ב־28 בספטמבר 1946, כשנה וחצי אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, שיגרו הרשויות בפולין מכתב למושל הצבאי האמריקני בגרמניה, ובו "בקשה להסגרת אדם המבוקש להעמדה לדין בגין פשע מלחמה". הפשעים בוצעו בשנים 1945-1942 בשטח העיר לבוב (היום לביב, שנמצאת במערב אוקראינה).
"המבוקש, אוטו ווכטר, נאשם ברצח המוני - ירי והוצאות להורג", נכתב בקצרה בבקשת ההסגרה. "תחת פיקודו כמושל מחוז גליציה איבדו את חייהם יותר מ־100 אזרחים פולנים".
ווכטר היה קצין אס.אס בכיר, מבכירי המפלגה הנאצית באוסטריה ומהאחראים לסילוק יהודים ממנגנוני הממשל באוסטריה לאחר ה"אנשלוס", סיפוחה של אוסטריה למשטר הנאצי ב־12 במארס 1938. לאחר כיבוש פולין באוקטובר 1939 היה ווכטר מושל קרקוב ומקים הגטו בעיר, מושל גליציה ומקים הגטו בבירת המחוז לבוב, וכן מייסד הדיביזיה האוקראינית של הא.אס. את החודשים האחרונים של מלחמת העולם העביר כאחראי למערך הביון הנאצי RSHA (המשרד הראשי לביטחון הרייך) בחלקיה הכבושים של איטליה.
בתום המלחמה נעלמו עקבותיו של ווכטר, עד שבקיץ 1949 - שלוש שנים לאחר בקשת ההסגרה הפולנית - פורסמו ידיעות על מותו ברומא לאחר מחלה. ספר חדש בשם "קו העכברושים" שכתב המשפטן הבריטי היהודי הנודע פיליפ סנדס (61) על הפושע הנאצי, קובע שלאמריקנים נודע לאחר הגשת בקשת ההסגרה שווכטר מסתתר ברומא בזהות בדויה - אך הם לא עשו כל מאמץ למצות איתו את הדין על פשעיו, כנראה מתוך תקווה שיוכלו לגייסו לצורכיהם במסגרת המלחמה הקרה נגד בריה"מ.
על פי הספר, ווכטר קיווה להגר לדרום אמריקה במסגרת "קווי העכברושים" - ערוצי הברחה שאפשרו לנאצים בכירים להימלט מאירופה, בעיקר לדרום אמריקה, בעזרתם הפעילה של הצלב האדום והוותיקן, וגם של שירותי המודיעין האמריקניים. מותו, שנגרם כנראה ממחלה זיהומית, קטע את תוכניותיו של הבכיר הנאצי.
• • •
להיסטוריון־משפטן פיליפ סנדס יש קשר אישי עמוק לעיר לביב (בגרמנית - למברג), שאותה תיאר ברב המכר שלו "רחוב מערב מזרח". אמו רות והוריה לאון וריטה בוכהולץ היו כמעט היחידים מבני המשפחה ששרדו את השואה. הוא גדל בשתיקה האופיינית למשפחות ניצולי שואה, ולא ידע דבר על גורל קרוביו שנרצחו בידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. לפני 11 שנים, בעקבות הרצאה שהוזמן לתת באוניברסיטה של לביב, החל לצלול להיסטוריה המשפחתית שלו.
במסגרת עבודתו על "רחוב מערב מזרח" הכיר סנדס את העיתונאי הגרמני ניקולס פרנק, בנו של הנס פרנק, המושל הנאצי של ה"גנרלגוברנמן" (הממשל בשטחים הכבושים בפולין), שבשטחו נרצחו רוב קורבנות השואה. ניקולס, שכתב בעצמו ספרים שבהם התמודד באופן נוקב עם עברם הנאצי של הוריו, יזם פגישה בין סנדס לבין בנו של ווכטר, הורסט, ובכך סלל את הדרך בפני המשפטן הבריטי למסע היסטורי סוחף אל סיפורה של משפחת ווכטר. הדבר התאפשר לו, בין היתר, בעזרת אוצר מסמכים אישיים גדול שמחזיק הורסט (82), הרביעי מבין ששת ילדיהם של אוטו ושרלוטה ווכטר. הורסט מתגורר כיום בטירה מתפוררת באוסטריה.
