כמעט מיס יוניברס

אני אוהדת גדולה של תחרות מיס יוניברס, שתחגוג במוצ"ש הבא 70 שנים, אצלנו בישראל. צרחות מהדהדות על החפצה מעולם לא נגעו בי בהקשר אליה, סורי. לטעמי, כמו תחרויות ספורט, מותר לקיים גם תחרויות יופי נוצצות. אני נהנית לשטוף את העיניים לא פחות מכל גבר, ויש נשים שיודו לי על ה"החפצה" הזאת. כי כל אישה יודעת שמחמאה מאישה אחרת שווה הכי הרבה.

יש לי היסטוריה קטנה עם התחרות הבינלאומית, או יותר נכון, עם התחרות הישראלית שמובילה אליה. לפני כמעט 200 שנה - סליחה, 16 - החלטתי להתמודד בה בעצמי. חשבתי שקלעית בנבחרת ישראל, שמתמודדת על תואר מלכת היופי של ישראל, זה משהו שיעשה רעש וישפר את הסיכויים שלי לזכות לפחות בתואר "חביבת הקהל" - מה שעשוי להביא לי ספונסר לעיסוק המקצועי בספורט האולימפי. וגם כי ממש בא לי על הזוהר הזה.

זכור לי היטב טעם הבול שליקקתי בסניף הדואר השכונתי כששלחתי תמונה שלי יורה במטווח, כדי ללכוד את תשומת ליבם של השופטים. ציינתי שגובהי מטר ושבעים וחתמתי במשפט עומק: "אשמח להביא את השלום העולמי".

במשך חודשים אף אחד לא חזר אלי, אבל בעודי באימונים סיזיפיים לאליפות העולם, ובמקביל משרתת בצה"ל, קיבלתי טלפון מפתיע מהפקת תחרות מלכת היופי, שהודיעה לי על זימון ישיר לאודישן הסופי - שבו ייבחרו 20 מתוך 25 המועמדות הסופיות. עפתי על עצמי והעפתי את עצמי לאודישן, שנערך בשעת בוקר מוקדמת, עם שמלת נצנצים מוגזמת. כי איזו מלכת יופי לא מתעוררת על עקבים.

השיחה עם חבר השופטים היתה מכובדת ועניינית. ביקשו בה למדוד את גובהי כדי לוודא שדייקתי, כי "אם תזכי ותתמודדי למיס עולם, זה מינימום הגובה, ולא כדאי שיפסלו אותך, מיס ישראל". וואו, וואו, גבהתי לדעתי עוד כמה סנטימטרים רק מהמחמאה - איזו אחריות לאומית הונחה על הפנטזיה שעל כתפיי. רגע לפני שיצאתי מהדלת הודיעו לי באגביות שהחזרות וההתארגנות לתחרות ייקחו שבעה חודשים. חטפתי חום. נאמר לי שבגלל שאני חיילת, יש הסדר עם צה"ל על יציאה לחופשה לצורך התחרות, והשלמת השירות אחריה.

באלגנטיות של מלכת יופי לעתיד הסברתי לשופטים המכובדים שאני משרתת במעמד ספורטאית מצטיינת, מעמד שלו זוכה רק ספורטאי אחד בענף הקליעה מדי שנה, ושאם אצא לחופשה מהצבא לטובת התחרות, אצטרך להיפרד מהמעמד. התשובה היתה ישירה: "תחליטי מה את רוצה, להיות מיס עולם או אלופת עולם". השבתי שאין לי דילמה, והודיתי על ההזדמנות.

כמה חודשים לאחר מכן, בגיל 19, עליתי על הפודיום באליפות העולם בקרואטיה. מדליית הארד, שאותה השגתי בזכות שנים של השקעה ועבודה קשה, היתה הרבה יותר שווה מהכתר שאולי יכולתי לקבל. בכל זאת, יופי זו מתנת אל, אבל בשביל להיות אלופה צריך לעשות הרבה יותר.

danieller@israelhayom.co.il