מתי בפעם האחרונה צפית בסרט?
"אני רואה המון סרטים. בכל שבת בשעה חמש אני לוקח את 'הזקנה' (רעייתו פנינה; ש"ז) לראות סרט בסינמה סיטי. בשבת האחרונה ראינו את 'משפחה מנצחת' עם וויל סמית', שמשחק את אביהן של הטניסאיות ונוס וסרינה וויליאמס. מאוד אהבתי את הסרט, השחקניות שם מדהימות ואני גם משחק טניס בעצמי, אז זה מצא חן בעיניי. סרטים ישראליים אני רואה בדרך כלל פעמיים, בפרמיירות ולפני כן בראף־קאטים, כי אני בכל זאת משקיע לא קטן בהם. מראים לי כדי לחוות דעה, ואני אומר את דעתי וגם אם הסרט ארוך או קצר מדי. אני מבין קצת בשיווק ולפעמים יש ויכוחים. יש במאים שקשה קצת להתווכח איתם, אבל הם שומעים לדעתי. בסופו של דבר, אנחנו צריכים להחזיר את הכסף לבנק.
"אגב, לסרטים ישראליים יש הרבה קהל. ראיתי את 'להציל את שולי' עם שלישיית מה קשור, סרט של 90 דקות ששבר שיא של כל הזמנים עם מיליון ו־100 אלף צופים, או 'זרים מושלמים' של ליאור אשכנזי כבמאי שרק עלה וכבר עבר את ה־100 אלף צופים, שזה יוצא מהכלל. בסופו של דבר, עם כל הקורונה והפחד, הקולנוע חזר לעצמו בגדול והקהל מצביע ברגליים".
מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה חשובה?
"בכל יום. לאחרונה התלבטתי עם פנינה אם להשקיע השנה כסף בפסטיגל, שלא ניפול כמו בשנה שעברה. קיבלנו החלטה קשה ללכת על זה. העלות של הפסטיגל היא יותר מ־10 מיליון דולר, ואני שלם עם ההחלטה - עובדה שצדקנו. אבל יכול היה להיות גם מצב הפוך. אם למשל בנט היה אומר שיש פה אסון ושצריך לסגור הכל שוב, היינו שמים כיפה ואומרים קדיש. ההחלטות שלנו הן החלטות כספיות, אנחנו לא מתעסקים בבריאות תודה לבורא עולם, אבל יש לנו אחריות כי את הכסף אנחנו לוקחים מהבנקים וצריך להציג להם תוכנית עסקית ובסוף גם להחזיר את הכסף. יש לנו אחריות גם למשפחה הגדולה שלנו, ואנחנו עומדים בכל ההתחייבויות וההבטחות שלנו.
"בקולנוע המצב היום הוא לא כמו שהיה פעם. כשפתחתי את סינמה סיטי הראשון היו בארץ אולי 30 מסכים, ולא הצגתי אף סרט ישראלי. עשו פה סרטים גרועים מאוד, לא היה קולנוע מסחרי בכלל. היה לנו קולנוע מצוין בשנות ה־60 וה־70, ואחר כך היה ואקום. אחרי שנות ה־80 היתה פה קטסטרופה. אמרתי לאחי לאון עליו השלום, 'אנחנו חייבים לעשות שינויים כי לא יכול להיות שנציג בכל המסכים רק קולנוע אמריקני, צרפתי, ספרדי, איטלקי ואיראני' - אז עשינו סרטים כמו 'סוף העולם שמאלה', 'אהבה קולומביאנית' ו'ללכת על המים', שהצליחו".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הוריך?
"ביום הולדתי האחרון, שבו חגגתי 70. הוריי, קלרה ואברהם ז"ל, עלו לארץ והתיישבו בדימונה ואני תמיד חושב עליהם כשאני נוסע לדרום, דבר שקורה הרבה. השבוע אני נוסע לדימונה כי בני ביטון, חברי הטוב וראש העירייה, החליט לקרוא לאולם התיאטרון על שם אבא שלי, שהיה קונדיטור ומכר שם עוגות במזנון שלו. אני נוסע לחנוך את המקום בטקס עם צביקה הדר, אבי נשר ושלישיית מה קשור. גם על אחי לאון אני חושב בכל יום ומתגעגע אליו מאוד. בנינו הכל בעשר אצבעות, בעבודה קשה, בנחישות, בהתמדה ובפשטות. עשינו הכל באמת על הצד הטוב ביותר שיכולנו, ואנחנו גאים במה שעשינו. אני חושב הרבה גם על אחי הלל ז"ל, שנפטר ב־1983 מדום לב. היום נשארנו אני ושתי אחיות שגרות בנתניה ואנחנו משפחה מאוחדת ומלוכדת מאוד. זה בנפשנו".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"לא מזמן, כשלנכד שלי דניאל היתה בר מצווה. חגגנו לו בבית הכנסת בצהלה, שם אני גר, והנחתי תפילין. באתי מבית מסורתי, אבא היה מתפלל שלוש תפילות ביום ואני עושה קידוש בכל שישי. אמא תמיד אמרה לי שלא פחות חשוב לעזור לאחרים ולעשות מצוות כמה שאפשר, ואני משתדל לעמוד בזה. אני בטוח שמי שנותן, גם מקבל בחזרה".
מתי בפעם האחרונה פגשת דמות שהערצת?
"אפרים קישון היה מורי ורבי. כשהוא היה בא לארץ, הייתי יושב איתו פעם־פעמיים בשנה לארוחת צהריים. כשסיפרתי לו על הרעיון להקים את סינמה סיטי, הוא אמר שלא נראה לו שיבואו אנשים לראות סרטים בתחנת דלק. זה היה ב־2001. 'אני מפחד שתחזור לדימונה בטרמפים, כי לא נראה לי שאנשים יגיעו', הוא אמר במבטא ההונגרי שלו, ואני עניתי לו שזה העתיד. הערכתי וכיבדתי אותו והיה חשוב לי שהוא ייתן לי את הסרטים שלו וישאיר אותם אצלי בנאמנות, כי מאוד אהבתי אותם. אני מחדש את כל ההיסטוריה הקולנועית בארץ, והסרטים של קישון הם חלק חשוב מאוד ממנה.
"כשהתחלתי לעבוד כמקרין בדימונה בשנת 1964, אחד הסרטים הראשונים שהקרנתי היה 'סאלח שבתי'. ראיתי את הסרט הזה לפחות 30 פעמים. אחר כך הגיעו 'השוטר אזולאי' והאחרים ומאוד אהבתי את הראייה של קישון, אדם שלא למד קולנוע או בימוי, שפשוט לקח על עצמו סרט ועשה אותו מדהים. הוא גם תמיד לקח אנשים חשובים לעבוד לצידו, וממנו למדתי לקחת אנשים טובים לידך.
"היום אני מאוד מכבד ומעריך את אבי נשר, יוסף סידר, שמי זרחין, ערן ריקליס ואחרים. יש במאים שאני מכבד ועובד איתם באופן קבוע, כך שיש לי אמון מלא בהם. אני לא יכול להגיד להם 'אני לא עושה את הסרט שלך'. אם אבי נשר בא אלי, אני אתן לו. אני תומך גם בדור הצעיר שמגיע אלי, למשל בבמאים כמו תום שובל ובן בכר. אני רוצה שיהיה דור המשך ואיפה שאני יכול אני עוזר, למשל בתמיכה לבית הספר לקולנוע סם שפיגל. אני מעריך במאים שיודעים לעשות סרטים שהקהל בא לראות, כמו בן בכר, וכבר עובדים על 'לשחרר את שולי 2'. גם ליאור אשכנזי עשה עבודה מדהימה ב'זרים מושלמים'".
מתי בפעם האחרונה הרגשת גזענות או קיפוח?
"לא הרגשתי. היו לי ויכוחים על זה עם אחי לאון, שהיה גדול ממני בשלוש וחצי שנים ותמיד חשב שהגזענות והקיפוח קיימים. אני סבור שלא. הוא הרגיש שבמשרדי ממשלה התנהגו איתנו אחרת, ואני דווקא לא. אני חושב שבן אדם יכול להצליח בכל התחומים ואין לו סיבה לבוא ולהתלונן. אולי בשנות ה־50 או ה־60 היו דברים, אבל אני לא הרגשתי אותם. אני לא אומר שלא היו גזענות או קיפוח, אבל אני חושב שגם ההורים שלי לא שמו לב אליהם.
"באתי מבית שלא היה בו, ככה גדלתי. לא היה לנו כלום, אמא שלי לא עבדה והיתה עקרת בית, אבל קיבלנו חינוך טוב לאהבת הפשטות, לאופטימיות ולאמונה. כל החברים שלי היו אשכנזים, ככה שלא הרגשתי אחר ותמיד הרגשתי בטוח ושייך. היום אני חושב שהעולם השתנה, אני לא אומר לאף אחד שאני מרוקאי וכבר לא שואלים לא אותי ולא את הבנות שלי, שמרגישות צבריות לכל דבר".
מתי בפעם האחרונה קיבלת פרס?
"החודש קיבלתי פרס מפעל חיים מטעם אמ"י (איגוד אמני ישראל), בנובמבר קיבלתי פרס מפעל חיים בפסטיבל חיפה, וגם ממוזיאון ישראל קיבלתי פרס מפעל חיים, ב־2019. נעים לקבל פרסים ואני מרגיש שהנה, מעריכים את מה שאני עושה.
"בסופו של דבר, אני חושב שאני עושה לא מעט, וברגע שיש הכרה זו הרגשה נעימה שמחממת את הלב. יש כאלה שאומרים שיש המון קנאה, אבל אני חושב שמפרגנים לי כי אני מפרגן לאחרים, לכולם. כשאני שומע שסדרה או שסרט זכו בפרס כלשהו, אין אחד שאני לא מרים לו טלפון ואומר שאפו גדול. למה לא?
"תמיד אמרתי שלא אוכל לפרוש אם לא אביא לישראל את האוסקר, אבל לא אכפת לי גם שמישהו אחר יביא, רק שיהיה. אנחנו עובדים על זה עכשיו, יש לנו כמה דברים טובים קדימה, ובסוף זה לא רק תלוי בנו.
"ב'הערת שוליים' של יוסף סידר, למשל, היינו זוכים אם לא היה הסרט האיראני 'פרידה', אבל אין לי ספק שיום אחד נעלה על הבמה, נזכה באוסקר ונביא אותו לישראל".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"אני בודק הכל בוקר גם את החשבון הפרטי וגם את העסקי ויודע הכל. אני בעצם איש הכספים של הכל. לא למדתי הנהלת חשבונות ולא ראיית חשבון, סיימתי בקושי כיתות ז'-ח', אבל למדתי הכל מהיום־יום. אני בכל זאת בתעשייה יותר מ־50 שנה ומתעסק עם כל הבנקים וכל החשבונות. אני שולט בכל החשבונות שלי, ולא אגזים שעם כל ההפקות יש לי יותר מ־50 חשבונות. אני יודע מה קורה ומקבל דיווחים כל הזמן, כי זה הדלק. בלי זה לא נוכל לזוז. כמעט כל המשפחה שלנו, הילדים של לאון ושלי, עובדים בעסק. כולם לומדים את העסק כמו שאני למדתי, ובסוף בטח יהיה מישהו אחד שייקח פיקוד ואני אלך עם הזקנה להוואי לנוח קצת..."
מתי בפעם האחרונה הרגשת גאווה?
"עכשיו, ביום הקולנוע הישראלי שהיה השבוע, וביום הקולנוע שהיה בנובמבר שבו הבאנו 250 אלף איש לצפות בסרטים ישראליים. אני בטוח שמישהו שרואה את 'סוף העולם שמאלה', את 'גבעת חלפון אינה עונה' או את 'השוטר אזולאי', רואה שכתוב בקרדיטים 'משה ולאון אדרי'. אנחנו נשאיר מורשת אדירה, מדהימה, וזו הגאווה שלי. הדור הצעיר יכיר את מי שהיו הגיבורים שלנו כשהקמנו את המדינה, כי שחזרתי את כל ההיסטוריה בפרויקט שחשוב לי ואני עדיין עובד עליו. לא מזמן סיימנו לשחזר את 'אסקימו לימון', את 'מבצע יונתן' ואת 'הוא הלך בשדות'. הסרטים האלה משודרים בערוץ הקולנוע הישראלי ב־yes, ועוד מעט כנראה יהיו גם בערוץ ישראלי ב־HOT. חייבים להכיר את הסרטים האלה, זו המורשת שלנו".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?
"לא הציעו לי להיות פוליטיקאי ואני לא יכול להיות פוליטיקאי, כי אני חייב לקיים את מה שאני מבטיח. אני מתעסק באמנות ויודע לעשות את ההפרדה. איש־איש והדעות שלו, ואני מכבד את כולם. אין לי טענות, אני יכול להגיד את דעתי ושאחרים יביעו את דעתם. אתנגד להשקיע בסרט שיוצא נגד המדינה, אבל אני מפיץ את 'הברך' של נדב לפיד ומוציא בקרוב את 'מחברות שחורות' של שלומי אלקבץ, והם לא ימנים. אין לי בעיה עם זה, אני רק לא רוצה שידברו נגד המדינה או שיפגעו בחיילי צה"ל, ולא אתמוך בזה. מעולם לא התערבתי או אמרתי לבמאי מה לעשות, וגם לא אומר. אגב, השקעתי ב'לבנון' וב'בופור', שני סרטים חשובים שצריך לעשות, אבל לא ללכת נגד המדינה חס וחלילה".
מתי בפעם האחרונה נכשלת?
"כל הזמן. כישלון זה פחות מ־100 אלף צופים לסרט, ויש סרטים שלא מוכרים אפילו 10,000. ברגע שסרט לא מוכר צריך להחזיר כסף לבנקים, כלומר יש לזה מחיר. לכן אני תמיד מנסה שיהיו כמה סרטים מסחריים. יש סרטים שאתה לא מבין למה הקהל לא מגיע, וזה מפתיע. בסוף אני עדיין מאמין בסרטים שעוברים מפה לאוזן, זה הפרסום הכי טוב. כשנכנסים 20 אלף איש לסרט, יש לך אלפי שגרירים שידברו עליו וזה השיווק הכי נכון".
מתי בפעם האחרונה התפנקת?
"אני אוהב להתפנק ועושה המון טיפולים. מסאז'ים, טיפולי פנים ורפלקסולוגיה, זה מה שמחזיק אותי. בימי שישי הייתי הולך להילטון לעשות טיפולים כמו אמבטיה טורקית וטיפולי פנים וקרקפת. אני מתחיל לעבוד מאוחר ובבוקר עושה ספורט, למשל הליכות וריצות. להשקיע אפשר גם באחת בצהריים".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה ראית את ישראל?
"באנו לארץ בטיסה ממרסיי כשהייתי בן 10, וזו היתה הטיסה הראשונה שלי. אבא שלי היה ציוני ומסורתי ורצה לעלות לישראל. כשהגענו לארץ לא שאלו אותנו הרבה, שמו אותנו על אוטובוס ישר לדימונה והוא אמר תודה לבורא עולם והניח תפילין. הגענו בלילה לצריף של 20 מטר, עם שירותים בחוץ. אמא שלי פתחה בבוקר את החלון, ראתה מדבר ואמרה לאבא בספרדית 'מה זה, המטוס נפל במדבר?' היה חום אימים, בדיוק כמו בסרט 'סוף העולם שמאלה'"
משה אדרי // בן 70, איש עסקים, מפיק ויזם. נשוי, אב לארבע בנות וסב לשישה נכדים. נולד במרוקו וב־1961 עלה עם משפחתו לישראל. הקים עם אחיו לאון ושותפיו את חברת יונייטד קינג, ובהמשך נכנס לענף ההפצה ולהפקות סרטי קולנוע, מופעים וסדרות טלוויזיה. ב־2002 הקים עם אחיו את מתחם סינמה סיטי בגלילות, וכיום בבעלות הרשת מתחמים ברחבי הארץ.
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו