אליאנה תדהר רק חיכתה שתיגמר כבר העונה של "הזמר במסכה", כדי שתפסיק לומר לכל החברים הכי קרובים שלה, וגם לסתם אנשים שעצרו אותה ברחוב, שהיא לא השיבולת.
"אני מאושרת, מרגישה משוחררת", היא אומרת, אחרי שהתברר כי ההכחשות העיקשות שלה לאורך כל הדרך היו נכונות. "אפילו חברים קרובים שלי התקשו להאמין שזאת לא אני. אבל אני בחיים לא הייתי מסוגלת לשקר ככה. אם זה היה נכון, בטח הייתי מתחמקת בנחמדות, לא מכחישה בצורה כזאת.
"ההפקה שתלה המון רמזים כדי שיחשבו שזאת אני. הם ממש עשו שזה ייראה כמוני, ואז גם דיברו עלי בכל תוכנית. תראה מה זה, הבן אדם בונה קריירה שלמה לאורך שנים, ובסוף הוא שיבולת".
צפית בתוכנית?
"לא. אבל שמעתי ביצוע אחד של השיבולת וחשבתי בכלל שזאת מיכל ינאי".
איך הגיבו כשהתברר שזאת בכלל שפיטה?
"מאותו רגע אני מקבלת התנצלויות בכל מקום שאליו אני הולכת. כולם התערבו איתי. עמית מורשת, ששיחק איתי בסרט של אבי נשר, חייב לי יום בספא. ניב רסקין התערב איתי שאם זאת לא אני, הוא יהיה מאבטח שלי במשך יום בפסטיגל. אני התחייבתי לו שאם זאת אני, אקום במשך שבוע באמצע הלילה כדי להנחות איתו את תוכנית הבוקר.
"אני מקווה שאנשים יעמדו במילה שלהם. הייתי פראיירית, הייתי צריכה להתערב על דברים יותר גדולים ושווים".
• • •
לפני שנה וחצי עברה תדהר - תל־אביבית מלידה - לבית במושב במרכז, עם בן זוגה דאז ובעלה כיום, לי בירן.
"לי תמיד אמר לי, 'את לא מרגישה שהעיר חונקת?' ואני הייתי מסבירה לו שכשאני נכנסת הביתה, אני לא מרגישה את הרעש של העיר בתוך הבית. היום אני ממש מבינה על מה הוא דיבר.
"במושב זה קצב אחר. אני קמה בבוקר, והכל רגוע ומוקף ירוק, ושקט. לא קורה לי שאני יורדת לרחוב לקנות חלב ורואה שם חצי מהתעשייה. יש הפרדה ברורה בין החיים האישיים לבין העבודה.
"ברגע שאני נכנסת בשער הצהוב של המושב, אני מרגישה את מפלס הלחץ אצלי יורד. זה מקום מדהים, כיפי ושקט, עם אנשים טובים ומרחבים מסביב. מדהים שלא הבנתי עד כמה זה משנה".
איך מצאתם את הבית?
"שנה של חיפושים. הייתי צריכה למצוא בית שבשבילו ארגיש שאני מוכנה לעזוב את העיר. לא התפשרתי על כלום, ומבחינתי לא היה אכפת לי גם לראות את כל הבתים בישראל".
זה בית כפרי עם שלושה חדרים, חצר וכלב, ועיצוב שמבוסס על הרבה עץ. "עיצבתי את הבית עם חברה שלי, חן, וגם בעלה עזר לנו לבנות. למשל, תמיד היה לי חלום שכשיהיה לי בית גדול אתן בו כבוד לספרים שלי, ויש לי מלא ספרים. אז בנינו ספרייה ענקית, שמכסה קיר שלם, וזה אחד הדברים הכי אהובים עלי בבית.
"כשעברנו לפה התחלתי לגדל בגינה ירוקים - חסה, מנגולד, מרווה. הכוסברה היתה להיט. אבל אז הגיע החורף, והחלזונות אכלו לי הכל. התייאשתי.
