"כשאני משמח משפחה אבלה, דסי יושבת לי על הגב ואומרת לי: 'אבא, תמשיך'"

כמה זמן חלף, שאלתי את פיני רבינוביץ' בן ה־70. בתגובה הוא שלף תשובה מדויקת להחריד: "עשרים וחמש שנה ושלושה חודשים פחות יומיים".

כך קיבלתי ישר לפרצוף את הכאב האבהי שלו על דסי, הנערה היפה שנותרה לעד בת 19. את השעות, הדקות והשניות מאז ניצח הסרטן את בתו, ב־1996, לא מנה בקול רם, אך נדמה שהן פועמות בו בקצב הלב.

האובדן לא הפיל את פיני, אלא ממריץ אותו לעשייה סביב השעון למען משפחות אחרות ששכלו ילד. לאובדן של ילד לא בטרור או במלחמה, אלא בשכול האזרחי, אין הילת גבורה, גם לא תמיכה מצד המדינה או הצבא. יש רק אבל פרטי, שפעמים רבות הוא גם בודד מאוד עד מחנק.

שנים הוא פוקד בתי אבלים, מלווה את ההורים גם ביום השמיני, כפי שהוא מכנה את התקופה שאחרי שבעת ימי האבל, כשכל המנחמים מתפזרים ושקט עוטף את הבית. למען המשפחות הללו הקים ב־2015 את עמותת "יקיר לי" ויזם את פרויקט "היום השמיני", להכשרת צוותי מתנדבים בשלטון המקומי, שמלווים את המשפחה השכולה ומסייעים לה לחזור ככל האפשר לשגרה. במקביל מסייעת העמותה לאחים השכולים, בערכות מיוחדות שבנו לאחים צעירים וגם בטיפול רגשי, וכן במימון טיפולים נפשיים לבני המשפחה האבלה.

כשברוריה (67), רעייתו של פיני, שבה מהעבודה, נכנס עימה משב רוח עליז לבית ביישוב אפרת. "אני כבר בפנסיה, ויש לי שלושה נינים, אבל הזעיקו אותי ללמד עולים חדשים שהגיעו לאפרת ישר מהניילון", היא מסבירה. לצד עבודתה כמורה, והיותה סבתא במשרה מלאה, היא מנהלת גמ"ח של שמלות כלה, ועד היום ליוותה מאות כלות. "הוא מתעסק עם המתים, ואני מתעסקת עם החיים ועם דברים שמחים. לפחות יחד אנחנו מאוזנים", היא נוזפת בבעלה בפנים מחויכות.

הם נפגשו לפני 50 שנה בהופעה של שלמה ארצי הצעיר בבית הנוער הדתי בחיפה. היא הגיעה אחרי שכל הכרטיסים אזלו והורשתה להיכנס בחינם ולשבת על אדן החלון. הוא ישב בכיסא סמוך. "הרגשתי שמישהו מסתכל עלי כל הזמן. כשמבטינו הצטלבו, הוא שאל אם לא יהיה לי נוח יותר בכיסא", משחזרת ברוריה, והם מחליפים מביטים רומנטיים כמו לא חלף יובל מאז. בתום ההופעה הציע ללוותה הביתה. "וכל השאר היסטוריה", היא צוחקת.

חמישה ילדים נולדו להם: מירי (46), דסי ז"ל, שי (41), רעות (38), אלישב (35). על היד של ברוריה צמיד עם 23 עיגולי זהב שעליהם חרוטים שמות 23 הנכדים. את מטבע הלשון "עיגולים של שמחה", שהשתרש בשיח הישראלי, הגתה דסי ז"ל באופן ספונטני בהודעה קולית שהותירה לשתי ילדות בנות 8 שביקרו אותה בביה"ח רמב"ם, שבו היתה מטופלת בסרטן המתקדם.

היא דחקה בהן לצאת ולשיר בפני יתר החולים, והן נרתעו תחילה, עד שהסכימו. הקושי שלהן לשמח אחרים הטריד אותה, והיא התקשרה לביתן באותו הערב. כשלא ענו, השאירה הודעה קולית שהפכה לצוואה רוחנית שלה על שמחה ונתינה שהולכת ומתרחבת במקומות נסתרים וכואבים בגוף, וממלאת אותם בעיגולי שמחה קטנים. בהשראת הטקסט, שנלמד בבתי ספר, בתנועות נוער ובצה"ל, כתב מיכה שטרית את השיר "שמחות קטנות".

שנתיים וחצי נאבקה דסי במחלתה, ובמהלכן המשיכה ללמוד, היתה קומונרית בבני עקיבא באפרת והתנדבה בעמותת זכרון מנחם. כל מי שפגש את הנערה שעיניה הבורקות זהרו מתוך פניה השדופות, נשבה בקסמה.

שלושה חודשים לפני מותה התפרסמה דסי בעקבות מאבק שניהלה מול פרופ' אליעזר רחמילביץ, שסירב להעניק לה טיפול תומך בביה"ח הדסה אחרי שבחרה להמשיך את הטיפול העיקרי שלה אצל רופא אחר בביה"ח רמב"ם. המאבק שניהלה, עם חיוך כובש אך נחוש, היכה גלים.

בעקבות הפרסום הקים משרד הבריאות ועדה שבדקה את התלונה והחליטה להגיש נגד פרופ' רחמילביץ קובלנה. ועדת הקובלנות קבעה כי התנהגותו של רחמילביץ אינה הולמת רופא, ואף סיכנה חיים. מכאן הפכה דסי לסמל לזכותו של החולה לטיפול הגון, ולקבלת "דעה שנייה" במסגרת ההליך הרפואי.

• • •

את האובדן מכיר פיני מגיל צעיר, כשאמו נפטרה שלושה חודשים לפני בר המצווה שלו. "אני נושא על גבי עשרות שנים של יתמות. זכינו, ברוריה ואני, לשמור על קשר קרוב מאוד עם אבי, שגר איתנו שנים רבות עד שנפטר, וגם עם אמה אחרי שהתאלמנה. הילדים שלנו גדלו בבית שבו לא צריך לדבר על כיבוד הורים, פשוט חיים אותו".

לפני שדסי נפטרה היה פיני איש עסקים, יבואן כלי בית. הוא ליווה אותה בשנות מאבקה במחלה, אך המשיך לפרנס את המשפחה. ברוריה, מצידה, לקחה חל"ת מההוראה ונצמדה לבתה. דסי נפטרה בראש השנה בבית המשפחה באפרת. "לא נפרדתי ממנה. האמנתי לאופטימיות שלה לקראת השנה החדשה, ולביטחון שהשרתה שהיא תנצח את המחלה", אומר פיני.

אחרי החג העצוב הבהירה ברוריה לכל הילדים שכל אחד חוזר למסגרת שלו ולחיי השגרה. "גם אני עצמי חזרתי לעבודה מייד אחרי החגים", היא מספרת.

אבל פיני לא הצליח לחזור לשגרה הקודמת. הוא אמנם שב לנהל את העסק, וגם המשיך לנהל בהתנדבות את סניף יד שרה שהקים כמה שנים קודם באפרת, אבל משהו היה חסר לו. את החלל שנוצר מילא בהתנדבות בעמותת "משפחה אחת", שמלווה משפחות נפגעי טרור. כשמצא שם את מקומו, החליט למכור את העסק והחל לעבוד בארגון כרכז מחוז ירושלים ודרום.

"זה היה בזמן הפיגועים הקשים בירושלים, ובהמשך הטילים על הדרום. הייתי פוקד את בתי החולים כמעט בכל יום, ולצערי גם את בתי האבלים".

במקביל, הפכה משפחת רבינוביץ' לכתובת עבור הורים ששכלו את ילדיהם במחלות ובתאונות. "אנשים התקשרו אלינו מיואשים. ברוריה היתה מדברת עם האימהות לילות ארוכים. למדנו מה לא להגיד. למשל, לא להגיד 'תהיו חזקים'. פשוט להכיל את הכאב, להיות אוזן קשבת ולדרבן אנשים לתרגם את הכאב לעשייה. זוג הורים שליווינו אחרי שאיבדו את בנם היו שבורים מכאב. אט־אט הם התאוששו והקימו מרכז מדהים לזכר הבן, שהיום ממלא את כל עולמם.

"פנו אלינו גם אנשים שילדיהם אובחנו כחולי סרטן. אותם הזהרנו לא לשמוע לכל העצות שאנשים מפזרים. אותנו הציפו בכל מיני עצות הזויות, למשל, להשיג חומר שמפרישים כרישים בהודו. הסברנו להורים לשים אטמים באוזניים ולא להקשיב. הכי חשוב זה לסמוך על הרופא המטפל, ובמקביל לא לחשוש לקבל גם חוות דעת שנייה".

במשך 17 שנים עבד פיני בעמותת "משפחה אחת", אבל דווקא הליווי מקרוב של השכול הלאומי הבהיר לו עד כמה זקוקים גם הורים שאיבדו את ילדיהם בשכול אזרחי לתמיכה ולליווי.

"אהבתי מאוד את צוות 'משפחה אחת', אבל כאב לי מאוד היחס שלהם לשכול האזרחי. ישבנו פעם בפורום שבו כל ההורים השכולים בצוות הציגו את עצמם. כשהגיעו אלי, פסחו עלי. אמרתי שגם אני אב שכול. ואז החברים שלי, האנשים שאני מאוד אוהב, אמרו לי, 'אתה לא מבין בשכול, כי היה לך זמן להיפרד'.

"אני עד היום מדמם פה, בצוואר, מהסכין הזאת שתקעו בי, בייחוד כי אני לא נפרדתי מדסי. אבל הבנתי את הרמז, אסור היה לדבר על שכול אזרחי בעמותה".

את פעילותו למען השכול האזרחי עשה מחוץ לעבודתו ב"משפחה אחת". הוא הגיע לבתי אבלים, ליווה משפחות, ובהתאם לצורך קידם חקיקות רלוונטיות בכנסת. "אין לי שום מטרה להשוות בין שכול לאומי לשכול אזרחי, לא בקצבאות ולא בשום דבר, אבל יש לי מטרה לתמוך בהורי השכול האזרחי ולעמיד אותם על הרגליים.

"זה גם אינטרס של המדינה. בכל שנה מתים בישראל יותר מ־1,000 ילדים מגיל לידה ועד גיל 18. מישהו צריך ללוות את ההורים שאיבדו את היקר להם, ואת האחים שאיבדו אח וחיים יום־יום את כאב ההורים ולעיתים את חוסר התפקוד שלהם". כבר ב־2013, עוד לפני שהקים את העמותה שלו, הצליח לקדם חוק, יחד עם ח"כ תמר זנדברג, שקבע כי משפחה שמת לה ילד מתחת לגיל 18 תקבל מענק חד־פעמי של 9,000 שקלים.

בהמשך הצליח לקדם חוק שיקום מקצועי להורים שאיבדו את ילדם. "פעמים רבות הורים ישבו ליד הילד החולה ולא עבדו תקופה ארוכה. לא תמיד הם מסוגלים לחזור לעבודה שבה עבדו לפני מות הילד. אחרי שפגשתי כמה מקרים כאלה, הבנתי עד כמה חשוב להציע להורים הללו שיקום תעסוקתי.

"את החוק השלישי בתחום קידם בצלאל סמוטריץ', אני רק הייתי שותף. הורים של חייל שנהרג זכאים לצאת לפנסיה חמש שנים מאוחר יותר מגיל הפרישה. סמוטריץ' קידם חוק, שלפיו גם הורים בשכול האזרחי יוכלו להישאר בעבודה עוד ארבע שנים. שאלו אותי בוועדה בכנסת למה החוק הזה הוא לטובת ההורים. ביקשו שאענה במשפט אחד. אמרתי שטוב למדינה וגם לאדם עצמו שהוא יקום בבוקר, ובמקום ללכת לבית העלמין - ייצא לעבודה. זה הספיק. הם הבינו את החשיבות, והחוק עבר".

• • •

את ההישאבות לבית הקברות מכיר פיני מעצמו. למרות שהיום שלו עמוס לעייפה, מדי פעם הוא מתגנב לקברה של דסי בכפר עציון. ברוריה רעייתו לא אוהבת את זה: "לי פעם בשנה, באזכרה, מספיק בהחלט. אני לא קשורה לאבן. דסי כל הזמן איתי".

את הרעיון לפתוח גמ"ח של שמלות כלה קיבלה ברוריה בהשראה מצילום שהותירה אחריה דסי. היא שולפת את התמונה הקטנה והממוסגרת, שבה נראית דסי בת ה־18 בתחפושת עולצת של שמלת כלה מוגזמת במיוחד, כובע לבן גרנדיוזי ואיפור עז. חיוכה הקורן והשובב בוקע מתוך הצילום.

ברוריה מספרת שאחת מחברותיה של דסי התחתנה מייד אחרי סיום התיכון, ודסי, למרות שכבר היתה חולה וחלשה, ליוותה אותה לסלון הכלות. בעלת הסלון, ששמעה על מחלתה של דסי, אפשרה לה למדוד את אחת השמלות ולהתאפר. "זה נתן לי את ההשראה להקים גמ"ח שמלות כלה, וככה אני משתתפת בהרבה שמחות. כמעט בכל ערב מגיעה כלה אחרת, ואני מלווה אותה בבחירת השמלה".

פיני: "ברוריה משקיעה בזה שעות. לעיתים היא יוצאת בתשע בערב לגמ"ח וחוזרת רק אחרי חצות".

ברוריה: "זה נכון. בכל כלה אני משקיעה הרבה זמן, כדי שתמצא את השמלה הכי יפה לה, ועל הדרך אני גם מדברת איתן ומצחיקה אותן. יום אחד אכתוב ספר על כל הסיפורים ששמעתי מכלות. אני מקבלת אנרגיה מהשמחה שלהן ומשתדלת להעניק בחזרה".

ברוריה מספרת שלבד מהביטוי "עיגולים של שמחה", דסי גם המציאה פועל מיוחד – להשתמח. "השתמחת היום? מה עשית היום כדי לשמח אחרים ובעיקר כדי לשמח את עצמך?", היתה דסי שואלת בני משפחה וידידים.

"אתה, פיני, לא משמח מספיק את עצמך", פונה ברוריה ברוך אל בעלה.

פיני מצטט בתגובה את קהלת: "'טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה'. בכל פעם שאני מגיע לנחם הורים שכולים, והם אומרים לי תודה, אני עונה להם - בשמחה. הם מרימים גבה. מה הקשר לשמחה? אבל אני מסביר שלהגיע לבית האבל זה מצווה, ולעשות מצווה זה דבר משמח. דסי יושבת לי פה על הגב ואומרת לי 'תמשיך'. הילדים והנכדים שלי אומרים לי 'תמשיך'. זה קשה, אבל אני אוהב את זה. החלטתי שזאת השליחות שלי".

ואולי דסי, בלחישותיה מאחורי גבך, דווקא כועסת ולא היתה רוצה לראות אותך פוקד כל הזמן בתי אבלים?

"ברוריה כועסת עלי", הוא מחייך ואז מרצין. "דסי לא כועסת, היא באה איתי. אני לא מתמודד עם השכול, אני הולך איתו, הולך עם דסי".

ברוריה: "דסי אמרה לאחותה שהיא דואגת לאבא, כי הוא לא יודע להשתמח. לפיני יש נתינה אינסופית לאחרים, אבל לעצמו פחות. אני חושבת שכדאי, פיני, שתהיה נחמד גם לפיני".

"אין לי זמן להיות נחמד לעצמי", הוא מפטיר.

אני שואלת אם אופי האבל השונה מהותית ביניהם לא יוצר מתח בזוגיות. הם צוחקים ומספרים שעם הזמן הסתגלו לכך. ברוריה תומכת בפעילות של פיני, ופיני נשלח להביא שמלות כלה מכל רחבי הארץ, וגם משמש הנהג הפרטי של ברוריה בהרצאות הרבות שהיא מעבירה.

בהרצאותיה מדברת ברוריה על השמחה של דסי ועל הבחירה בחיים ובנתינה מתוך האובדן. "אחרי ההרצאות הללו אני מקבלת הרבה תגובות ומכתבים. נערה כתבה לי שמאז שאמה נפטרה, המשפחה שקעה בעצב. 'אחרי ההרצאה שלך החלטתי לשנות את הראש ולעשות דברים של שמחה. שינית לי בשעה וחצי את החיים' - היא כתבה לי".

פיני: "זה גם מה שאומרות לי משפחות אחרי שאני פוגש אותן בבית אבלים ומלווה אותן, אם מותר לי להגן על עצמי".

"אתה לא באמת צריך להגן על עצמך", מרגיעה ברוריה, "אין על זה ויכוח".

yifater1@gmail.com