יעקב בודו: "ילדים שסבא שלהם היה יכול להיות מעריץ שלי, רוצים לעשות איתי סלפי"

מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?

"חגגתי 90 במארס ושמחתי עם הילדים והנכדים. זה גיל יפה וחשוב לציין אותו, אבל זה היה יום הולדת גם קצת עצוב, כי איבדתי את אשתי אסתר ז"ל לפני שבע שנים והיא מאוד חסרה לי. היא היתה הכל בשבילי. מבחינה מקצועית היא היתה הבמאית והמלבישה שלי, וגם המבקרת. לא היתה חזרה כללית בלעדיה, לא היתה נסיעה בלעדיה. היא לא היתה שחקנית, אבל היא היתה מעורבת בתיאטרון כל כולה.

"אסתר נפטרה מסרטן השד. היא היתה צעירה ממני בשבע שנים וליוויתי אותה 15 שנים במחלה, מאז שהתגלה הגידול בשד אחד, דרך הניתוחים ועד להתפשטות המחלה. שחקן נשוי צריך תמיכה של כל המשפחה, לא רק של אשתו, וכשאתה מקבל כזו תמיכה גדולה, סימן שהצלחת. היינו זוג כמעט 60 שנה, חתיכת חיים. הכרתי אותה כשהיתה בת 16 וחצי והתחתנו כשהיתה בת 18 ואני בן 25. התחתנו בגלל שהייתי בצבא, ולא רציתי שהיא תלך לצבא כי הייתי מאבד אותה. היא היתה יפהפייה".

מתי בפעם האחרונה שיחקת?

"השבוע, בהצגה של תיאטרון היידישפיל. אני משחק כל הזמן, אין לי הפסקה. אין במקצוע הזה 'פעם אחרונה'. אני במקצוע 70 שנה, ולא הייתי מחוסר עבודה אפילו יום אחד. זה יוצא מן הכלל וזו התמורה שלי. אגב, אם רציתי להיות חופשי, יכולתי. הייתי עובר מהצגה להצגה ומסרט לסרט, אבל כשאסתר אשתי היתה בחיים היינו קובעים בכל קיץ חופשה של חודש. לא פספסנו חופשה אחת. היינו בכל מדינה שאפשר, וגם נסעתי עם ההופעות ועם התיאטרון כמעט בכל העולם. מוסקבה היא המקום הכי יפה שראיתי בחיים. התפעלתי מהבנייה שלהם, מהאסתטיקה של הבניינים.

"אגב, באודישן הראשון שלי, כשרציתי להתקבל ללהקת הנח"ל, הייתי בגולני והכנתי מונולוג ל'על השחיטה' של ביאליק. כעולה חדש, הייתי בטוח שזה מונולוג יפה. בבחינה דקלמתי את הטקסט וכל מי שהיה שם נפל מצחוק. הם הסתירו את הפנים שלהם מתחת לשולחן, ואני לא הבנתי מדוע. לא ידעתי עברית, לא הבנתי מילה מהטקסט, וברור שלא התקבלתי. אמרו לי שהתקן מלא.

"מאז עשיתי המון דברים, תיאטרון, סרטים, טלוויזיה, ואני מאוד גאה בכך. עשיתי את זה במו ידיי, בלי קשרים. לא התחברתי עם שום במאי או במאית כדי לקבל תפקיד. כל מה שקיבלתי הגיע מהצגה להצגה, ואני לא מצטער על שום דבר שעשיתי".

מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?

"אני דיסלקטי מילדות וקשה לי עם שפות. לאנגלית היו לי מורים, אבל לא הצלחתי ללמוד את השפה למרות שהייתי חצי שנה בניו יורק בסוף שנות ה־80. אני מבין אנגלית, אבל קשה לי מאוד לדבר. עברית היה לי יותר קל ללמוד, כי הייתי צעיר יותר והיה לי בסיס מה'חדר' ברומניה ומהרבה שנים בתנועת הנוער גורדוניה, שהייתי חבר בה מגיל 15 עד גיל 20, כשעליתי לארץ. תמיד היה לי קשר עם עברית בעזרת השירים והתפילות.

"הרבה שואלים אותי, מה קרה שעברת כשחקן ליידיש? הידייש היתה בתוך תוכי, כי עד גיל 7 בכלל לא דיברתי שום שפה אחרת. עבורי, לשחק בידייש זה כמו לחזור בתשובה. יידיש זו השפה של העם היהודי, שפה שגדלתי בה".

מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?

"אני בן 90, ואני שמח בחלקי שבגיל הזה אולי רק פעם או פעמיים שכבתי בבית חולים, ולא ממחלות תודה לאל, אלא בגלל בדיקות. בפעם האחרונה הייתי אצל רופא לאחרי שהתעלפתי, אחרי החיסון הראשון. ראיתי שקיבלתי מכה בראש והלכתי לבית חולים, כי בגיל הזה צריך לבדוק כל דבר".

מתי בפעם האחרונה עצרו אותך ברחוב?

"עכשיו זה קורה כל הזמן, בגלל הדמות של צ'יבוטרו המאבטח מ'קופה ראשית'. גם בשנות ה־60 וה־70 חוויתי גל פרסום ענק, אז נתתי חתימות ועשיתי תמונות והייתי שולח למעריצים שלי, אבל עכשיו זה לא ייאמן.

"'קופה ראשית' היא תופעה שאין דבר כזה. אני לא יכול לאכול במסעדה או ללכת ברחוב, מזל שיש מסיכה. זה לא מפריע לי, להפך, זה משמח אותי. כשאני רואה בני נוער שלא ידעו את יוסף שפתאום שמחים לראות אותי, זה מדביק אותי. יש ילדים שסבא שלהם היה יכול להיות מעריץ שלי, והילדים האלה עושים איתי סלפי, זה משמח אותי. אגב, בגלל שהסדרה כל כך פופולרית, פונים אלי בשם צ'יבוטרו. לא יודעים את שמי האמיתי".

מתי בפעם האחרונה כעסת?

"עכשיו, על אנשים שלא הולכים להתחסן. מה זה הדבר הזה שאנשים לא מאמינים לרפואה? למדע? איזו זכות יש להם לעשות את זה? הרי האנושות לומדת בשביל לעזור לאדם, ואם צריך חיסון מי אתה שתגיד לא. זה מכעיס אותי נורא, בייחוד כשאני רואה אנשים כאלה בטלוויזיה. כשכואב לך הראש אתה לוקח כדור לכאב ראש? כן. אני לא חושב שאני מכיר בן אדם שלא לוקח תרופות. כל האנושות מתחסנת, זה לא עניין ישראלי.

"אני מהראשונים שהלכו להתחסן. הילדים שמרו עלי, עשיתי את שלושת החיסונים ואני גם שומר על עצמי. אני מאוד צייתני, ויכול להיות שבגלל שאני מציית, כמעט כל חיי לא שכבתי בבית חולים".

מתי בפעם האחרונה יצאת לבילוי?

"מאז שאשתי נפטרה, הבילוי היחיד שלי הוא עם המשפחה והנכדים. יש לנו שלושה ילדים, בת ושני בנים, וחמישה נכדים. אנחנו אוהבים לשבת במסעדות, אז בכל שישי אנחנו יוצאים לארוחה ביחד. אני אוהב לאכול הכל, אבל מעדיף כל דבר עם בשר. בלי בשר אצלי זו לא ארוחה. זה שייך למוצא הרומני, והמנה האהובה עלי היא קבב רומני. אני אוכל גם גבינות ומאכלים אחרים, אבל הבסיס שלי הוא בשר".

מתי בפעם האחרונה שמעת שיר שאהבת?

"כל יום, בעיקר שירים ישנים. אחד החברים הכי טובים שלי היה אריק לביא ז"ל, שאין יום שאני לא שומע את השירים שלו. אריק היה כמו מנטור שלי וגם עבדנו יחד כשהוא ביים את תוכנית הבידור שלי 'הצביעו בעד בודו' בשנות ה־70. אני גם מאוד אוהב סטנדאפיסטים, ובגלל שאני במקצוע, וגם כי עשיתי סטנד־אפ עוד לפני שקראו לזה ככה, אני יכול לדעת מתי הם מופיעים עם חומר מוכן ומתי הם מאלתרים".

מתי בפעם האחרונה נזכרת בילדותך?

"רומניה נשארה במוח שלי כל הזמן, למרות שעזבתי אותה ב־1950. היתה לי ילדות יפה שם, למרות המלחמות. כל יום אני נזכר ברומניה, היה טוב והיה רע והיה באמצע, היה הכל. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתי בן 8, ובמשך חמש שנים הסתתרתי. עבדתי במטבחים של הצבא הגרמני כילד כדי להביא שאריות אוכל להורים. כבר היינו כמעט בדרך להישלח למחנות, ואם המלחמה היתה נמשכת עוד קצת כנראה לא היינו בחיים. היינו כמעט האחרונים ששרדו באירופה כי נגמרו לגרמנים הרכבות, וחלק מיהדות רומניה שרדה בזכות זה.

"לפני המלחמה היתה לי ילדות שקטה ויפה. חייתי במין גטו יהודי, כי אסור היה לצאת לשחק עם הלא יהודים. היינו בעיירה קטנה שבה חיו 3,000 יהודים, אבל 5,000 איש דיברו יידיש, גם הגויים. ביקרתי שם כמה פעמים מאז שעזבתי, ובפעם הראשונה בכיתי כמו ילד קטן ופחדתי להיכנס לבית שלי. אחר כך הצלחתי, וגם נסעתי להופעה ברומניה מול הקהילה היהודית".

מתי בפעם האחרונה התפללת?

"אני מתפלל כל הזמן. נולדתי בעיירה שהיה בה אחד הרבנים הגדולים, מבית שטפנשט. אני מאוד מאמין 'בו', והיו לי הוכחות. בתחילת שנות ה־60 אשתי חלתה במחלה בגרון והרופאים לא ידעו מה יש לה. מכרים הציעו לי לנסוע לקבר של הרבי בעיירה שלי ולשים שם את התרופות שלה. עשיתי זאת, ואיזה פלא, אחרי כמה זמן היא הבריאה. זה סיפור שהרב לאו מזמין אותי לספר הרבה. אני בידידות איתו והוא חיתן את כל ילדיי. היינו יחד בתוכנית רדיו בקול ישראל.

"אני מאמין גם בלעלות על הבמה ברגל ימין, ויש לי עוד אמונות תפלות. אם למשל שכחתי משהו בבית, אני לא חוזר, ואני מאמין גם במזל רע שמביא חתול שחור ובכל הסיפורים. צוחקים עלי? שיצחקו".

מתי בפעם האחרונה היית גאה במשהו או במישהו?

"אני תמיד גאה, ועכשיו עוד יותר גאה, בנכדים שלי. יש לי נכדה שהשתחררה מצה"ל אחרי ששירתה בהנדסה קרבית, ויש לי נכד שמשרת ביחידה שאסור לדבר עליה. הילדים שלי לא הלכו בדרכי. הבת שלי מורה לאנגלית, בן אחד בנקאי והשני בעסקי מכוניות.

"עבדתי קשה כדי להגיע לארץ ישראל, שהיתה החלום מאז ומתמיד. אחרי המלחמה האחיות שלי נסעו לישראל. אחותי הגדולה היתה חובשת בפלמ"ח וחברת קיבוץ משמר השבעה. אנחנו משפחה מאוד ציונית ויש לנו שורשים פה מ־1933. בסך הכל אני מרוצה מהמדינה. למרות כל מה שקורה, יש לנו מדינה נהדרת. אנחנו מדינה שהיא דוגמה לגויים, וזה בזכות המוח היהודי. אין מדינה בעולם שאין בה מוח יהודי, כולל ארה"ב וכל המדינות הקומוניסטיות לשעבר".

מתי בפעם האחרונה צחקת?

"בטלוויזיה יש אנשים שמצחיקים אותי, למשל ב'קופה ראשית' יש את אמיר שורוש, שמשחק את ראמזי. הוא בחור נהדר שמאוד קרוב אלי. בכלל, כל הקאסט מאוד קרוב אלי. אני לא מגזים שהכבוד שהם נותנים לי הוא ענק. זה לא 'הזקן הזה שלא שייך לנו', הם דואגים לי באמת. יש לי הרגשה שנולדתי מחדש. כל כך מעריכים אותי, עד שלפעמים אני מתבייש שהם עושים לי כזה כבוד. כולם היו בניי ונכדיי שם, כל הקאסט והשחקנים. אנחנו עובדים ביחד ארבע עונות והפכנו למשפחה.

"עבדתי עם המון במאים והבמאי של 'קופה ראשית', אורן שקדי, הוא מותק של בחור. אני יכול להיות סבא שלו, ויש לו המון סבלנות אלי. תמיד הוא אומר 'אם לא תזכור משהו, תחכה'. אני אוהב לעבוד עם במאים צעירים. פעם היו צעקות עם במאים, למשל מנחם גולן או אורי זוהר שצעקו המון, או להבדיל ג'ורג' עובדיה שלא ביים אותך בכלל. אני לא יודע מה עדיף. אם אתה נותן לשחקן חופש מוחלט אתה פוגע בעקרונות של הבמאי, אז בסרט צריך לצעוק על השחקן, אבל למזלי מאוד מקבלים את הדעות שלי היום, בגלל הניסיון שרכשתי".

מתי בפעם האחרונה היית על סט?

"החודש, בצילומי פרסומת לבזק. אני מהראשונים שעשו פרסומת לטלוויזיה. כשהיו צריכים לשלם אגרה פרסמתי את 'לא נעים, לא נורא (לשלם אגרה)'. זה סרטון שנשכח, חיפשתי אותו ואומרים שהוא נעלם. אני גם מהראשונים שהשתתפו בתוכנית בידור, 'אולפן עגול' היה שמה. יהורם גאון ואני עשינו שם את מערכון הטלפון, שעד היום רודף אחריי".

מתי בפעם האחרונה זכית בפרס?

"יש לי המון פרסים. את הפרס האחרון קיבלתי ב־2016, מהרשות הלאומית לתרבות היידיש. קיבלתי גם פרס מפעל חיים של התיאטרון, פרס על התנדבות מיו"ר הכנסת ופרס מאוניברסיטת

בר־אילן. כל פרס הוא מרגש, אבל פרס התיאטרון ריגש אותי במיוחד, כי מאוד מחמיא כשהחברים שלך למקצוע מעריכים את העבודה שלך".

מתי בפעם הראשונה

מתי בפעם הראשונה ראית את ישראל?

"ראיתי את ישראל מהאונייה כשהגענו לחיפה, בשנת 1950. ראינו את הרי הכרמל מרחוק, וזה היה רגע שבו לא האמנתי למה שאני רואה. ואז אחותי הופיעה שם, בהיריון, וזה הפך לחלום שהולך איתי כל החיים, שהגעתי לארץ וראיתי אותה ככה; תמונה שלא אשכח כל חיי. התרגשתי מאוד, אבל לא בכיתי. היום אני בוכה מהתרגשות או מתוך שמחה, כי בגילי הרגשות הם כאלה שכל דבר יכול לעשות לך לבכות. היו לי שורשים בארץ כשהגעתי. סבא וסבתא והדודים היו פה משנת 1933, ואחותי משנת 1944. אני זוכר איך ליווינו אותם לאוטבוס כשהם עזבו, זה היה כמו חלום. כשעליתי סבא כבר לא היה בין החיים, אבל סבתא כן. היתה לי משפחה ענקית, ולא סבלתי הרבה מהקליטה. אין לי טענות"

יעקב בודו // בן 90, שחקן, תושב תל אביב. אלמן, אב לשלושה וסב לחמישה. חתן פרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים. נולד ברומניה, עלה לישראל ב־1950, היה ממקימי תיאטרון חיפה, ומשנת 1992 משחק בתיאטרון היידישפיל. שיחק בעשרות סדרות וסרטים והעלה מופעי בידור ושירה. כיום משחק ב"קופה ראשית" בכאן ומשתתף עם גידי גוב ושחקני "קופה ראשית" בקמפיין לבזק.

shirshirziv@gmail.com