תחלופת המכתבים הענפה בין ההורים כוללת יומנים, הקלטות ומסמכים אישיים נוספים, שאפשרו לסנדס לשחזר את חייהם לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, וגם לפתור באופן בלשי מרתק את תעלומת מותו של אוטו ברומא, ב־14 ביולי 1949. הספר מתאר גם את העימות הרגשי הקשה שנוצר בין סנדס, החושף את היקף פשעיו של ווכטר, לבין הורסט, שממשיך לדבוק באמונה שאביו היה "נאצי טוב", שהתנגד לפשעים המזוויעים שבוצעו סביבו ועשה ככל יכולתו כדי לצמצם את מספר הנפגעים.
"הורסט אינו אדם רע, אינו אנטישמי ואינו מכחיש שואה", אומר סנדס בראיון מיוחד ל"שישבת", "אבל הוא מנסה לבנות לעצמו סיפור של הצדקה באמצעות יצירת תדמית הוגנת של אביו. זה עורר בי לעיתים תסכול וכעס, אבל ניסיתי להשתלט עליהם. אחרי פרסום הספר הוא שלח הודעות לכל קרוביו וחבריו, עם העתק לי, שבהן טען שהספר נורא, אבל למרות זאת, המשיך לשמור איתי על קשר".
• • •
אחד הדברים שעוררו את סקרנותו של סנדס לגבי סיפור חייו של אוטו ווכטר היה שבניגוד לשאר הפושעים הנאצים, ולמרות המעמד הבכיר שהיה לו, שמו אינו מוכר ברבים. "ווכטר היה נאצי בכיר ביותר שהגיע לדרגה השנייה בחשיבותה באס.אס. הוא מונה באופן אישי על ידי היטלר כמושל מחוז גליציה וישב בפסגת ההיררכיה הנאצית, כך שזו חידה עבורי כיצד הצליחו לטהר את שמו. לדעתי זה התאפשר בגלל המאמצים של אשתו, שהשקיעה 35 שנים אחרי המלחמה בטיהור שם המשפחה. היא השמידה את המסמכים הרשמיים הרבים שהיו ברשותה, ובכל פעם שהתפרסמו עליו דברים בעיתונות האוסטרית, הלכה למערכות העיתונים ודאגה ששמו יוצא מהדיווחים. זה היה מאמץ ניקיון יסודי ביותר".
מה מפריע להורסט בספר? הלא הספר מאוד עובדתי ומתבסס על מסמכים רבים שהיו ברשותו.
"הוא טוען שהתעלמתי מהמסמכים החשובים ביותר, אבל אין כאלה. הקפדתי מאוד להתייחס לכל מסמך ולחפש דברים שיכולים לחזק את עמדתו ביחס לאביו, אבל פשוט לא היו כאלה. זה תוצר של דמיונו - התכחשות טהורה ופייק ניוז קיצוני. הוא לא ביקר אותי על חוסר הגינות או על שימוש לא מדויק בחומר, רק טען שלא התייחסתי למסמכים מסוימים, שאינם.
"אחרי יציאת הספר קיבלתי מייל מארכיבאי נפלא של מוזיאון השואה בוושינגטון. הוא קיבל בספטמבר האחרון הצעה מהורסט להציג באתר האינטרנט של המוזיאון את כל המסמכים שנתן לי, ונענה לבקשה. אני לא יודע למה הורסט עשה זאת, אבל היום כל אחד יכול לקרוא את המסמכים.
"הארכיבאי אמר לי שהוא מעולם לא נתקל בחומר כזה, המתעד את החיים הפרטיים של בני הזוג באופן כמעט מלא מהרגע שבו נפגשו ב־1929 ועד למותו של אוטו ב־1949. מעבר לכך, יש לנו בפעם הראשונה מידע על דרכי ההימלטות של הנאצים, נושא שעבורי היה מרתק. איך ואיפה אוטו התחבא? איך הגיע לרומא? מי דאג לו שם?
"כל הדברים הללו נכתבו במכתבים בשפת קודים שהיינו צריכים לפענח, אבל כעת אנחנו יודעים בדיוק מה קרה. היו אנשים שעזרו לווכטר וטיפלו בו ובשאר חברי הקהילה הנאצית. זו היתה רשת שכללה אנשים מהוותיקן ופשיסטים איטלקים, אבל גם אמריקנים. 12 שעות לאחר שאוטו הגיע לרומא נמסר לאמריקנים שהוא הגיע. הם ידעו שהוא שם, הכירו את השם שבו השתמש - ולא עשו דבר כדי לעצור אותו".
בגלל תחילת המלחמה הקרה, שבה כל צד ניסה לגייס נאצים נגד האחר?
"בהחלט. אוסטריה שימשה חזית חשובה בהיערכות למלחמה הקרה, כי מ־1955 היא היתה מחויבת לניטרליות. נוצר מאבק בין־גושי כדי לרכוש את ליבם ואת נפשם של האוסטרים, ולכן הבריטים והאמריקנים לא רדפו אחרי נאצים אוסטרים, כי רצו להעביר את האוסטרים לצידם במאבק נגד הגוש הקומוניסטי".
לדברי סנדס, הרגעים המתסכלים ביותר עבורו במסע ההיסטורי הזה קשורים ליחסו של הורסט ווכטר לחומרים התיעודיים. "זה היה כואב ומתסכל. הראיתי לו מסמך שבו אביו כותב: 'מחר אני צריך להוציא להורג בירייה 50 פולנים' - והוא אומר לי: 'המסמך לא אומר 'אני רוצה לירות בהם', אלא 'אני חייב לירות בהם'.
"מעבר לכך, אני חושב על ווכטר מגרש 16 אלף יהודים מכל משרה ציבורית בווינה אחרי אפריל 1938. כל יהודי שאיבד אז את עבודתו, מקצין בכיר בצבא ועד לדוור - זו היתה האחריות של ווכטר. אגב, היו בהם גם שני פרופסורים ידועים למשפט שלימדו את ווכטר, והוא סילק אותם מעבודתם וסלל את הדרך למותם.
"אני חייב להודות שכל מה שקשור לכתיבה על וינה קשה עבורי רגשית. תמיד אחזור לווינה, שהיא עבורי המקום שבו מתקיים המפגש בין שתי נשים מבוגרות, שתי סבותיי הגדולות, שגורשו משם מזרחה למותן עם מזוודה קטנה בלבד. התמונה הזו שיצרתי בראשי, של שתי נשים מבוגרות, חפות מפשע וחסרות ישע, שזוכות ליחס כזה, פשוט מרתיחה את דמי".
• • •
אוטו גוסטב ווכטר נולד בווינה ב־8 ביולי 1901. אביו יוזף, לאומן מונרכיסט ואנטישמי, היה קצין בכיר בצבא האוסטרו־הונגרי ומונה לתקופה קצרה לשר ההגנה ברפובליקה האוסטרית שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה. כשאוטו היה בן 7, עברה משפחתו לגור בעיר טרייסט, כשזו עוד היתה חלק מהאימפריה האוסטרית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוצב האב בגליציה ופיקד על הכוחות בסביבות למברג.
אוטו, אמו ושתי אחיותיו עברו לגור בעיירה באדווייז שבבוהמיה, הנמצאת כיום בצ'כיה. התבוסה במלחמת העולם הראשונה גרמה לזעזוע ולקריסה כלכלית במשפחה, ובכאוס שנוצר באוסטריה לאחר המלחמה סיים אוטו את לימודיו בתיכון והחל ללמוד משפטים. הוא היה פעיל בחוגים לאומניים, שהאמינו ברעיון איחוד העמים דוברי הגרמנית, ובמארס 1921 השתתף בהפגנה אנטישמית המונית שערך בווינה "ועד האנטישמים" - קבוצה פוליטית שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה - בדרישה לבטל את האזרחות ואת זכויות הרכוש של היהודים ולגרש את כל היהודים שהגיעו לאוסטריה אחרי תחילת המלחמה.
בגיל 22 הצטרף ווכטר לסניף האוסטרי של "מפלגת העובדים הלאומית־סוציאליסטית הגרמנית" (המפלגה הנאצית), שנתיים בלבד לאחר שאדולף היטלר תפס את הנהגת המפלגה במינכן. בדצמבר 1925 הוא הוסמך כעורך דין, וכעבור ארבע שנים הכיר את אשתו לעתיד, שרלוטה בלקמן, בת למשפחה וינאית אמידה בעלת מפעלי נחושת.
