אורות וצללים: איזו שנה היתה לספורט הישראלי?

שקיעת האלים

היו ימים, ובעיקר לילות, שמכבי ת"א היתה מדורת השבט של עם ישראל. קבוצת כדורסל עם עוגן ישראלי וחיזוק אמריקני, שהכתיבה את הרגלי הבילוי של ימי חמישי בערב. הבון טון המקומי היה להשיג זוג כרטיסים להיכל, לראות את מיקי ומוטי, ג'מצ'י ואולסי מחוללים ניסים. הרייטינג היה בשמיים, וגם ממשיכיו של רלף קליין - פיני גרשון ודיוויד בלאט - שמרו על הגחלת.

גם השנה ההיכל מלא, בזכות מחלקת שיווק אגרסיבית, אבל האש במדורה כבתה מזמן. המאמן יאניס ספרופולוס מקבל כאן הרבה אהבה, אבל גם עונת היורוליג הזאת, כמו קודמותיה, מסתמנת כאובדן דרך ואפס פתרונות ברגעי אמת. שיא השיאים? המשחקים שבהם עולים לפרקט חמישה שחקנים אמריקנים, בלי ישראלי אחד.

הגיע הזמן לשנות דיסקט. ביורוליג משחקות קבוצות דלות אמצעים ממכבי, אבל מלהיבות ורומנטיות בהרבה, כמו הכוכב האדום בלגרד, למשל. דני אבדיה אפילו נסע לאקס יוגוסלביה הזאת, מורשת אביו, כדי להתאמן ולקבל השראה. מקבלי ההחלטות נמצאים עמוק במורשת האמריקנית, אבל אמריקה היא כבר מזמן לא אמריקה. 

ושוב איתכם

הרבה שנים נדרשו למכבי חיפה כדי להחזיר קרב לבית הספר לכדורגל שהנחיל כאן הבעלים של מכבי ת"א, מיטש גולדהאר. ג'ורדי קרויף, שהובא לישראל, הנחיל כאן מודל חדש של ניהול כדורגל, וחיפה, המועדון השני בעוצמתו, קרס לאחר שניסה כל דרך והחליף מאמנים, צוותי אימון ושחקני רכש.

אחרי עשור הבין יעקב שחר שהוא צריך לחזור לתחילת דרכו - לקחת את הטובים ביותר מהאחרים. הוא ניצל את פרשת אצילי ומיכה, שגורשו ממכבי ת"א, סתם את האף והחתים את אצילי, כרגע שחקן הליגה הטוב בישראל. אחר כך שחר שם את ידו על ברק בכר, שבגיל 41, ובעונתו הראשונה בחיפה, השיג לעצמו אליפות רביעית אישית וקיבע את עצמו כמאמן הטוב בישראל וכמועמד מספר 1 לאימון הנבחרת. עצה שלי? בגילך הצעיר אל תעשה את זה לעצמך.

החגיגה נגמרת

בית"ר ירושלים, פעם עוגן בכדורגל הישראלי, עומדת בפני סכנה קיומית אמיתית. הבעלים שלה, משה חוגג, הסתבך בפרשה פלילית חמורה, ישב חודש במעצר ושוחרר למעצר בית. הסיכוי שיחזור לעסקי הכדורגל קלוש, ואחריו לא נראה שיגיע בעלים עם מוניטין סביר כדי לקחת מועדון כושל בלי נכסים אמיתיים ועם חטוטרת של גזענות.

בגזרת הכדורגל, בית"ר מועמדת לירידה. האייקון אלי אוחנה עובד קשה, אבל הוא נטול יכולת לשנות את המצב. המאמן יוסי מזרחי, שגויס בצו 8, הוא היום לא יותר משחקן טרגי בסרט שלא יכול להיגמר טוב.

דאון טאון

אחרי שהסתכסך קשות עם אוהדי מכבי ת"א ונתן להם גט כריתות, ניר קלינגר הוא כבר מאמן הפועל ת"א לשעבר. סדרת כישלונות של הקבוצה מחקה פתיחת עונה טובה, והסתיימה בהדחה מביכה בגביע מול קבוצה מליגה נמוכה.

והנה סימפטום נוסף להיחלשותו של הכדורגל בישראל, מלבד קריסתה של בית"ר: הפיכתה של הפועל ת"א למועדון סתמי שמשחק כדורגל סתמי, הכי רחוק מאוהדיו מעוררי ההשראה אריק איינשטיין, עלי מוהר ויגאל בשן. בלי בית"ר והפועל זה לא אותו הדבר.

הצרה הגדולה היא שהמותג הלא אטרקטיבי ואלימות האוהדים מבריחים בעלים בעלי ממון מלהתקרב. אוהדי חיפה ומכבי ת"א צריכים להגיד תודה בכל בוקר על הניסים שלהם - יעקב שחר ומיטש גולדהאר.

זהבי ועוד 10

עוד קמפיין עבר לו על נבחרת ישראל, ושום דבר לא באמת השתנה. ערן זהבי אמנם הדיח את מוטל'ה שפיגלר מפסגת מלכות השערים הלאומית, אבל תחת וילי רוטנשטיינר הנבחרת הגיעה פחות או יותר למיצוי הפוטנציאל שלה. מצד אחד יכולת התקפית טובה, ומנגד - יכולת הגנתית מחפירה. בישראל לא באמת מכשירים צעירים לשחק הגנה בגיל צעיר. כדי לבנות כדורגלן ראוי צריך משאבים פיזיים ומנטליים. כולם פה חולמים להיות רונאלדו ומסי, אבל ההורים לא מבינים שדווקא המחסור הכרוני בבלמים הוא שיכול להפוך את ילדיהם למיליונרים בגיל 20 ומשהו. עכשיו רוצים בהתאחדות להחליף את המאמן האוסטרי בבוט אחר, כאילו זהות המאמן תשנה את המצב. הם באמת לא מבינים את זה שם?

Big In Japan

המשלחת האולימפית של ישראל נסעה לטוקיו עם מטען ציפיות שמרני של מדליה עד שלוש, בענפים שסיפקו את המדליות בעבר. היא חזרה משם עם ארבע מדליות, אבל הענפים שבהם הושגו והעובדה ששתיים היו מזהב, הפכו את טוקיו 2021 למוצלחת ביותר בכל הזמנים מבחינת ישראל.

אבישג סמברג עשתה את הסיפתח ביום התחרויות הראשון עם זכייה בארד בטאקוונדו, נבחרת הג'ודו זכתה בארד בתחרות הקבוצתית, אבל מוקד הרעש היה באולם ההתעמלות. הזכייה של לינוי אשרם היא הבשלה של עבודה ארוכה של הוועד האולימפי הישראלי, שבנה פלטפורמה מקצוענית, בועתית, שמאפשרת לספורטאי העל, ובעיקר לאשרם, לקבל את כל התנאים והפריבילגיות האפשריים כדי להתכונן לרגע האמת. היא השיגה 11 מדליות באליפויות עולם, אף פעם לא זהב - אבל מרגע שעלתה לשלב הגמר, גילתה עליונות על יריבותיה ולא הסתכלה לאחור.

שבוע לפני אשרם השיג ארטיום דולגופיאט את מדליית הזהב הראשונה של ישראל מאז 2004. חצי מחייו חי דולגופיאט באוקראינה, בגיל 12 עלה ארצה עם משפחתו, ומייד התחיל לעבוד עם מאמנו, סרגיי וייסבורג. וייסבורג אימן גם את אלכס שטילוב, שפרש בימים האחרונים, ואילולא הוא, ספק אם היה גדל כאן ארטיום כזה. כישרון מולד הוא דבר חשוב, אבל מוסר עבודה הוא המסר למי שרוצה לעלות על הפודיום.

Aviadp65@gmail.com