נס פח השמן בטיול לדרום

זאת היתה שעת ערב מוקדמת כשדפקנו בדלת החווה ושאלנו אם אפשר לרכוש פח של שמן זית. באתר החווה צוין שהם מייצרים שמן משובח. בטח־בטח, הדלת נפתחה ואישה עם חיוך גדול ועיניים טובות ניגבה את ידיה במגבת מטבח, הושיבה את הילדים לצד השולחן ובלי לשאול יותר מדי שאלות הגישה להם קעריות של אורז ועדשים. "יאללה, כשר כאן, אתם יכולים להירגע. שבו, שבו. לאן יש לכם למהר?"

הבית של איריס הוא היחיד ברדיוס של כמה קילומטרים טובים של טרשים אפורים. התיישבות בודדים. צמד מילים שמאחוריו אתה מצפה לראות אנשים קשוחים שלא אוהבים זרים ובטח שלא ממהרים להזמין אותם לארוחה. אבל איריס רחוקה מאוד מהדמות הזאת.

היא הגיעה למדבר למען הילדים. למענם היא ובן זוגה הקימו חווה ושינו את אורח חייהם. "המערכת לא היטיבה עם הילדים. ראיתי שלא מבינים אותם בבית הספר. מאבחנים אותם כך, מאבחנים אחרת. הם קצת הלכו לאיבוד. גם אני לא כל כך הלך לי בתור תלמידה. הבנתי שצריך לצאת מהמעגל הזה, ולגדל את המשפחה שלי עם המון תשומת לב ואהבה. וטבע ועבודה קשה. זה עשה רק טוב לכולנו".

הם מוציאים דבש מסלע, אין לי מילים אחרות. האחרונים שניסו לחיות מחקלאות באזור מצפה רמון היו הנבטים, וזה היה די מזמן. אבל המשפחה של איריס, כולם חייכנים כמעט כמוה, מגדלת זיתים לשמן, וענבים ליין, ותפוחים וגם סברס, והכל באיכות הגבוהה ביותר, ועושים את זה בתנאי קרקע שלא נראים כמו משהו שאפשר אפילו לחפור בו בור קטן לשתילה.

"למזוג גם לך?" היא שואלת אותי. אני לא זוכר מתי הילדים התנפלו כך על עדשים, והיא קולטת את המבט שלי. תסלחו לי, קוראים יקרים, אני יודע שזאת לא עברית תקנית. לא מוזגים אורז, ולא מוזגים שניצל. ידוע. אבל חי נפשי, הניסיון מלמד שאנשים שמציעים למזוג לכם אוכל עושים את זה לרוב בלבביות ובכישרון שאפשר גם לטעום. יש לה סיפור, אין שום ספק. וגם אותו היא תמזוג. וכן, אני לא מכיר אדם שאין לו סיפור, אבל לאנשים שעזבו, ושינו חיים והקימו משהו, יש בכל זאת איזה עניין מיוחד.

בחוץ צולף הקור של מצפה רמון, וגשם ראשון יורד על רמת הנגב. איריס מספרת שבחיים הקודמים שלה היא שירתה בקבע בתפקיד מפעילת מלגזה, וכבר שנים שהיא מצילה נערים רגע לפני שהם מגיעים לבית הכלא ומאמצת אותם בביתה. מלגזנים הם אנשים מדויקים, חסר להם שלא יהיו מדויקים, והם יודעים להרים דברים שבירים וכבדים ולהניח אותם במקומם בעדינות רכה כל כך, שקשה להאמין שזרועות המלגזה עשויות פלדה ולא פוך. לפעמים צריך בדיוק את התכונות האלה כדי להציל בני נוער שקצת הולכים לאיבוד.

איריס מציעה שנטעם מהריבות שלה. מכסים נפתחים. לא בשביל משהו, אבל היא צריכה לרוקן צנצנות ומדפים לקראת סבב הריבות הבא של פירות החורף. "תטעמו!" אנחנו טועמים ליקר אפל ועמוק של שזיפים, והילדים מאיימים לחסל את מרקחות הגויאבה והרימונים. בשביל חוויות כאלה אנשים טסים לצד השני של העולם, ואנחנו בסך הכל יצאנו לרגע מהקרוואן לקנות קצת שמן זית ואולי להציץ אל ביתו ואל עיניו של מי שחי את חייו במקום שבו משכנו "אמברקס" ליומיים.

• • •

הדברים נכתבים כמעט שבוע מאז החזרנו את הקרוואן לחניון בשדות ים. בימים שחלפו לא הפסקנו לדבר על הטיול, לספר עליו לאחרים וגם לעצמנו, ובעיקר לשבור את הראש מה היה שם שהשאיר בנו רשמים עוצמתיים כל כך.

אין עדיין תרבות מפותחת של קרוואנים בישראל. החניונים קטנים, המחירים יקרים, וברוב המקרים קשה למצוא אדם שיעזור לכם לפתור תקלה טכנית או למצוא חיבור צנרת במקום ההוא שהלך לכם לאיבוד.

אבל אין ספק שזה זמני. עם כל האי־בהירות סביב העתיד והקורונה, הפחד מבידודים והתשוקה להתאוורר, הרעיון לגרור איתך בקתה קטנה, מאובזרת וניידת, הוא פטנט מתבקש, וסביר להניח שכבר בעתיד הקרוב נשמע על יותר ויותר משפחות ישראליות שמאמצות אותו.

ועוד לא אמרנו מילה על הרוורס. הגבר הישראלי הממוצע מסוגל להזמין וו גרירה לרכב החדש שלו רק כי מתחשק לו לבדוק, בשלב מסוים, אם הוא עדיין זוכר איך עושים רוורס עם עגלה. תשאלו: האם יש לי עגלה נגררת? מובן שלא.

האם יש לי צורך בעגלה כזאת? מממ... תגדירו "צורך"?

אז למה רציתי וו גרירה? זאת באמת שאלה טובה שנפתרה רק בטיול הזה. מתברר שמקסם ילדות עמוק ועוצמתי קשור ברעיון לרתום משהו ולגרור אחריך. ילדים אוהבים רכבות, אבל רק כשהגעתי לקיבוץ הבנתי שיש מקומות שבהם היכולת לעשות רוורס מדויק עם עגלה נחשבת למבחן גבריות שאין שני לו.

יש גברים בעולם שאוהבים לצוד, אחרים אוספים מכוניות ישנות. אנחנו מנסים לנסוע לאחור בלי לעשות בושות ובלי שהגלגל האחורי יטפס על היצול. עשרות שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה התנעתי טרקטור, ובכל זאת לפני שבועיים, ברגע שהתחלנו להתעסק במלאכת החיבור של הקרוואן לוו המכונית, עלתה בי התרגשות נעורים עתיקה, ואני מודה, למרות שזה לא פשוט, שברגע שבו הכנסתי לרוורס - משהו בתוכי קצת רקד.

אז יכול להיות שהצב והחילזון חשבו הרבה לפנינו על הרעיון לנוע בדרכים עם הבית על הגב, אבל רק האדם, ובעיקר האדם הישראלי, מסוגל להתרגש כל כך משטויות.

• • •

כמו רבים אחרים, גם אני הגבתי בשמחה על כך שבתואר המילה העברית של השנה זכתה המילה "טרלול". הבחירה הזאת מוכיחה שוב שלציבור חובבי העברית בישראל יש טעם טוב, אם כי חייבים להודות שיש משהו מדאיג בכך שחוויית הטרלול היא חלק כל כך משמעותי מחיינו העכשוויים.

מה מטורלל בעיניי? המון דברים. ההתאבדות של הסופר החרדי חיים ולדר מטורללת על כל הראש. במשך השנים הזדמן לי לראיין לא פעם את ולדר. הוא תמיד שמח לייצג את ההשקפה החרדית־ליטאית ועשה זאת באופן רהוט ונעים, גם אם ייצוגי ופלקטי. בכל אופן לא היה אפשר לנחש אילו סודות ושלדים מסתיר חיים, ואילו חיים מנהל ולדר. כך או כך, ברגע שאדם חרדי מחליט ליטול את חייו, הוא מכריז בזאת על שני דברים לפחות: א' - שהוא לא מאמין שהחברה שלו מסוגלת לסלוח, ב' - שלא באמת אכפת לו שהמעשה האחרון שיעשה בחייו יהיה עבירה חמורה על חוקי התורה. ובסיכום: שהוא לא באמת מאמין.

יהודי רב השפעה מת השבוע על חילול השם. חמק אל המתים במקום לשאת באחריות ולנסות לתקן. וזה מטורלל, וכואב וחמור מאוד. ומטורללת ההחלטה של העולם החרדי להשתיק את הסיפור.

מטורללת לא פחות היא האמירה "המקום הכי מסוכן לילדים הוא הבית". השרה מרב מיכאלי אמרה זאת פעם, ומאז השטות הזאת מושמעת מפעם לפעם מפי חוקרות ומומחים, ותמיד בארשת חשיבות אינסופית של מי שהמציא את הגלגל.

המקום המסוכן לילדים הוא הבית, שהרי הסטטיסטיקה לא משקרת, וסטטיסטית, רוב הפגיעות מתרחשות בבית. מתברר שלא כולם אמורים לעיין בנתונים סטטיסטיים. לפי אותו היגיון, המקום המסוכן ביותר לאדם הוא האטמוספרה.

shishabat@israelhayom.co.il