בין השניים התפתח סיפור אהבה סוער, והם נישאו בסתיו 1932. חייהם המשותפים ידעו עליות ומורדות; ווכטר ניהל פרשיות אהבים עם נשים אחרות, ושרלוטה ביצעה פעמיים הפלות: הראשונה כדי להעניש אותו על בגידותיו, והשנייה לאחר המלחמה, כדי שתוכל להקדיש את זמנה לטיפול בבעלה המסתתר מפני בעלות הברית, הגם שהמשיך בבגידותיו.
הרעיה הנאמנה היתה שותפה אידיאולוגית לדרך הנאצית של בעלה, ובמארס 1931 אף העניקה לו עותק מהודר של "מיין קאמפף". בהקדשה כתבה: "במאבק ובאהבה, למרות הסערה, לעבר המטרה". חודשיים לאחר מכן הצטרפה לשורות המפלגה הנאצית. אוטו, מצידו, כבר היה בצמרת המפלגה באוסטריה, שכללה בין היתר את ארתור זייס־אינקווארט (לימים המושל הנאצי של אוסטריה ושל הולנד, שהוצא להורג בנירנברג בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות), ואת ארנסט קלטנברונר (מראשי האס.אס ומהאחראים הראשיים לשואה, שנתלה גם הוא על ידי בעלות הברית בעקבות משפטי נירנברג).
כעורך דין, ווכטר העניק ייעוץ משפטי למפלגה הנאצית האוסטרית ולחבריה. באפריל 1932 הצטרף לשורות האס.אס. בינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, וכעבור חודשיים נסע ווכטר לפוטסדאם ופגש אישית את אדולף היטלר. כמה ימים לאחר מכן נולד בנו הבכור, אוטו ג'וניור.
בחודש מאי ספגה המפלגה הנאצית באוסטריה מכה, לאחר שהקנצלר אנגלברט דולפוס אסר את פעילותה במדינה. ווכטר, כמו נאצים אוסטרים רבים, ירד למחתרת. הוא נעצר בגין פעילות פוליטית אסורה, שוחרר והמשיך להגן משפטית על חברי המפלגה הנאצית. באותה תקופה נסע תכופות לגרמניה, נפגש שוב ושוב עם היטלר ותכנן עם חבריו ניסיון הפיכה באוסטריה.
ב־25 ביולי 1934, בעוד שרלוטה מתאוששת בבית החולים מלידת בתם הראשונה ליזלוטה, היה ווכטר מעורב בפעילות של חבורת קושרים שהתנקשה בחייו של הקנצלר דולפוס בלשכתו. דולפוס נרצח, אבל ניסיון הפוטש כשל, וחלק מהשותפים נלכדו ונעצרו. ווכטר הצליח להימלט לגרמניה.
ב־1936 הצטרפו שרלוטה ושני ילדיהם לאוטו בברלין. הוא היה אז בעל תפקיד בכיר במשרד הראשי לביטחון הרייך, שפתח ריינהרד היידריך בשירותו של הימלר. בין עמיתיו למשרד היה אדולף אייכמן.
• • •
ב־12 במארס 1938 פלש הצבא הגרמני לאוסטריה וסיפח אותה לרייך. "החלום הגדול, שלמעשה כבר ויתרנו עליו, התגשם לפתע", כתבה שרלוטה ביומניה. היא הצטרפה באופן ספונטני לחברים שהחליטו לנסוע מברלין לווינה לרגל האירוע ההיסטורי. בלשכת הקנצלר האוסטרי החדש היא נפגשה עם מפקד המחוז של וינה, אודילו גלובוצניק (שמאוחר יותר הקים את מחנות ההשמדה בלזץ', מיידנק, סוביבור וטרבלינקה), ודחקה בו למנות את בעלה למזכיר המדינה בממשל הנאצי באוסטריה. גם המשימה הזו צלחה בידה.