"ומה, אני אצא לגינה לנכש עשבים בשבת? בשבת אני רוצה לעשות בינג'. אגב, שבת הוא היום הכי רועש במושב, כי באמצע השבוע כולם עובדים בעיר. בשבת אנשים מעבדים את השטחים החקלאיים, אז פתאום אני מתעוררת בשש בבוקר לצלילי טרקטור.
"זאת אומרת, אני מרגישה שהרבה מהחיים במושב כבר חלחל אלי, אבל החקלאית שבי עדיין לא יצאה בראש מורם. יש לי עוד דרך לעשות".
מה הכי חסר לך מהחיים בעיר?
"הרכיבה על אופניים כדי להגיע למקומות. גם במושב אני יכולה סתם לרכוב, אבל זה לא אותו הדבר. חוץ מהוויתור על האופניים, אני לא חושבת שאורח החיים שלי השתנה. זה לא שהיום אני מגדלת עיזים. אני כמעט כל יום בתל אביב, 20 דקות נסיעה".
אין פקקים?
"אני לא עובדת מ־9 עד 17, ולכן לא עומדת בכל יום שעה וחצי בפקקים. יש גם ימים שאני נדפקת. אבל גם אם אני 50 דקות בפקק, אני מסתכלת עליהן כעל זמן איכות".
את הכלב רינגו הם אימצו לפני יותר משנה. "מזמן שיגעתי את לי שאני רוצה כלב. הייתי הילדה שאומרת, 'כן, אני אדאג לו ואצא איתו', והוא היה המבוגר האחראי שאמר, 'את לא תצאי איתו, וזה ייפול עלי. אין לנו זמן ואין לנו מקום לכלב'.
"כשעברנו לבית עם גינה, אמרתי לו, 'זהו, אין לך עוד תירוצים. מביאים כלב'. חיפשנו לאמץ, ומצאנו את רינגו - כלב החלומות שלנו. אני מאוהבת. השם מגיע מהביטלס, שאנחנו מאוד אוהבים. באותה תקופה ראינו 'הסופרנוס', אז שקלנו לקרוא לו טוני. אבל הוא לא נראה טוני. הוא פשוט רינגו".
• • •
אליאנה (29) ולי (32), ובקיצור "ליביאנה", הוכתרו כבר מזמן ל"פאוור קאפל" של עולם הילדים. "הכרנו בפסטיגל הראשון שלי, ב־2011, אבל לא היה בינינו כלום. אחר כך עשינו מופע משותף של שירי קאברים עם רוני דלומי, נסענו לטורים בעולם, היינו חברים טובים. ואז, בעבודה על הסדרה 'oBoy', התאהבנו".
הוא שלף טבעת קצת לפני תחילת מגיפת הקורונה, היא אמרה כן, ואחרי כמה ימים שלפה טבעת משלה והציעה לו. בין סגרים וחיסונים הם התחילו לתכנן את החתונה. רק באוגוסט האחרון, יותר משנה אחרי האירוסים, שברו את הכוס.
"הרמנו חתונה בערך בתוך חודשיים. הייתי כלה קלה. השמלה השנייה שמדדתי זו השמלה שסגרתי. די צ'יל. היה חשוב לי 'לתת עבודה' באירוע, ולכן הבאתי נעליים נוחות. וואו, איזה כיף היה. עכשיו הייתי חוזרת לשם.
"התחתנו במקום מדהים, ואפילו לא הייתי צריכה לדאוג לאוכל, כי זה היה באחריות מושיק רוט. הדבר היחיד שהיה חשוב לי הוא המוזיקה, אז סגרנו את דלית רצ'שטר ובחרנו איתה שירים.
"למזלנו, התחתנו ממש רגע לפני הגבלות חדשות של הקורונה. הגל הרביעי התחיל כמה ימים לפני החתונה, והיו כמה ימים מלחיצים. חששתי שאצטרך לעמוד בחופה במסיכה. בסוף אנשים רקדו עם מסיכות, אבל שמחו ונהנו. ואף אחד לא נדבק. 500 אורחים, ולא היה חולה אחד. ממש נס".
את החופה הם תכננו בקפידה. "עשינו אותה מאוד מוקדם, כדי לנפות אנשים שלא חשוב להם להיות בחופה. שעה לא נוחה, בדיוק בשקיעה. פקקים. הרב בירך, אני ולי דיברנו אחד לשני, אמרנו משפטים ממש חמודים, אנשים בכו מהתרגשות. עד היום מדברים איתי על החופה. וגם אם לא, לא אכפת לי. התחתנתי בשביל עצמי ובשביל לי, ולא בשביל אף אחד אחר".
עד כמה שלטתם בסיקור התקשורתי?
"בגלל שאנחנו מפורסמים, אז היה מין תהליך משונה שצריך להוציא לתקשורת תמונת יח"צ ממש לפני החופה, אחרת הכל ידלוף ויתפרסם, ואני חייבת להיות בשליטה. רגע לפני החופה בחרתי עם הצלם של החתונה תמונות שיישלחו למערכות כדי שיעלו ברשתות ובאתרים, סיטואציה ביזארית לגמרי.
"אחרי החופה יצאנו לעיתונאים שהמתינו בחוץ ונתַנו איזה עשר דקות של ראיונות. ידעתי שככה זה עובד מחתונות אחרות של סלבס שהייתי בהן. אבל לא היה לי אכפת, החופה שלנו היתה כל כך אמיתית ואותנטית, ששום דבר לא היה יכול להרוס אותה".
כעבור חודש, הם טסו לירח דבש באיטליה. "זה היה ספונטני. לי הציע שנחפש טיסות, ובאותו יום סגרתי כרטיסים לאיטליה. למחרת היה ערב יום כיפור, ויום אחרי החג כבר היינו על המטוס. לא תכננו כלום. סגרנו יומיים ראשונים במלון, ואז שכרנו רכב ונסענו בספונטניות לכל מיני מקומות. פחות מתאים לי לעשות דברים כאלה, אבל גיליתי שזה ממש כיף".
איך אתם מבלים?
"אנחנו שתי זקנות. מאוד אוהבים להיות בבית. אוהבים גם ללכת לקולנוע ולצאת עם חברים, אבל בעיקר להיות בבית. לראות טלוויזיה. את 'הסופרנוס' ראינו שנינו בפעם הראשונה בסגר הראשון, ומאז כל סדרה נראית לי גרועה.
"בבית אני בעיקר מבשלת. מה שיפה אצל לי זה שהוא כמו קוף אחרי בן אדם. אם אני מבשלת משהו - אחרי כמה פעמים הוא מסוגל לעשות את מה שהכנתי. הוא לא יביא משהו מעצמו".
מה את אוהבת לבשל?
"מנה מקסיקנית עם שעועית, קארי, פסטות. אני אוהבת גם אוכל אסיאתי. בהתחלה כשעברנו למושב בישלתי יותר, כי וולט לא נכנס לתוך המושב. אני זוכרת שאמרנו לעצמנו, 'וואו, עכשיו שאנחנו לא בתל אביב, נחסוך מלא כסף, כי לא נאכל כל הזמן בחוץ'. עכשיו שדרגו את זה והוולט מגיע אלינו הביתה, אז אנחנו מזמינים הרבה יותר".
• • •
מה ההבדלים בינך לבין לי?
"הוא בן אדם מאוד משוחרר, קליל וספונטני. עושה מה שבא לו. אני יותר מאורגנת. מעדיפה שגרה, אוהבת לדעת הכל ולהיות בקונטרול. אז אני יכולה קצת לקרקע אותו, והוא יכול להוציא אותי מאזור הנוחות שלי. הוא עושה את זה על בסיס יומי.
"הוא אדם מאוד אופטימי, שמאמין בטוב ובעולם, בעצמו ובאלוהים. זה מאוד משפיע עלי, כי אני יכולה להיות פסימית במצבים מסוימים ולתת לראש להוביל. אנחנו משלימים אחד את השני בהרבה דברים. אני יותר השכל, והוא הלב והרוח".
את יודעת מה השאלה הבאה שצריכה להישאל עכשיו.
"ילדים? זאת שאלה שכבר לא הגיוני לשאול היום. זאת אומרת, איך השואל יכול לדעת מה קורה בחיי האישה? הרי אפשר לשאול מישהי, 'מה, אתם לא רוצים? אתם לא מנסים?' ויש מצב שהיא כבר בטיפולי פוריות. הרי אנחנו יכולים לנסות (להיכנס להיריון), אבל אין לי שליטה מתי זה יקרה. אנחנו אובייסלי בדרך לשם, וזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. מבחינתי ילדים זה באמת השיא של החיים.
"מאז שרינגו הגיע אלינו, לי אומר כל הזמן, 'בואי כבר נעשה ילדים, כי גם ככה אני מקום אחרון בבית, אז מה זה משנה אם אני אחרי כלב או אחרי ילד'".
איך אתם מצליחים להפריד בין זוגיות לעבודה?
"אנחנו עובדים יחד כבר שנים, אבל בגלל שהתחלנו מעבודה משותפת, יש איזשהו שיפט שאנחנו יודעים לעשות. היום יש לנו כל מיני חוקים. נגיד - בערב ובסוף שבוע לא מדברים על עבודה. פשוט אומרים 'לא'. חייבים חוקים, רק ככה זה יעבוד, אחרת הכל יגלוש. זה חשוב לחיים האישיים שלנו, לזוגיות, לדעת שיש דברים חוץ מעבודה.
"לרוב זה אדיר לעבוד יחד, כי את החיבור שלי איתו אני לא יכולה למצוא עם אף אחד אחר. אנחנו מבינים היטב איך השני חושב, מה הוא אוהב ומה לא. יש פינג פונג טוב. ברור שלפעמים זה זולג, ואנחנו יכולים לא להסכים על משהו, ואם צריך ללכת יחד לארוחת ערב באותו זמן, זה מעצבן. לא קורה הרבה, למזלנו".
• • •
לאחרונה הם יצרו יחד סרט בכיכובם, "הסיפור שלנו", שאמור לצאת בפסח. "זו קומדיה רומנטית לכל המשפחה כמו שלא עושים פה", היא מספרת בהתרגשות. "חשבנו על הרעיון לפני ארבע שנים, במהלך חופשה בקופיפי שבתאילנד. השתעממנו ברמות, וגילינו חוף חדש ונטוש במרחק רבע שעה הליכה. אבל הליכה רצינית כזאת, שצריך לטפס.
"במהלך ההליכה, לי אמר פתאום, 'תגידי, למה שלא נכתוב סרט?'. התחלנו לחשוב על רעיונות, ואיך נביא דמות כזאת שתעשה ככה. עד שהגענו לחוף, אחרי 20 דקות, כבר היה לנו את כל הסיפור של הסרט.
"בטיסה ארצה, לי כתב תקציר של התסריט. הצענו את הרעיון למפיק משה אדרי, ובתוך כמה דקות הוא אמר: 'אני בפנים'. הבאנו את רוני ידור לכתוב את התסריט, וירון ארזי ביים.
"זה ז'אנר שכמעט לא עושים בארץ, ואנחנו ממש אוהבים סרטים כאלה. מבחינתי, תן לי לראות קומדיה רומנטית עם בן סטילר - חלום. סרטים שגם מצחיקים בטירוף וגם מרגשים ונוגעים במקומות יומיומיים. ישראלים צורכים סרטים כאלה כשזה מגיע מחו"ל, אז למה לא לעשות גם כאן?"
זה לא הסרט היחיד שתדהר צילמה תוך כדי מגיפת הקורונה. גם הסרט החדש והמדובר של נשר, "תמונת הנִצחון", צולם נגד כל הסיכויים ונדחה כמה פעמים. אליאנה מגלמת בו את דמותה של עדה, עולה מארגנטינה וחברת קיבוץ ניצנים, שעובדת בבית הילדים בתקופת הפרחת השממה, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות.
"כשהוא התקשר אלי ואמר שהוא רוצה לפגוש אותי, התרגשתי. לעשות סרט עם אבי נשר זה חלום של כל שחקנית. באתי למשרד שלו, ראיתי תמונות ורעיונות של הסרט. הלהיב אותי לראות שם תמונה של אבא קובנר. ואז הוא אמר לי, 'את יודעת מי זה אבא קובנר? התקבלת!'
"זה בערך היה האודישן שלי. ישבנו ודיברנו על היסטוריה ועל תקופת העלילה, ונוצר בינינו חיבור אנושי. בהמשך נפגשנו ודיברנו על הדמות, ויצקנו לתוכה דברים ממני. אחרי שאבי מלהק, הוא משנה את התסריט ואת הדמויות לפי השחקנים. וזה עובד. גם לא צריך הרבה חזרות, אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את מספר החזרות".
"תמונת הנצחון", שהיה מועמד ל־15 פרסי אופיר, מביא סיפור משתי זוויות: דרך מצלמתו של במאי מצרי צעיר, שמתעד את השטח עבור סרטי תעמולה; ודרך חברי ניצנים והחיילים שאבטחו את הקיבוץ עד לקרב הסיום של מלחמת השחרור. לצד תדהר משחקים ג'וי ריגר, אמיר ח'ורי, עלא דקה, תום אבני, אלישע בנאי, נטע רוט, וגם משי קלינשטיין, שמגלמת את בת דודתה. השתיים מנהלות ביניהן דיאלוגים ארוכים בספרדית.
"האמת, אני יודעת ספרדית בזכות 'המורדים'", היא צוחקת. "כילדה הייתי מעריצה שרופה. כל הדור שלי. אז אני מבינה, ואם תזרוק אותי במדינה דוברת ספרדית, אסתדר בקלות. לפני הצילומים עבדנו עם מורה לספרדית, שלימדה אותנו לדבר נכון".
את יודעת שפות נוספות?
"אני יודעת רוסית, כי אמא שלי ילידת רוסיה, וכשהייתי קטנה היא דיברה איתי בבית רק רוסית. גם המטפלת דיברה רוסית. אז השפה השנייה נשארה אצלי. הלוואי שהייתי יכולה לעשות את זה לילדים שלי. אבל זה אומר שאצטרך לדבר איתם רק רוסית, אני לא חושבת שאעמוד בזה".
• • •
תדהר נמצאת בתקופת פריחה בקריירה. מאז 2017 היא הפרזנטורית של חברת ההלבשה דלתא, והשנה כיכבה בדרמה של הוט "בעלת החלומות".
את מגלמת שם דמות מרושעת, שרחוקה מאוד מהטייפקאסט שלך.
"כשקראתי את התסריט שפטתי את הדמות וחשבתי שהיא באמת נבלה, אבל כשיצקתי את עצמי לתוכה, התחלתי לרחם עליה והבנתי למה היא עושה את המעשים האיומים האלה. כמו שאומרת הקלישאה, אין ילד רע, יש ילד שרע לו.
"לכן המחמאות הכי טובות שקיבלתי היו שאנשים התאהבו בדמות הזו, כי זאת לא דמות להתאהב בה. זאת הדמות שאמורים לשנוא. אבל כשדמות הנבל לא פלקטית, זה הופך את הגיבור למוצלח יותר".
ועדיין, אליאנה תדהר היתה ותישאר מלכת הילדים. התפקיד הראשי שגילמה ב"גאליס" (2016-2012) סידר לה את הפריצה הגדולה. בהמשך כיכבה ב"פוראבר" וב"oBoy", וגם ב"להעיר את הדב" לקהל המבוגר, עשתה סרטים לגילים שונים, ובהם תפקיד ראשי ב"זכות השתיקה" של דינה פרלשטיין, מחזמר בקאמרי לצד עוז זהבי ("פשוט לאהוב"), וגם 11 פסטיגלים רצופים.
השנה חגגה את הופעתה ה־1,000 בפסטיגל. שיא בלתי נתפס, שקשה להאמין שמישהו יצליח לשבור.
"זה בזכות הילדים", היא מסבירה. "בכל שנה ההפקה של הפסטיגל עורכת סקרים בקרב ילדים, ועל פי התוצאות, פונים לאמנים ולזמרים ומציעים להם להשתתף. הילדים בוחרים בי בכל פעם מחדש".
לא מיצית את עצמך שם?
"בתור מישהי שאוהבת שגרה, פסטיגל זה אחלה. לאנשים שפחות מסתדרים עם מסגרות זה יותר קשה. בשנה הראשונה אפילו לא ידעתי מה זה פסטיגל, כי בילדותי ההורים אף פעם לא לקחו אותי לפסטיגלים, רק למחזות זמר ולהצגות של רוסים. בכל יום רביעי הייתי בפילהרמונית.
"ותראה איך זה נגמר. 11 פסטיגלים ברצף אני עומדת על במה, שומעת צחוק של ילדים וכפיים והתרגשות.
"השנה הייתי חולה בדיוק בחנוכה, כשהיו לנו ארבע הצגות ביום, ונאלצתי להופיע חולה. זה לא היה תענוג, אבל בסוף אני ממש אוהבת את העבודה הזאת. אני מאוד אוהבת ילדים, תמיד אהבתי. ילדים הם אמיתיים, בלי כל הבולשיט של כולנו. זה הקהל הכי מדהים ששחקן יכול לבקש".
את מצליחה להישאר מעודכנת בעולם שלהם? יש לך טיקטוק?
"אני מאלה שלא מבינים איך הטיקטוק עובד. פתחתי בגלל המוזיקה, אבל אני לא מעלה לשם תכנים. כשאני כבר פותחת את האפליקציה, יש לי בעיקר סרטונים של פיטבולים חמודים, שאותם לי שולח. האלגוריתם של הטיקטוק זיהה שזה מה שמעניין אותי, אז הטיקטוק שלי מלא בפיטבולים ובתינוקות. ילדים מזהים מה אותנטי עלי ומה לא, והם לא מצפים ממני להיות כוכבת טיקטוק".
ואינסטגרם?
"האינסטגרם שלי לא מותאם לילדים או לנוער. הקהל לא דורש את זה ממני. אני מדברת לפעמים עם ילדים באינסטגרם, עושה שאלות־תשובות, ופשוט נשארת אני.
"בפסטיגל יש איתי שחקנים בני 20 שנמצאים כל היום בטיקטוק, ולפעמים זה גורם לי להרגיש לא מחוברת. זה טוב שלכל דור יש את הקטע שלו, אחרת זה היה משעמם".
איזה שינוי את מרגישה כאישה בתעשיית הבידור בשנים האחרונות?
"לשמחתי, לא נאלצתי לעבור משהו מעולמות ההטרדה. פעם הייתי בסט שבו צלם אמר לאחת השחקניות משהו לא לעניין, ובאותו רגע עוזרת הבמאי העמידה אותו במקום. זה קטע, לא קלטתי את חומרת הדבר עד שהיא אמרה לו, 'לא מדברים ככה על הסט שלי'. רק אז הבנתי שזה לא היה בסדר.
"אני חושבת שהכי חשוב זה לא לשמור בבטן ולדבר מייד, כדי שהעניין יטופל מהר. לפעמים הדברים האלה מתחילים בקטן, אנחנו מבליגים כדי לא לעשות סצנה, או כי אנחנו לא מחשיבים את המעשה כמעשה בעייתי. אבל בעיניי חשוב לומר באותו רגע מה מרגישים.
"זה לא נכון רק בהקשר של MeToo, אלא בכל עניין בחיים. למשל, במקרי בריונות. לא להקטין, לא להבליג. אני בעצמי חוטאת בזה לפעמים, ממקום שאני 'לא רוצה להביך אף אחד' ולא רוצה לעשות דרמה. אבל כשאנחנו שותקים, אנחנו בעצם נותנים לגיטימציה לצד הפוגע להמשיך להתנהג ככה".
• • •
בשנה וחצי האחרונות שחררה תדהר שני שירים - "ממכר" ו"אהבה עיוורת", וזה כיוון שהיא מנסה לפתח. "אם יותר מעשור עשיתי דברים של אחרים, עכשיו אני מתחילה ליצור דברים של עצמי. התהליך הזה מעניין, כי הוא מפגיש אותי עם עצמי בהרבה מובנים.
"נגיד, כתבתי שיר אדיר, והוא חשוף וכל כך אני, אבל הוא מלפני שנה, ובינתיים קרו המון דברים, וזה מרגיש לרגע כאילו הוא לא רלוונטי יותר למי שאני. אני מבינה שככה זה עובד במוזיקה - עד שאנשים מוציאים את השיר שלהם החוצה, הם כבר לא סובלים אותו. זה קטע.
"הקהל אולי רגיל שאמנים מוציאים שיר חדש בכל כמה חודשים, אבל אצלי זה לוקח יותר, כי בזמן שאני מנסה להוציא מיני־אלבום, אני גם עושה סרטים וסדרות ופסטיגל. אם הייתי זונחת את קריירת המשחק, המוזיקה כבר היתה כולה בחוץ.
"חשוב לי לעמוד מאחורי כל שיר שאני מוציאה. אני מאוד טוטאלית. אני אוהבת לעשות סיעור מוחות עם עוד אנשים, לכתוב יחד".
על מה השירים?
"בדרך כלל על אהבה לא טובה. שני השירים שהוצאתי היו על מערכת יחסים לא בריאה, שלוקח זמן להבין מה מרגישים בתוכה. בניגוד אלי, לי כותב על אהבה טובה. אני חושבת שהוא כותב על מה שיש לנו היום, ואני כותבת על מה שחוויתי פעם.
"תמיד הרגשתי בוגרת. יש לי נפש של אישה בת 200, אבל אני חושבת שהבשלות שהגעתי אליה עכשיו הביאה איתה מוכנות לעשות דברים כמו סרט עם אבי נשר, סרט קולנוע עם לי, כתיבת שירים, וגם התפקיד ב'בעלת החלומות', שאני בהחלט לא הטייפקאסט לדמות כזאת".
ההתבגרות הזאת מלוּוה בקשיים?
"ברור. אני מסתכלת על הילדה שהייתי בתחילת הקריירה וחושבת מה אני יכולה ללמוד ממנה.
"היתה שם איזושהי תמימות שאני מרגישה שנעלמה בדרך, ודווקא הייתי רוצה ללמוד איך להשיג שוב את התמימות הזאת שאיבדתי עם השנים. הניסיון שצברתי הוא משהו חיובי, אבל הוא הביא איתו לפעמים גם כאפות.
"תמיד הייתי בן אדם מודע, אבל הגעתי לשלב שבו המודעות הזאת משתלטת יותר מדי על היצירה או על הרגשות. לפעמים הייתי רוצה שתהיה לי היכולת להגיד למודעוּת ולשכל: תעזבו אותי רגע, שבו בצד ותנו לי לעוף".
Nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו