עסק ביש: הכדורגל הישראלי בדרך לתחתית

1. ביום ראשון השבוע, לפני פתיחת משחק ליגת העל בין הפועל ת"א להפועל ירושלים, קרה אירוע מוזר מאוד. צוות השיפוט שכח להביא מהבית את הדגלים שמשמשים את שופטי הקו, ושחקני שתי הקבוצות נאלצו להמתין עד שהפארסה תסתיים. הפתרון הזמני שנמצא היה מקלות של מטאטא, שאליהם הוצמדו דגלים לא תקניים.

האירוע הזה, שנראה כמו סצנה ממדינות עולם שלישי, מצטלם רע מאוד ופוגע במותג של ליגת העל, שגם ככה לא נהנה מדימוי זוהר במיוחד. אבל מביש ופתטי ככל שיהיה, הוא לא משקף את התמונה המלאה, שהיא קשה ועצובה בהרבה. ליגת העל והכדורגל הישראלי נמצאים בעידן רע, מדכא, אלים ומסוכן, וממש לא בטוח שהגענו לתחתית. אנחנו בדרך לשם.

השבוע אמר שר התרבות והספורט, חילי טרופר, שמגיפת הקורונה היא אחת הסיבות להתרופפות הכללית של הקודים ההתנהגותיים במדינה. טרופר, איש חינוך שהתמחה בטיפול באוכלוסיות נוער לא פשוטות כמנהל בית ספר, חשף רק את קצה הקרחון של תופעה חברתית, שמגרשי הכדורגל הם התחנות הסופיות שלה.

שבוע לפני סיפור הדגלים בבלומפילד, היה באצטדיון אירוע ונדליזם, ביציעים שבהם ישבו אלפי אוהדי מכבי חיפה. הנזקים נאמדו במאות אלפי שקלים. החיפאים לא לבד, כי איים נרחבים של אוהדים מכל הקבוצות, בוודאי הבכירות, שנקראים בדרך כלל אולטראס, מותירים אחריהם כמעט אחרי כל משחק עיי חורבות באצטדיון, וגם ברחובות הסמוכים.

הצרה הגדולה בישראל נותרה יכולת האכיפה העלובה והפתטית של המשטרה והענישה של מערכת המשפט. החלק הפרוע של אוהדי הכדורגל לא פוחדים מהמשטרה ולא מהשופטים. גם אם ייתפסו אחרי התנהלות עבריינית, חבלה, ונדליזם או פגיעה בבני אדם אחרים, השופט או השופטת שיקבלו אותם לא באמת מבינים את האירוע, ואחרי שטיפלו לפניהם במקרי שוד, רצח ואונס - הם יתייחסו למתפרעים כאל ילדים שובבים, ויפטרו אותם בכלום ושום דבר.

לגורמי האכיפה צריך כבר ליפול האסימון. כוח מבין רק כוח. רוב האצטדיונים החדשים בישראל מרושתים היום במצלמות, ואין קושי לאתר פורעים וחבלני גוף ורכוש. רק כשאלה שהרסו את בלומפילד ישלמו מכיסם קנס של עשרות אלפי שקלים ויקבלו מאסר של חצי שנה בכלא - תאמינו לי שזה מספיק - האלימות תרד פלאים.

אבל המערכת ישנה בעמידה. הפתרון הדחוף פשוט ויעיל: בתי המשפט ימנו כמה שופטים ייעודיים, שמלבד עיסוקם הרגיל, יהיו בעלי ידע באלימות בספורט, ויוכלו לגזור על הפורעים עונשים מרתיעים. שר המשפטים, גדעון סער, יכול לגרום לזה לקרות. כל עוד זה לא יקרה, הרוב הגדול של אוהדי הכדורגל הטובים ימשיכו לסבול מהמיעוט האלים ויברחו מהמגרשים.

2. פרשת משה חוגג היא כנראה קצה קרחון, והלוואי שחוגג יהיה הדמות המרכזית האחרונה בין בעלי הקבוצות בכדורגל הישראלי שמעורבים בפרשיות כל כך קשות. הפרשיות האלו מערערות לא רק את הכדורגל שלנו, אלא את יסודות החברה הישראלית. השמועות על דמויות נוספות שמעורבות גם הן מסמרות שיער; גם אם רק חלקן נכונות, מדובר בריסוק מהדהד של הכדורגל שלנו. מצחיק שבזמן שבו חקרו בהתאחדות לכדורגל את השותף האמירותי של חוגג, חאמד אל־חליפה, ואמדו את מידת כשירותו להיות בעלים של בית"ר ירושלים, אף אחד לא בדק את כשירותו של חוגג עצמו.

בשנים המעטות של חוגג בבית"ר הוא בנה מגדל ציפיות ענק אצל האוהדים. ואז, ממרומי הפנטזיה, באה רוח קלה והפילה בקלות את מגדל הקלפים הרעוע, ושברה את ליבם של מאות אלפים.

בית"ר, לאורך כל שנות קיומה, עברה ימים טובים ורעים, אבל גרועים כמו הימים האלו - לא היו, כי הפעם הגענו לקצה היכולת הקיומית. יכול מאוד להיות שאחרי חוגג כבר לא יגיע שום איש עסקים לגיטימי שיהיה מוכן לקחת את הסיכון, הגדול ממילא, ולנהל מותג כל כך חבוט וחולה. ההתנהלות ההרסנית של חוגג הרחיקה מבית"ר את שאריות הלגיטימיות שלה - אנשי מקצוע ראויים כמו יוסי בניון ורוני לוי, שפותו על ידי חוגג להגיע, אבל למזלם קרה להם נס, והם מצאו את עצמם מחוץ למערכת. נשאר שם לבדו האייקון אלי אוחנה. פעם אוחנה היה הפה הגדול, האיש הכריזמטי, הסמל, המנהיג שאין שני לו במועדון. היום שתיקתו היא הצעקה הגדולה ביותר שהשמיע אי פעם.

3. לפני חודש כתבנו כאן שנראה כאילו מיטש גולדהאר התעייף. מכבי ת"א ניצחה אמנם השבוע בטדי, אבל היא נמצאת בפיגור דו־ספרתי מבאר שבע, ורחוקה מאוד גם מהאלופה המרשימה, מכבי חיפה. רבים בסביבת המועדון חושבים שהעונה הזאת אבודה, וסימן לכך הוא התארכות החיפוש אחרי מאמן במקומו של פטריק ואן לוון - כמעט 50 יום מאז שעזב.

המגמות בכדורגל הישראלי מדאיגות. במקום שנראה התפתחות מעונה לעונה, אפשר לזהות התכנסות, שלא לומר קריסה. על בית"ר כבר דיברנו, ויש גם את הפועל ת"א, פעם אחד העוגנים המרכזיים בכדורגל שלנו, והיום קבוצה מדשדשת עם הווה ניהולי שעיקרו הישרדות.

הבעלים המיתולוגיים יעקב שחר ואיזי שרצקי נותרו מוהיקנים אחרונים. הראשון כבר בעשור התשיעי של חייו, והשני לקראת סוף השמיני. בעיניי, שניהם ראויים לפרס ישראל על מפעל חיים. אין להם ממשיכי דרך, והם גם השביעו את ילדיהם שלא ייקחו את העסק אחריהם. עסק ביש.

Aviadp65@gmail.com