פרק חדש בחיי הזוג ווכטר נפתח, כשעברו לגור בווילה שנגזלה ממשפחת מנדל היהודית ברובע ה־19 היוקרתי של וינה. בעלת הבית, בטינה מנדל, שהיתה רוכבת סוסים מוכשרת, סירבה לייצג את אוסטריה במשחקים האולימפיים שנערכו בגרמניה ב־1936, ובעקבות האנשלוס הצליחה להימלט לאוסטרליה.
בעוד שרלוטה נהנית ממעמדה החברתי החדש, אוטו העמיק את מעורבותו בפעילות המשטר הנאצי וקיבל לידיו את האחריות לטיהור המגזר הציבורי האוסטרי מהיהודים שעבדו בו. על פי סנדס, ווכטר היה אחראי להרחקתם מהעבודה של 16,237 פקידים וכ־6,000 בעלי תפקידים בכירים; הוא לא נמנע מלפטר אפילו "יהודים חלקיים" או אנשים שהיו נשואים ליהודים. "אוטו היה לא מאושר מעבודתו, אבל ביצע אותה בקנאות רבה", כתבה שרלוטה ביומניה.
סנדס מציין כי האנטישמיות אצל בני הזוג באה משני מקורות שונים. "אצל אוטו היא באה מהלאומנות של אביו ומאגדת 'תוקעי הסכין בגב', שלפיה האוסטרים והגרמנים לא הפסידו במלחמת העולם הראשונה, אלא שהרשעים בעורף - בעיקר היהודים הבוגדניים - נעצו סכין בגבם של אנשי הצבא והביאו להפסקת הלחימה. אצל שרלוטה מקור האנטישמיות היה בעיקרו דתי, מהכנסייה".
שבועות ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה והפלישה הגרמנית לפולין, מונה ווכטר, בפקודת ידידו זייס־אינקווארט, לאחראי למינהל במחוז קרקוב. חודש לאחר מכן כבר קודם לתפקיד מושל קרקוב, וכבר ביומו הראשון הורה ליהודי העיר לשאת על זרועם סרט זיהוי. בתחילת 1941 שלל את זכויותיהם של היהודים במחוז, וב־3 במארס הורה על הקמת גטו קרקוב ועל העברת כל היהודים אליו, תחת איום בעונש מוות לכל מי שלא ימלא אחר הצו.
ב־20 באוקטובר 1941, ארבעה חודשים לאחר הפלישה הגרמנית לבריה"מ, נערכה ישיבת קבינט של הגנרלגוברנמן במצודת וואבל בקרקוב. בפרוטוקול מצוטט ווכטר כמי שמדבר על כך ש"פתרון רדיקלי לשאלת היהודים הוא בלתי נמנע".
כחודש לאחר מכן נערכה ישיבה של כל מושלי המחוזות בגנרלגוברנמן עם ראשי האס.אס במחוזות גליציה ולובלין - ובהם גלובוצניק, שהיה כבר עסוק בהקמת מחנה ההשמדה בלז'ץ. הנס פרנק עדכן את הנוכחים במדיניות חדשה, שתגרום "איכשהו" ל"השמדה מוצלחת" של 3.5 מיליון היהודים שחיו בשטחים שבחסותו.
"אנחנו חייבים להשמיד את היהודים היכן שנפגוש בהם והיכן שהדבר יתאפשר", אמר פרנק שבועות ספורים לפני כינוס ועידת ואנזה, שבה הוחלט על מימוש הפתרון הסופי. שלושה ימים לאחר הוועידה קוּדם ווכטר למושל גליציה בהוראתו האישית של היטלר, שראה בו את "האיש הטוב ביותר לתפקיד", לנוכח המשימות החדשות. הוא חזר למקום שבו שירת אביו במלחמת העולם הקודמת, אך היה בעל דרגה צבאית גבוהה ממנו ובעל סמכויות נרחבות מאוד. שרלוטה לא הצטרפה אליו ללמברג מאוחר יותר.
• • •
במארס 1942 כבר חתם ווכטר על צו המחייב עבודה בכפייה ליהודים. כעבור שנה כמעט כל יהודי המחוז - כחצי מיליון איש - כבר לא היו בחיים.
ב־6 באוגוסט 1942 נערך בלמברג מפגש של בכירים נאצים בסוגיית "פתרון הבעיה היהודית בגליציה", וארבעה ימים לאחר מכן החלה אקציה גדולה, שבמסגרתה נשלחו רבבות יהודי למברג למותם במחנה בלז'ץ. במכתב לשרלוטה מ־16 באוגוסט מספר ווכטר שהוא עסוק מאוד, בין היתר בגלל "אקציית היהודים הגדולה". זו אחת ההתייחסויות הכתובות הבודדות שלו למעורבותו הישירה בפשעים. ייתכן שהתעלם בכוונה מהנושאים אלו, וייתכן ששרלוטה דאגה להעלים כל ראיה מפלילה נגדו. על כל פנים, ווכטר מספר כי ראש האס.אס הימלר ביקר בלמברג ושיבח אותו על ביצועיו.
בעוד היהודים באזור שבשליטתו מושמדים, התלונן ווכטר בפני אשתו על בעיות בטיפול בגן של ביתם בלמברג. "אין עובדים, היהודים מועברים למקומות אחרים במספרים גדלים, וקשה להשיג קמח לסימון רחבת הטניס", כתב. לקראת סוף אותה שנה התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" ידיעה, שלפיה גולים פולנים הכינו רשימה של עשרת הנאצים הבכירים שביצעו פשעים על אדמת פולין. שמו של ווכטר היה השביעי.
לנוכח הקשיים הצבאיים הגדלים בחזית המזרח מול הצבא האדום, הקים ווכטר ב־1943 את "דיביזיית מתנדבי גליציה" של
האס.אס, הראשונה שלשורותיה לא גויסו גרמנים מהרייך אלא אוקראינים וגרמנים מקומיים (פולקסדויטשה). "מדוע צריך להישפך רק דם גרמני?", שאל את שרלוטה, "הגליצאים לוחצים שיגייסו אותם. הם אמינים".
אבל המצב בחזית, וגם בשטחי הכיבוש, הלך והחמיר. בפברואר 1944 נרצח בלמברג עוזרו הקרוב ביותר של ווכטר, ד״ר אוטו באואר, בידי אלמוני במדי צבא גרמניים. שרלוטה החליטה לעזוב את למברג לאוסטריה עם ששת ילדיה, כשהיא לוקחת מהווילה המפוארת את הרהיטים והפריטים היפים והיקרים ביותר. מאוחר יותר טענה שעשתה זאת בעצת המשרת המקומי שלה, שאמר ש"הקומוניסטים ממילא יהרסו את הכל".
שנתיים וחצי העביר ווכטר בגליציה; "אושרו היה עצום", כתבה שרלוטה בזיכרונותיה. "סוף־סוף הוא יכול היה ליישם את רעיונותיו על שליטה טובה על בני אדם". בסוף יולי 1944, לנוכח התקדמות בעלות הברית, החליט הימלר לשלוח את ווכטר לצפון איטליה, שם תפסו הגרמנים את השלטון. שרלוטה נותרה להתגורר בזלצבורג.
בחודשים האחרונים של המלחמה נעלמו עקבותיו, אך לא עבור אשתו. אחרי תקופה קצרה של אי ודאות נודע לה, דרך אנשי קשר, שהוא מסתתר בהרי האלפים בדרום־מערב אוסטריה, בגבהים שאליהם לא הגיעו חיילי בעלות הברית. היא נפגשה איתו ושמרה איתו על קשר רצוף בכל ארבע שנות חייו האחרונות, שאותן העביר במסתור. במשך זמן מה הוא אפילו שהה איתה ועם ילדיו בזלצבורג, עד שהשכנים החלו להתלחשש והתעורר חשש מהלשנה.
ווכטר החליט להימלט לרומא ולנסות להגיע לדרום אמריקה, כמו אלפים מעמיתיו. אף שהתכתובות בינו לבין שרלוטה מלאות במילות קוד, שנועדו למנוע משירותי הביון של בעלות הברית לעלות על עקבותיו, הצליח סנדס בעבודת נמלים לפצח כמעט את כולן. הממצאים הראו באופן ברור שהאמריקנים ידעו על שהותו ברומא עד מותו.
• • •
בתו היחידה של הורסט, פרדריקה מגדלנה ווכטר־שטאנפל (44), אמנית שבעצמה הפכה למוסלמית, היא היחידה שמודה בכך שסבה היה פושע מלחמה.
"הספר של פיליפ מהווה עבורי שחרור ממעמסה כבדה", היא אומרת בשיחה איתי. "הספר הביא לכך שסוף־סוף גיליתי מה קרה. עד לפני חמש־שש שנים לא ידעתי על כך כמעט דבר. ידעתי רק שסבא שלי היה נאצי. משפחתה של אמי באה מרקע שונה לחלוטין. היא הגיעה משבדיה והיתה קומוניסטית, מה שיצר מתח במשפחה, אבל לא ידעתי למה.
"אבא שלי תמיד אמר שאביו היה 'נאצי נפלא'. שהוא היה אדם טוב ועשה רק דברים טובים במסגרת המערכת הנאצית. הוא ממש מאמין בזה. הוא טען שאבא שלי רצה לשנות את המערכת הנאצית. אני לא חושבת שזה היה אפשרי בכלל.
"אמא תמיד אמרה שאין דבר כזה, שנאצי לא יכול להיות טוב. גם עבורה ההיסטוריה המשפחתית הזאת היתה נטל נורא. אני תמיד ידעתי שאין דבר כזה נאצים טובים. זו שטות".
אבא שלך אנטישמי?
"לדעתי לא. אמא שלי לחלוטין לא. בכל מקרה, שנים לא ידעתי שסבתי היתה כזאת נאצית. אמי סיפרה לי על כך, ובספר זה בא לידי ביטוי באופן חזק מאוד".
חשבת אי פעם לחקור בעצמך את ההיסטוריה המשפחתית, או שזה היה קשה מדי?
"אבא שלי נתן לי ביד את המסמכים ואמר לי לקרוא אותם, אבל כל הסיפור הזה גרם לי להיות חולה. כשקיבלתי את המסמכים לידיי, זה שיתק אותי. הייתי בטיפול פסיכיאטרי. רבים במשפחתי הפכו לחולים, גם כאלה שהתחתנו עם המשפחה. השתיקה ביחס לעבר גורמת לחולי. ככל שהיא כבדה יותר, כך זה נורא יותר והופך כל אחד לחולה. עכשיו אני מרגישה טוב, השבח לאל, ואני חשה שהמשימה שלי היא לדבר על כך, מעבר לעיסוק שלי באמנות ובייעוץ הסוציאלי שלמדתי".
את חושבת שהשתיקה בנוגע להיסטוריה ההיא כבדה יותר באוסטריה מאשר במדינות אחרות?
"כן. רבים מאוד השתיקו הכל, כאילו דבר לא קרה. באוסטריה ההשתקה היתה מאוד קיצונית".
איך החל המסע שלך לאסלאם?
"ב־2012 מצאתי את הדרך האישית שלי לאסלאם והאמונה שלי התגבשה. באופן תיאורטי הייתי יכולה להפוך גם לבודהיסטית ואני מרגישה גם קשר לישו, אבל לא לסיפור הצליבה. באסלאם מאמינים בכל הנביאים, גם בנביאים היהודים. זה מאוד הקסים אותי".
איך את מרגישה כמוסלמית באוסטריה?
"בעבר דיברו על היהודים כפי שהיום מדברים על המוסלמים, ואני מרגישה קווי דמיון. הניסיונות לאסור את המילה, ההתנגדות ללבוש הנשים המוסלמיות, התגובות לתרבות שלנו. לפעמים יורקים לעברי ברחוב. אבל אני מרגישה שהפוליטיקאים דואגים לכך שרוחות העבר לא יכו שוב".
איך הגיב אביך למעבר שלך לאסלאם?
"הוא נישל אותי מהירושה שלו, אם כי הסיבה הראשונה לכך היתה שאיני שותפה לדעתו על אביו. הוא רצה שאומר קבל עם ועדה שאביו היה איש טוב ולא רוצח המונים. ואז באה ההתאסלמות. בעלי, אגב, התאסלם כמה שנים לפניי.
"ביקרנו יחד בישראל לפני שהחלה הקורונה, היינו בירושלים ובמקומות הקדושים. זו היתה חוויה רוחנית נהדרת, שאורגנה על ידי בית הספר למורים שבו מלמד בעלי. ביקרנו בערים הקדומות, באתרי התנ"ך ובכל המקומות והדברים שמשותפים לנו. זה היה מאוד מיוחד".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו