מתי בפעם האחרונה שיחקת?
"אתמול, בהצגה 'גברתי ראש הממשלה' של התיאטרון העברי. הופענו בקצרין, והיה קר מאוד וכיף מאוד. אני אוהב להופיע בקצרין, האירוח שם תמיד חם, מלבב ומחבק. בקורונה היתה תקופה שחשבתי שאני צריך ללכת ללמוד שוב בבית צבי כדי לזכור מה עושים על הבמה, אבל איך שהתיאטרון חזר הרגשתי שזה כמו הגשם הראשון, שאומרים כמה קשה היה הקיץ אבל שוכחים עם הטיפה הראשונה. איך שחזרנו לשחק, כל התקופה הקשה נשארה מאחור".
מתי בפעם האחרונה הרגשת זר?
"כשמצלמים אותי אני מרגיש זר. אני איש של במה, אין לי קשר למצלמות. גם מול מצלמות הטלוויזיה אני נאבק בתחושת זרות. מעבר לזה, אני חיפאי במקור ואמנם עזבתי את חיפה, אבל חיפה לא עזבה אותי, אז בתל אביב יש לי תמיד תחושת זרות. נשאר בי משהו מחיפה הביישנית, למרות שאני בתל אביב כבר 38 שנים".
מתי בפעם האחרונה התמודדת עם קושי?
"לפני רגע. אני חי עם גמגום כבר שנים, אבל למזלי על הבמה זה לא קורה לי והגמגום אפילו דוחף אותי לרצות לשחק. כילד הגמגום הפריע לי, למרות שמה שלי יש נחשב לקל מאוד עד קל. צחקו על הגמגום שלי, מה שהפך אותו עבורי מעכבר לפיל וסתמתי את הפה מגיל 10 עד האודישן בבית צבי. למרות זאת, היתה לי ילדות קסומה עם ספורט, חברים וטבע, לצד ביישנות גדולה. עד היום אני ביישן. יש המון שחקנים שמופיעים מול אלפי אנשים והם ביישנים. אני מכיר כאלה, ואני עצמי כזה".
מתי בפעם האחרונה הלכת לטיפול פסיכולוגי?
"כילד, כשההורים שלי רצו שאטפל בגמגום. זה לא היה מבחירה שלי. אני תמיד מעדיף ללכת וליפול לבד. להגיע לבור, לשהות בו לבד, לקום וללכת בעצמי. אני מקשיב למה שעשיתי, ממשיך הלאה ומנסה לשפר ולשנות. החיים הם שלי ורק אותם אחיה".
מתי בפעם האחרונה הרגשת שלא מבינים אותך?
"החודש. כשאני מדבר עם נציגי שירות, למשל של חברות הביטוח או הבנקים, אני מרגיש שלא מבינים אותי. הכל עבורי זו אימת הביורוקרטיה, ואני מרגיש כמו קפקא קטן כשאני צריך להשיג תשלום או החזרים. אני אובד עצות בדברים האלה".
מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה מועילה במיוחד?
"אתמול. ענבר אשתי אמרה לי 'תירגע'. זו תמיד עצה טובה בהקשר של הסרטים שרצים לי בראש. ענבר ואני הכרנו לפני 20 שנה. הגעתי לאכול ארוחת בוקר בבית קפה שהיא עבדה בו. היא היתה על הבר, ומאז לא נפרדו דרכינו. לפני זה הייתי צעיר והשתוללתי, ואז גדלתי ונתקלתי באשת חיי, והנה אנחנו כאן. אומרים ש'כשהתלמיד מוכן המורה באה', ובמקרה שלנו האהבה באה. אגב, אנחנו לא נשואים. הייתי נשוי כדת וכדין פעמיים. הנישואים הראשונים נמשכו שבועיים, והשניים - שלוש שנים. עם ענבר לא היה שום דבר דתי או רשמי ואנחנו כמעט 20 שנה זוג, אז תסיקו את המסקנות. אני מאמין בתנועה, זה הדבר היחיד שאני מאמין בו. טקסים מכבידים עלי, מטקסים בבית הספר ועד טקסים לאומיים או אישיים. אני נמנע מהם, גם מאירועים כמו חתונות, לוויות, ימי הולדת וחגים".
מתי בפעם האחרונה החמיאו לך?
"אתמול, ברחוב, וזה כיף. קורה לפעמים שמחמיאים, וזה נע ממחמאות על הטלנובלה שעשיתי לפני עשרים שנה ועד להצגה משבוע שעבר. כשהתחלתי בטלנובלות הייתי שחקן התיאטרון הראשון שהלך לשם, ויעל דן שאלה אותי בזמנו 'מה אתה עושה שם?' עניתי לה: 'אני מתפרנס'. אחר כך זה נפרץ. היום לוקחים להצגה סלבס, וזו דרכו של עולם. זה לא חוק, אבל ככה העולם עובד עכשיו".
מתי בפעם האחרונה גילית על עצמך משהו חדש?
"כששרתי בהצגה החדשה 'האופנובנק' התגלה לי האושר של לשיר על במה. זה יותר מלשחק. הכנפיים שאתה מקבל והתעופה שאתה חש הם גדולים יותר. אני לא מחשיב את עצמי כזמר, אני שחקן שיכול לשיר. אבל ברגע שאני שר זה אחרת מלשחק, וזה כיף אדיר. השירים ב'אופנובנק' עשו לי חשק שתהיה עוד הצגה שאשיר בה, אבל לא אוציא אלבום עכשיו.
"ב'אופנובנק' אני מרגיש אושר עילאי גם מעצם התפקיד. זה סיפור על אדם שמעד ו'חזר בתשובה' ואני מוקף באנשים יפים, מוכשרים וטובי לב, אז הכל ביחד זו חגיגה. ברודווי זה כאן".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך ריאליטי?
"אף פעם. אני לא רואה ריאליטי ומבחינתי זה משחק טלוויזיוני, לא ריאליטי אמיתי. כל מה שקורה שם הוא התערבות של ההפקה, ולא התחברתי לזה כצופה. פעם אמרו: מה שווה תיאטרון מסחרי לעומת התיאטרון הרפרטוארי, אבל היום כולם חיים יחד וככה זה גם בטלוויזיה. לחוויה החיה של התיאטרון אין תחליף, אז מי שאוהב תיאטרון יפגוש חוויה שרק שם אפשר לפגוש. הקולנוע לא יהרוג את התיאטרון וגם לא שום מדיום אחר. הדברים פשוט מסתדרים לפי המצב החדש והחללים מתמלאים".
מתי בפעם האחרונה עשית כושר?
"היום בבוקר. אני רץ כמעט בכל יום, כי אני צריך לשלם על הסיגריות שאני מעשן. אני רץ חצי שעה, עושה אימון לב־ריאה. אני לא ממש אוהב את זה, אבל זה התשלום שאני חייב לשלם. זה עניין בריאותי. אני לא עומד להפסיק לעשן, אז עדיף לי לרוץ עוד קצת".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"עכשיו. החלום שלי הוא לשחק ולביים, ואני עושה את זה בתיאטרון העברי. אני עובד עם מחזאית על מחזה שהיא כתבה, ואני עושה לו עיבוד לבמה. זה אתגר גם לביים וגם לשחק, אבל זה קשה טוב. עם השנים אתה מפתח על הבמה את המיומנות להיות מודע ב־360 מעלות, וזה נותן לך אפשרות לביים. הבימוי זו תשוקה להראות ולהוכיח לעצמך שמה שאתה חושב שצריך להיות - יעבוד, ושאתה יכול להביא את זה לידי ביטוי. אני שמח שגדי צדקה נותן לי הזדמנות לביים. זו אחריות יותר גדולה, והיא מניעה לפעולה קריטית יותר. האחריות עליך וזה כוח מניע. האתגר לא מחליש, אלא להפך, מחייב. אתגרים הם טובים, אחרת יהיה משעמם.
"מבחינת משחק, אין תפקיד ספציפי שאני חולם שיציעו לי. מצעירותי קיבלתי תפקידים מופלאים והשתדלתי לנגוס בהם. אני מגלם הרבה מאוד רוצחים וטיפוסים שליליים, כי מלהקים בכל העולם עובדים לפי סטריאוטיפים ורוצים שהחזות של האדם תתקבל במהירות אצל הקהל. אולי רואים בי מעין זכר אלפא כזה, ולא יודעים שבתוכי אני אפרוח עם חצי ביצה על הראש. אני רק יכול לברך על זה".
מתי בפעם האחרונה שברת משהו?
"לפני כמה ימים שברתי כוס במטבח, בטעות. היו ימים שהייתי קם להצגה, והיה סיוט. הייתי כועס, בדיכאון. ידעתי שיש לי הצגה, ופחדתי שאגמגם ולא אצליח. עכשיו הימים האלה חלפו. אתה חייב לעבור את כל המנהרה השחורה כדי להגיע לקצה, והיום אני עם הראש בחוץ. כשהייתי בתוך הבור השחור ידעתי שאני במסלול של מאבק. אתה יודע שאתה בדרך, והמטרה נותנת לך את הכוח להתמודד עם כל מה שאתה צריך לעבור. הדרך היא לפרח לב הזהב, ואתה תעשה מה שצריך כדי להשיג אותו. עצם המאבק זה החיים. אתה בתנועה, נאבק ומשיג. מאלף את עצמך להתמודד עם הדברים. עברתי את כל הצבעים של כל הקשתות, כי יש יותר משבעה צבעים בחיים שלנו, ולא הייתי עושה שום דבר אחרת. אני מודה על חיי ועל דרכי".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הוריך?
"אני חושב עליהם כל יום. אבא שלי, אלי, נפטר לפני שלושה חודשים מהתקף לב. הוא היה בן 86, חי כעצמאי בבית ומת כשהוא יושב ליד המחשב. אמא שלי, ציפורה, נפטרה לפני ארבע שנים כשהיתה בת 74, אחרי שנים שבהן נאבקה באלצהיימר. זו מחלה נוראית, הבן אדם מאבד קשר, והסובבים אותו מאבדים את הדעת.
"אני שמח שיש את המתת החסד בשווייץ והיום שמעתי על עוד אפשרות למות בלי כאבים בתוך 30 שניות. אני עצמי אקח את כוס הרעל. אני חושב על זה בגלל אמא שלי, כי הפחד הכי גדול שלי והדבר שמעביר בי צמרמורת, חלחלה ובחילה הוא שאהיה תלותי. אמא היתה תלותית במשך חמש שנים, ואפילו לא זיהתה אנשים. היא היתה אורגניזם מונשם. אני אשתדל להימנע מתלות בכל הכוחות שיישארו לי".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"היום. נעם, הבן של ענבר ושלי, הוא בן 18 ויש לו כבר 9 שנות ניסיון במשחק. הוא מלא בפעילות ובעבודה, ובאמת נעורים כאלה לא חלמתי שיהיו לי, ולא היו לי.
"הבן הבכור שלי, גלי, מהנישואים למירב גרובר, גר ביפו ולומד משחק בניסן נתיב. מחר אני מביא לו אוכל. הקשר איתו יומיומי וקרוב מאוד. הוא התחיל ללמוד משחק אחרי אחיו הצעיר, שמשחק מגיל 9. נעם ידע לפנינו שהוא נולד עם 'זה' וגלי - קצת כמוני - הגיע למשחק בגיל יותר מאוחר והתחיל ללמוד אחרי הצבא. בהתחלה הוא התרחק מהוריו, ששניהם שחקנים, ואז עשה פניית פרסה והלך לשחק בסדרה 'פלמ"ח' ואחר כך ללמוד משחק. הצעתי לו את האופציה ללמוד, והוא בחר. היה לו כבר סוכן והוא יכול היה לחכות לעוד אודישנים, אבל במה זה סיפור אחר וטוב ללמוד בבית ספר למשחק".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"אני עובר על החשבון שלי בכל יום, ובודק שאין טעויות ושהבנקים עומדים במילתם. אני יקה שחייב להיות בשליטה על העניין. יש לי חשבון אחד. אני נכנס לראות מה יש וממשיך הלאה. היום למזלי אני בסדר. אנחנו עובדים, מתפרנסים וחיים לפי יכולתנו. פעם חייתי באופן פזרני, אבל היום אני ממורכז. ענבר עשתה את השינוי עבורי, אבל גם בתקופות הפרועות שלי לא איחרתי לחזרה או לתשלום חשבונות. תמיד שמרתי על הגרעין הבורגני שלי והגרעין הזה שמר עלי, שלא אתרחק יותר מדי".
מתי בפעם האחרונה התחילו איתך?
"לא זוכר. לפעמים יש כל מיני דברים בפייסבוק וברשתות, אבל אני מצהיר ש'הנני נשוי'. כשרוצים אותך זה תמיד מרגיש נחמד, אבל זה לא עושה לי את מה שזה עשה לפני עשרים שנה. היום זה כמו מחמאה ש'ראיתי אותך בהצגה הזו או בסרט הזה'".
מתי בפעם האחרונה כתבת?
"באוגוסט כתבתי שיר על האופנובנק ועכשיו פרסמתי אותו. אני מאוד אוהב לכתוב, זו הבועה המושלמת. בגיל 18 היה לי חלום להיות סופר, וזה חלום שמחזיק 40 שנה.
"בן אדם צריך חלום, ואין לפעמים נורא יותר מלהגשים חלום, כי אז אתה נשאר בלי. הוצאתי ספר אחד ויש לי פחד מלהגשים את כל החלום, אז עכשיו הוא מוחזק. העיסוק במילים נותן לי הרבה כוח לכל נפתולי החיים ומלמד אותי המון. מילים הן נשמות חיות, לא אבודות ולא מתות".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עלית על במה?
"בגיל 24, בשנה ג' בבית צבי, היתה הפעם הראשונה מול קהל אמיתי. זה היה מפחיד, אבל חזרתי לבמה כי הפחד מושך אותך כמו פרפר לאור. אם הפחד לא היה מושך, רוב בני האדם לא היו עושים את מה שהם עושים".
גיל פרנק // בן 58, שחקן ובמאי, תושב תל אביב. בזוגיות עם האמנית ענבר היימן, אב לגלי (בן 21) מנישואיו למירב גרובר, ולנעם (בן 18) מזוגתו הנוכחית. למד משחק בבית צבי ושיחק בעשרות הצגות, סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. זכה פעמיים בפרס התיאטרון על תפקידיו ב"האב" וב"מקבת" בתיאטרון הקאמרי. כיום משחק בהצגה "גברתי ראש הממשלה" ובמחזמר "האופנובנק" בתיאטרון העברי
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו