרה. בארץ אני אוהבת את יסמין מועלם, מארינה מקסימיליאן, טונה והתקווה 6. גם בית הבובות ועברי לידר הם אחלה.

"טלוויזיה אין לי זמן לראות, אבל אני רואה נטפליקס בטאבלט או בנייד. אני אוהבת את כל הז'אנרים. מאוד אוהבת, למשל, את 'ברוקלין תשע־תשע'".

ויש לה עוד אהבה גדולה: חתולים. חמישה כאלו יש בבית הוריה, וגם כלבת פיטבול חמודה שעונה לשם מוקה.

בתוך הלו"ז הצפוף, הספקת בכלל לחגוג את הזכייה באליפות העולם?

"בדרך כלל אחרי תחרויות גדולות יש לנו מסיבות, אבל בגלל הקורונה כבר אין. החגיגה האמיתית שלי היתה בבית. המשפחה הכינה לי הפתעה, אבל אני קצת שיבשתי אותה כי פתחתי את המקפיא וגיליתי שקנו לי עוגה מדהימה של דודו אוטמזגין, שאני מאוד אוהבת. בערב, כשכל המשפחה הגיעה, חגגנו עם העוגה ועם הרבה צחוקים. היתה לי מנוחה קצרה בבית, עם המשפחה והחתולים, ועכשיו הגיע זמן הצבא".

erannavon9@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר