מאמן לאומי? לא בבית ספרנו

1. למרות שאולימפיאדת טוקיו הוכיחה שבישראל קיימים איים נהדרים של מצוינות, כולל בענפים שלא חלמנו עליהם, כמו התעמלות - תשמעו סיפור שמלמד למה, למרות ההתקדמות, אנחנו בכל זאת שקועים בביצה של עסקנות.

השבוע עזבה את ישראל אירה ויגדורצ'יק, מאמנת ההתעמלות האמנותית האגדית, כדי לאמן את מעצמת ההתעמלות מספר 1 בעולם, רוסיה. במוסקבה עדיין מלקקים את הפצעים מהכישלון הגדול בטוקיו - הרוסיות איבדו את הבכורה ללינוי אשרם באישי, ולנבחרת בולגריה בקבוצתי.

האישה החשובה בהתעמלות הרוסית והעולמית, אירה וינר, החליטה שויגדורצ'יק, מאמנת גדולה (מקום שני ושלישי באליפות עולם, שלוש מדליות זהב, שלוש כסף וארבע ארד באליפויות אירופה, ופעמיים מקום שישי בגמר אולימפי) ואישיות מורכבת, היא המתאימה ביותר להחזיר את רוסיה לפסגה. תומכי ויגדורצ'יק אומרים שרק עסקני ועסקניות הספורט בישראל מסוגלים לאבד כישרון אימון מסוגה; מתנגדיה אומרים שעייפו מהמלחמות, שכללו תביעות משפטיות שלה נגד האיגוד.

על מה היה הריב הגדול? לקראת האולימפיאדה הציגה ישראל נבחרת אמנותית שמורכבת מחמש מתעמלות (שאותה אימנה ויגדורצ'יק), ועוד שתי מתעמלות בתחרות האישית, לינוי אשרם ולינור זליקמן (שאותן אימנו איילת זוסמן ואלה סמופלוב). ויגדורצ'יק טענה שלא קיבלה לנבחרת את המתעמלות הטובות ביותר, ושאף שאשרם וזליקמן נבחרו לייצג את ישראל בתחרות האישית, העדיפה המאמנת סמופלוב (שהיתה ביחסים רעים עם ויגדורצ'יק) לא להעביר מתעמלות לנבחרת, גם במחיר של סוף הקריירה לאותן מתעמלות. באיגוד ההתעמלות לא התערבו, והשבוע איבדו את ויגדורצ'יק.

זה לא מסתיים פה. יו"ר איגוד ההתעמלות, כנרת צדף, שזכתה למוניטין בינלאומי גדול על ההצלחה בטוקיו, תחליף במאי הקרוב את יורם אורנשטיין בתפקיד מנכ"ל מרכז הפועל, ארגון הספורט הגדול והמשפיע בישראל. למעשה, צדף תהפוך בקיץ לאישה החזקה בספורט הישראלי. אבל כיוון שאין לה רצון לאבד את כוחה בהתעמלות, מונה עכשיו לתפקיד יו"ר איגוד ההתעמלות מישהו בשם אברהם שגיא, שאותו אני מכיר מלפני 30 שנה כעסקן כדורגל אפרפר בהפועל פ"ת. מה לו ולמעצמת ההתעמלות שהתפתחה כאן? רק אלוהים יודע.

2. כשאייל ברקוביץ' חזר לישראל אחרי כמעט עשור של קריירת כדורגל נהדרת בבריטניה, הוא הצטרף למכבי ת"א, במה שזכור כעונת הגלקטיקוס הכושלת. 15 שנה עברו מאז, וברקוביץ' מוצא את עצמו היום כאיש תקשורת בולט ומחוזר. הוא ואופירה אסייג קיפצו מתוכנית ספורט יומית ברדיו תל אביב למדורת הפריים טיים עם תוכנית אירוח ביום שישי, ובשנה האחרונה הצטרף גם לערוץ הספורט, שם הוא מפרשן בתוכנית שער השבת את משחקי ליגת העל ואת הכדורגל הישראלי בכלל.

לאורך השנים מאז פרש ממשחק ניסה ברקוביץ' להיכנס לכדורגל הישראלי בכמה תפקידים, אבל כולם הסתיימו כהרפתקאות קצרות מועד. הוא הקים בית ספר לכדורגל בנשר, הגיע למכבי נתניה ועזב אותה, הוזמן על ידי חיים רמון לנהל מקצועית בהפועל ת"א, מה שהסתיים בפארסה, רכש את עירוני ראשל"צ וניהל אותה עם אביו ואחיו, הלך להפועל פ"ת ועזב גם שם.

אבל את החלום הגדול ביותר שלו - אימון נבחרת ישראל - ברקוביץ' לא משיג, וספק אם ישיג. אף שלא עבר קורס מאמנים, ולא אימן אפילו קבוצה קטנה, תומכיו מחזיקים בגישת הכאוס, שלפיה אם ניסינו את כולם, כולל המאמנים הגדולים בישראל - קשטן, גרנט, שרף, גוטמן, וגם מאמנים זרים - מה הבעיה לתת את השרביט למי שנחשב בעיני רבים לגדול השחקנים הישראלים שדרכו כאן מאז ומעולם. אגב, אין ספק שהוא בין שלושת הגדולים.

גיא פלג, כתב חדשות 12, הוא אחד מחבריו הקרובים של ברקוביץ'. הם מכירים עוד מהתקופה שפלג היה דובר מכבי חיפה בשנות ה־90. השבוע שאלתי את פלג אילו תכונות הופכות את אייל למתאים לאימון הנבחרת. פלג ענה: "הבנה עמוקה בכדורגל, היכרות עמוקה של הכדורגל האירופי, דמות נערצת על כדורגלני הנבחרת, כריזמה, עניין מחודש ועצום בנבחרת".

אבל פלג יודע, והוא גם התבטא לא פעם, שאחד המכשולים הגדולים שימנעו מברקוביץ' את קבלת המפתחות לנבחרת הוא יחסו והתבטאויותיו כלפי שחקנים ערבים בנבחרת, והתנגדותו להענקת סרט הקפטן לשחקן לא יהודי, כמו ביברס נאתכו הצ'רקסי. ברקוביץ' מחזיק בתפיסת עולם חד־ממדית, שלפיה מי שלא שר את מילות ההמנון, לא יכול להיות קפטן. הוא מתעלם מכך שבתי הקברות בג'וליס, חורפיש, בית ג'אן וכפר כמא (כפרו של נאתכו), מלאים בחללי צה"ל לא יהודים, שמסרו את חייהם למען ביטחון המדינה, למרות שסביר שלא שרו "נפש יהודי הומייה" ביום העצמאות. לכן הטענה כאילו ברקוביץ' הוא דמות נערצת בין שחקני הנבחרת, לא ממש מחזיקה.

ועוד לא נכנסנו לסוגיות החשובות באמת, של מהו החזון המקצועי של אייל בנבחרת. לשבת באולפן ולדרוש לשחק התקפי בכל מצב זה מעולה, אבל גם וילי רוטנשטיינר לא רואה בעיה עם משחק התקפי. להפך, בתקופתו הנבחרת היתה הכי התקפית שאני זוכר, אבל הבעיות הקשות נשארו בהגנה. לישראל פשוט אין שחקני הגנה מספיק טובים, וגם כריזמה או תשוקה של ברקו לא יפתרו חולשות יסוד שדורשות עבודה כבר מקבוצות הילדים.

נבחרת, בוודאי כמו ישראל, היא לא מקום עבודה לכוכבי עבר שמורגלים בתהילה קבועה, ופחות לתהליך לטווח ארוך שדורש הבשלה. אני חוזר לעמדת המוצא שעליה אני מדבר כבר מזמן: החלפות תכופות של מאמן לאומי הן פתרון קל, שלא יפתור לעולם את החולי של הכדורגל. גם גדולי המאמנים, כולל יורגן קלופ, לא יחוללו כאן שינוי, כי הם ידרשו לבצע מהפכה חשיבתית שעולה הון עתק, ושאליה המדינה ומקבלי ההחלטות לא מוכנים להיכנס.

אז ימשיכו להחליף מאמנים פעם בשנתיים-שלוש, וברקוביץ' ימשיך לדחוף את עצמו למשרה הנחשקת (היא באמת כזאת?). יש לי יותר מהרגשה, שברקו עצמו יודע שאין לו סיכוי לקבל את התפקיד, אבל נחמד לו להשתעשע בפנטזיה. כי האמת - למה לו להפסיד את הבוננזה התקשורתית־כלכלית שהוא יושב עליה, ולהתבזות במקום שבו לא יוכל להצליח.

Aviadp65@gmail.com