לפעמים דברים קטנים כמו מבטא, או חיתוך דיבור, יכולים לשנות את כל המשמעות. קחו, למשל, את המילה "קרוואן": כששומעים את המילה הזאת עם שמץ של מבטא אתיופי, שומעים סיפור כואב על הגירה, ואולי על החמצה וזמניות מתמשכת. אבל בדיבור הישראלי, העירוני־פריבילגי, כשאומרים "לקחנו קרוואן", לאף אחד אין ספק למה הכוונה. ברור שחופשה. ברור שלכמה ימים, והתגובות נעות בין קנאה גלויה לבין התפעלות מהולה בדאגה. וואלה, קרוואן... סחתיין עליכם.
ואכן, סחתיין עלינו. ועל כל האנשים הטובים שייעצו ותרמו רעיונות והשראה לטיול שלנו בדרום הארץ. הימים ימי אחרית 2021 שאפשר לומר עליה כל מיני דברים, ועם או בלי קשר החלטנו להוציא את עצמנו לדרכים. אישה ואיש, ילדה וילד. למה קרוואן? כי רצינו חופשה ורצינו טיול, ולא להסתכן בהידבקות או בבידודים, בנתב"ג או במטוס. שנינו יכולים לקחת חופש שלא בימי החופשה הרשמיים, והילדים? הם יחמיצו לכל היותר את הבידוד הכיתתי. ופתאום האפשרות השבלולית הזאת, לטייל עם הבית על הגב, נשמעה כמו הדבר המתבקש ביותר. הנכון ביותר לימים האלה של סוף שנת 21'.
זאת לא היתה שנה רעה במיוחד, אבל היא הבהירה מעל לכל ספק שלא כדאי לדבוק יותר מדי בשגרה. לא בריא לבטוח בה, ובטח שאסור לקדש אותה. אחד הדברים החשובים שאפשר לומר על השנה היוצאת, הוא שלקראת סופה התחלנו להבין שהקורונה היא לא אפיזודה חולפת. בניגוד לכמה וכמה הבטחות חסרות אחריות, זאת לא הפסקת פרסומות קצרה באמצע איזה סרט שאנחנו חיים בו, ולכן יהיה זה מופרך לצפות שתכף נשוב לנקודה שבה הוא נקטע. למעשה, יכול להיות שכבר אין נקודה כזאת. דברים השתנו. למען האמת, כך היה מאז ומעולם. אימפריות קרסו, אמיתות נצחיות התפוגגו, המטוטלת נעה בכל הכוח מצד לצד. הדור שלנו לא היה הראשון שטעה וחשב שזהו זה, נבלמה המטוטלת ומעכשיו שגרת עולמים, שופינג, חו"ל, ריאליטי וטראש. ייתכן שכל דור ודור מטפח אמונה בכך ששום שינוי לא יקרה במשמרת שלו. ובדיוק אז מגיעה הכאפה.
שנת 21' היתה, בין היתר, תזכורת מתמשכת לכך שטלטלות בוא יבואו. הן יאתגרו את כולם, אבל אלו שאין להם בולמי זעזועים יסבלו ממש. אלו הם פחות או יותר ההרהורים שחולפים במוחי כשאני מתחיל לגרור מאחוריי את הבית הקטן על גלגלים, יוצא מהחניון של חברת ההשכרה ועולה על הכביש המהיר עם הפנים דרומה. הילדים כבר צוהלים. כן, העגלה הלבנה שנשקפת ממראת הנהג תהיה ביתנו למשך השבוע הקרוב. יש שם מיטות ומטבחון, שירותים ומקלחת ופינת ישיבה. הכל ממוזער, קלסטרופובי ויעיל כמו סרט חלל, וזה אמור להספיק לארבעתנו.
ואם כבר סרטים, זה תלוי רק בנו אם הימים הקרובים יהיו "בית קטן בערבה" או "קן הקוקייה". מצד אחד זה הבית הקטן ביותר ששהינו בו אי פעם, מצד שני אנחנו עומדים להשתרע על מרחבי הנגב, מדבר יהודה והערבה, כי בכל חניון שבו נמשוך את ההנדברקס (או ה"אמברקס" כמו שכתוב בחן באחד מאתרי החניונים) שם יהיה לנו בית זמני, עם אבא ובובה ושסק, או לפחות חיבור למים ולחשמל.
• • •
זו היתה שנה של מודעות סביבתית. לא רק ברנשי כוסמין הזויים, שגוררים את שרוואליהם מבומבמלה לחנות הטבע, לא: אצל כולם האסימון החל לרדת. גם מי שמברך ומודה על תרומתו של דונלד טראמפ לעתידה של ישראל, לא יכול להכחיש את הנזק העצום שהקדנציה שלו עוללה למאבק העולמי למען עתיד כדור הארץ. כולנו התחלנו לדבר אחרת, וטיול משפחתי בקרוואן הוא הזדמנות נהדרת לשוחח על זה עם הילדים, ובעיקר לפגוש אנשים שחיים מחוץ למעגל העירוני הצרכני.
אנחנו רואים המון בעלי חיים. חלקם מקרוב ממש, והמבוגרים מתרגשים מכך לא פחות מהילדים. אבל חייבים להודות שחלק מהברנשים ומהברנשיות שאנחנו פוגשים בדרום מצליחים להסעיר אותנו לא פחות מהשועל שמחפש מזון מתחת לחלון הקרוואן. לעיתים אנשים משתוקקים לברוח מהכל והם מגיעים לדרום. מתבודדים ומקימים איזו חווה לגידול משהו. אבל אז מתברר שכמעט אין דרך להתפרנס מהחווה בלי לארח שם קבוצות ומטיילים. והחבר'ה האלה, שהשתוקקו לברוח או להתבודד, מוצאים את עצמם מקבלים אורחים שצריך להסביר להם וגם להסביר פנים; לטייל איתם ולענות על שאלות - כולל איפה השירותים (רמז: לא תמיד יש!) ואני חייב להודות, שאלו היו רגעים נהדרים בטיול: מישהו קשוח, או סתם אחת שטיפחה לעצמה תדמית מוצקה של אנטיפתית, נאלצת להפעיל את שרירי הפנים והנפש באופן שממש לא היה בתוכניות. גם לזה אני מתכוון כשאני מדבר על הסתגלות לשינויים או בולמי זעזועים.
עופר, כמה צפוי, הוא מגדל תנינים. תמיד אהבתי את היחס ההפוך בין שם לאישיות, יחס שמתרחש אצלנו כמעט באופן קבוע. אחרי הכל, רוב הבחורים שקוראים להם "ערן" נוטים לנמנם, אלו ששמם "שחר" לא מתעוררים לפני הצהריים, "לבנה" היא כמעט תמיד שחומה, ואחד השמות הנפוצים בחבורת "לה פמיליה" הוא כמובן - נאור.
אז מה אפשר לצפות מבחור ששמו עופר? בטח שתנינים. אילו היתה לי סדנת כתיבה, הייתי נותן לתלמידים משימה לכתוב סיפור קצר על מה שמוביל בחור מבית טוב להקדיש את חייו לגידול תמסחים ותנינים. עופר, בכל אופן, עושה את זה כבר יותר מ־35 שנה, והוא ככל הנראה התנינאי הוותיק והמיומן בארץ.
הוא כבר לא ילד, וכל האצבעות שלו במקום, השבח לאל. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא רוצה לגדל תנינים, ואת הדיבורים מול האורחים הוא מעדיף להשאיר לאורית, אשתו. "למדתי בפקולטה לחקלאות, אבל שאני אחלוב פרות וכל הקשקוש הזה?"
אנחנו לא מתווכחים עם מגדלי תנינים, אבל פעם הגיעה חבורת צעירים מתל אביב לאמצע השומקום הלוהט שהם קראו לו יוטבתה, והם הביטו סביב ואמרו: חלב!! אנחנו נייצר פה חלב! - ובכן, אני חושב שהם היו הרפתקנים, מטורפים וגאונים לא פחות. אבל אני מבין למה מתכוון עופר. העבודה מחייבת אותו להיכנס למכלאה בזמן הנכון ולאסוף את ביצי התנינות למדגרה, כשבכל רגע נתון עלולה להיסגר עליו הלסת המפחידה ביותר בעולם.
"אבל תראה מה זה שכונה", הוא אומר לנו. בקידוח הקרוב של מקורות יוצאים מים גיאותרמיים. התנינים נהנים מהמים החמימים, הם מטהרים אותם כמו שהם עושים גם בטבע, כך שהמים זורמים מהבריכה שלהם ומשקים את מטע התמרים. השבת מים מושלמת באמצע המדבר. על הדרך, התנינים מחסלים כמויות אדירות של פסולת מתעשיית הבשר, שבכל תסריט אחר היתה נטמנת באדמה עם כמות של סיד שהיתה מזהמת את האדמה להמון שנים קדימה.
"אבל המדינה", אומר עופר בקצב של מי שהטמפרמנט התניני קצת השפיע עליו, "כבר לא מאמינה במשפטים שמתחילים במילים 'בנגב ייבחן...'" במקום לתמוך ביוזמות יצירתיות, אנחנו ממשיכים להעדיף עוד העתק של מתחם קניות, ובעיקר עוד קצת ארנונה מיידית.
אם ישראל יכלה להניח צינור נפט מפה ועד מדינות המפרץ, היא כנראה מסוגלת להניח כמה עשרות מטרים של צינור ביוב בחווה של אורית ועופר.
זהו להפעם. צריך לרתום את הקרוואן, לנתק חשמל ומים ולהרים אמברקס. המשך יבוא.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו