לפני שבועיים התעוררנו מוקדם. הכנתי קערת דייסה גדולה לילד, וקפה קטן לי. בחודשים האחרונים הילד עבד על מכונת האספרסו של בית קפה ירושלמי נחמד, ודווקא בבוקר הזה הוא החליט להתנקות קצת מקפאין.
הערתי לו שהספָר הגזים לגמרי עם הגלח. הוא מלמל משהו שהצלחתי להבין מתוכו שהכל סבבה. כשהתברר סופית שלא שכחנו כלום, אין עוד תיק לארוז, אין עוד שטות למלמל, ואין לי עוד יותר ידיים כדי לחבק, עלינו על הקטנוע - רק שלא נסתבך בפקקי הבוקר של עיר הנצח - ונסענו, אב ובנו, ללשכת הגיוס. גבעת התחמושת.
אם להיות אובייקטיביים לרגע, מדובר בנסיעה קצרה ביותר. אם להיות ישרים לרגע, מדובר בנסיעה ארוכה־ארוכה, קדימה ואחורה על פני חיים שלמים. גם אם התכוננת לזה כל חייך, גם אם שוחחת עמוקות עם חברים ובעלי ניסיון, שום דבר לא מכין באמת לרגע המוצף הזה.
כאבא גרוש לא יכולתי שלא לחשוב על כל האבא־ים שנותקו מילדיהם ובכלל לא ידעו על תאריך הגיוס. זה לא מובן מאליו שאני מסיע אותו לגיוס, ותודה לאל על חסדים קטנים. זה היה לפני שבועיים, ועכשיו סוף כל סוף אני מסוגל למצוא מילים ולספר.
כשהגענו למקום, כבר היו שם לא מעט בני משפחה. חיבוקים. צילומי סלפי. אחים וחברים והורים ומשקפי שמש. המון משקפי שמש. ברוך בורא משקפי השמש.
• • •
בשישי חורפי אחד לפני איזה נצח וחצי, יצאתי מהטירונות לשבת בבית, והתבאסתי עמוקות לגלות שנוסעים לעשות שבת אצל הדודים. מה דודים עכשיו? רציתי לישון על המיטה שלי. רציתי לפגוש את החבר'ה. סוף דבר, העמדנו מכונת כביסה (אני מת, מת על "העמדנו". העמדנו מכונות כביסה. העמדנו סירים. גאון מי שהמציא את "העמדנו") ונסענו לדודים.
זה היה בעידן שקדם לסלולרי, ורק במוצאי שבת, אחרי ההבדלה ואחרי שחזרנו הביתה ומישהו הדליק טלוויזיה כדי לראות "מבט ספורט" - גיליתי שכל העולם מחפש אותי. החל מבצע, או מלחמה, מה כבר יכול לקרות בלבנון? והקפיצו אותנו בצהרי השבת. כלומר את כל היתר, חוץ מהגאון שהלך לבקר את הדודים שלו.
אבא התרגש חגיגית. זאת היתה הפעם הראשונה שמקפיצים לו את הילד. "חכה רגע אחד!" אמר לי, גרר סולם וטיפס אל הבוידעם. שם, מאחורי הכלים של פסח, הסודות הגנוזים וקורי כל העכבישים שבעולם, הוא שמר את פק"ל המלחמות שלו.
כעת הוא העביר לי הכל בטקס יפה. גטקעס מתקופת פעולות התגמול. תחבושות אישיות שנויילנו לקראת הקרב על מצרי טיראן. גרביים מכיבוש רמת הגולן. ופלים מצופים מתעלת סואץ. פנס, סכין פלסים, כפפות ומחמם צוואר מקרב ווטרלו, ופותחן חלוד - כנראה מכיבוש יריחו. ואני מדבר על יהושע בן נון.
יחד סידרנו הכל בקיטבג שלי, יפה־יפה, אלא שפתאום הגיע טלפון אחד נוסף. התברר שגם את אבא מגייסים. האמת, הוא היה נעלב מאוד אילולא גייסו. "תסלח לי מאוד", הוא אמר בחביבות. "אתה טירון. אתכם ישלחו להחליף מילואימניקים בעורף. את הזקנים ייקחו ישר פנימה. לא ככה?".
הוא העביר את כל ערימת הציוד אל התיק שלו, תד"ל עתיק מתקופת גדוד נהגי הפרדות או משהו, ויצאנו יחד לתחנת ההסעה. גם על זה חשבתי בדרך לגבעת התחמושת - המקום שתמיד יעורר את המילים "בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום". ברוך בורא משקפי השמש.
• • •
כבר מזמן הוא גבוה ממני, הילד. מדי פעם מתכבד לקחת ממני ג'ינסים ישנים, אבל הנעליים שלי קטנות עליו בשתי מידות. כשהוא יושב מאחוריי על הקטנוע, אני נזכר דווקא בנסיעות היומיות לגן. לפני 15 שנים ויותר על האופניים הירוקים. לא הייתי אבא צעיר במיוחד, והיה לי עונג עמוק לדווש ולקבל חיוכים ותשומת לב מכל עובר ושב שהריע לילד היפה בקסדה ובמשקפי שמש, שצהל בכיסא האחורי.
היה לנו משחק נהדר. הדרך אל הגן עברה בשוק ובמרכז העיר, כך שבמהלך הנסיעה תמיד פגשנו משאיות שפרקו סחורה על הבוקר. המשחק היה לזהות על פי הציורים שעל המשאית מה הסחורה שלה ולצעוק בקולי קולות: בננות העמק! ביצים! חומרי ניקוי! ופעם אחת היתה שם משאית של חולצות לקוסט, והילד שאג: תנינים!
תנינים! אני צועק לעצמי בתוך הקסדה בדרך לגבעת התחמושת.
מעבר לעסיס הזיכרונות הקטנטנים ששטפו אותי בבוקר ההוא על הקטנוע, היה שם דבר אחד חשוב ועמוק הרבה יותר. זה שנים שאני שובר את הראש בסוגיית מקומה החמקמק של האופטימיות בחיינו. האופטימיות הפרטית שלי כבר הובילה אותי למקומות מוצלחים, והיא גם הפילה אותי לתלאות שאני לא מאחל לשונאיי.
עמדה אופטימית יכולה להיות נכס, ובאותה מידה היא יכולה להיות חוסר אחריות סהרורי ורשלנות פושעת. אבל ברגע שאתם רואים את הילד המסופר שלכם מעמיס את התיק הענק על הגב, ועולה במדרגות לקראת הדלת ההיא שמאחוריה הוא כבר חייל, אתם נכנסים למועדון הבוגר והמפוכח של האופטימיסטים הזהירים. מודאגים עד העצם. חרדים. לא עוצמים עין. אבל אופטימיים. מאמינים בטוב. פשוט כי אין ברירה אחרת.
מחקרים מראים שכל מי שהשקיע כמה שקלים באיזו מניה, מתחיל פתאום להאמין בפירמה ובמוצרים שלה. אז מה נגיד על מי שמפקיד את היקר לו מכל בידיה של המדינה? ובכן, קוראים יקרים, אין ספק שכותב שורות אלו עושה את צעדיו הראשונים במועדון מיוחס. לב ליבו של ההסכם הלא כתוב בין האזרח לבין מדינת ישראל. אני אופטימי. לא יכול לחשוב על צעד יותר אופטימי מלגייס ילד. אבל זאת האופטימיות הכי מודאגת שיש.
• • •
כמו בכל חנוכה, גם הפעם יצאנו לטייל קצת בין השכונות בעיר המעורבת שלנו. לילות חגי האור החורפיים הם שעתן היפה והמחייכת של הדתות, וראינו חנוכיות בחלונות ובמכלי זכוכית, וכוכבים מנצנצים על עצים מקושטים. אפילו המעבר בין אזורי התיירות של ממילא למאה שערים נראה פתאום חלק וטבעי.
הסמטאות מסביב לישיבת תולדות אהרן נראו מזמינות וחילצו מהילדים קריאות "הנה עוד חנוכייה", ופתאום חשבתי שזה בערך כל מה שאני רוצה ממערכת היחסים עם שכנינו החרדים. אני מבין שבשלב הזה אין לצפות שגם הם יגיעו בהמוניהם ללשכות הגיוס והתעסוקה, עם או בלי משקפי השמש.
אבל הייתי רוצה שישמחו בנו. בנו ובכל מה ששונה. שיבואו לבקר בחג, ככה בקטנה, שיגניבו הצצות חטופות לחלון. וכשהם רואים כמה דומה החנוכה שלנו בסופו של דבר, וכמה היא שונה, שיחייכו לעצמם. בלי "הזדעזעי ארץ" ובלי "אוי לנו". ואנא, בקרו בשכונתנו. באיזה לבוש שמתאים לכם.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו