הגנה עצמית: כי אין מישהו אחר שיגן עלינו

אם הקשבתם לרגע השבוע, אולי שמעתם אנחת רווחה עולה מהרבה בתים בישראל, כשבית המשפט, וליתר דיוק כבוד השופטת המעולה רויטל יפה כ"ץ ישתבח שמה, דחה את בקשת הפרקליטות לתת לאריה שיף מערד עונש מאסר משמעותי, עד שש שנים בא להם. אחח, אם זה היה אבא שלהם.

כבוד השופטת אמרה מפורשות לפרקליטות - אמרו אתם כיצד צריך אדם להתנהג במצב שנקלע אליו אזרח פשוט, שנכנס לתוך מערבולת אלימות ופחד, ועד שלא תאמרו, אי אפשר לשפוט אדם שנהג באופן הזה, כי אין כללים ברורים.

יהיה מעניין לקרוא את ההוראות לאזרחים כיצד יש לנהוג כשכנופיה של רעולי פנים באה לקחת ממך מה שאפשר. אמור לצעירים: אהלן ביכום, יא שבאב. מה ששלי שלכם. הנה המפתחות לטנדר, הנה הכספת עם הפדיון של שבוע, הבת שלי ישנה בחדר השני, תפדלו. אולי קפה קטן קודם?

זה זמן חירום. המדינה מתארגנת להשגת שליטה מחדש בשטחים הפתוחים. המענה טרם ניתן, ההשתוללות נמשכת. לכן יש בזמן הזה להחיל תקנות חירום להגנה עצמית מול עבירות בתווך הפלילי־לאומני, והאזרח לא יישאר עירום מול גורלו ומולו פרקליטות מנותקת לגמרי מהמדינה. כאילו משרדיה בקופנהגן. עד שיוכרז שמרגע זה המדינה לוקחת אחריות, מותר להתגונן גם בדרכים טיפה פחות מנומסות.

השמחה על החלטתה של השופטת היקרה רויטל יפה כ"ץ באה עם הפתעה, כי לאחרונה שופטים ברחבי הארץ פוסקים פסקים מעוררי תמיהות עמוקות על תפיסת המציאות שלהם ועל זיקתם למקום הזה. הדוגמאות רבות ולא אכביד, כולנו רואים את זה כל יום. לכן לא הפתיע אותי המחקר שפורסם השבוע על אמון הציבור במערכת המשפט.

שבעה אחוזים בלבד סומכים לגמרי על מערכת המשפט. המערכת הזאת הלכה לנו לאיבוד ומוחזקת בת ערובה בידי קבוצה קטנה של הפוכי־ערכים, שבכוח התנגדותם לכל ביקורת מכחישים שיש בכלל בעיה, ועל פי פרסום באתר "מידה", מנהלים מאגר של תיקים על אנשים שמבקרים אותם. פחד. הרגע נכנסתי למאגר.

חברי אורי אורבך ז"ל קרא לכיפות הסרוגות להיכנס לתקשורת. צעד מבורך שהקפיץ את התקשורת מעלה. אורבך בא לי הלילה בחלום ואמר, תגיד שאני אמרתי שעכשיו צריך להיכנס יותר לבתי המשפט. הבטחתי למסור הלאה. אמנם לא יהיה קל להתקבל, החונטה תפריע, אבל את הזרם לא ניתן יהיה לעצור.

דרושים שופטים ושופטות לאומיים, ערכיים ואמיצים. המאבק הלאומי עבר לבית המשפט. שופט הוא גם לוחם. וטוב שיש לוחמת כמו כבודה רויטל יפה כ"ץ.

זרע

שתי מנות זרע שוכבות במקפיא. אחת של סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל, שנייה של סמ"ר בר־אל חדריה שמואלי ז"ל. הן נלקחו מהם לאחר מותם בקרב. מישהו אמר להורים של עמית שעה לאחר מותו לעשות את זה, והם הצליחו. ואחר כך הם יעצו למשפחת שמואלי לעשות כך, וזה קרה. אז הנה, אפשר להקים למתים זרע. ברוך שחלק חוכמתו עם בני אדם.

יושבות המנות בהקפאה, ולא ניתן להשתמש. המדינה כבר נכוותה בקפואין, כשדרשו ממנה להכיר כיתום צה"ל בתינוק שנולד מזרע של חייל שנהרג. האמת, אני מבין את המדינה. אין צורך לייצר יתומי צה"ל חדשים, יש מאין. למרבה הצער, יתומים אמיתיים נוספים תמיד. אבל שתי המשפחות מודיעות, לא נבקש להכיר בילדים כיתומים. מתחייבים. אז מה עכשיו?

לא מתאפשר למשפחה שבנה נהרג להשתמש בזרעו, למסור אותו לאישה שמחפשת תרומת זרע ולהרות ממנו. וזה כל כך עצוב. הרי אם אישה הבוחרת להיות אמא יחידנית, כי ככה יצא בסוף, רוצה לקבל מעטפת של משפחת נוספת, משפחה שיש לה רצון בקשר עז עם הילד הנולד, לתת לו, לאהוב אותו, להוריש לו גנים ובבוא היום גם דירה - אז למה לא? במקום להיות יחידנית היא הופכת ליחידנית פלוס פלוס. שלא לדבר על תמיכה כספית, בישולים, שמירה אם היא רוצה, גב רחב ואוהב. למה לחסום?

יש האומרים - ילדים הם לא מצבה. לא ניתן לשים על ילד משקל כה רב כמו להיות הקשר בין משפחה לבין בנה המת. לא יפה להביא ילד למציאות של אבא מת. ויש פה אמת, אבל הבעיה עם הטהרנות, שהיא לא מביאה בחשבון את החלופה. חיים ללא אבא וללא צל אבא, ורק עם משפחה אחת. נפלה המשפחה חלילה, נפלה התמיכה. טוב לו לאדם להיות מגובה. המציאות מלמדת. טוב לו להיות נאהב וכמה שיותר.

שלא לדבר על המשפחה התורמת, השכולה. ילד שנולד מזרע הבן הוא לא נחמה מושלמת, אבל זה ד"ש קבוע מהבן. וצחוק ילדים. אין יותר קרוב מזה. וכן, לילד יהיה סיפור חיים יוצא דופן, יוצא דופן באהבה ובתקווה שבו. אפשר לחיות עם זה. אין דרך טובה יותר, אני מניח, לא לתת לכאב להרוס את החיים. זאת בחירה בהתחדשות. זה מושלם לכולם. ושני בנים יחידים ממתינים במבחנה להמשיך את החיים של הוריהם.

צה"ל, נא להפשיר. את הלב ואת המבחנות. תודה.

משחק

כל ערב בביתנו, השעה האחרונה של המשפחה ביחד קשה. אנחנו לא רוצים שהן יראו מסכים, הן עייפות אבל לא מספיק, זה נמתח ומוליד ריבים ומתחים. שעה מתישה.

אמרה זהר: למה שלא נעשה שעת משחקים משבע עד רבע לשמונה? חשבתי. החלטות מערכתיות אני אוהב להמציא בעצמי, חוקים וכללים זה אני. והנה יש פה הצעה מגורם בלתי מוסמך, רק בת 9, ועל פניו זאת נראית הצעה טובה. הנקבל אותה?

קיבלנו. ומני אז, כבר כמה שבועות, יש כל אחר הצהריים דוק של המתנה לשעה הנהדרת המתחילה בשבע. אז מסתיימת הארוחה, והסידורים והווטסאפים עם העבודה וכל זה, הכל מונח בצד - והקופסאות נפתחות, וקלפים מצוירים יוצאים, ושש־בש מותקן, ושח מוזנק, ורמיקוב נפרס, ארבעה אנשים יושבים ומשחקים. לא משנה מה. וזה מתוק מאוד.

ותוך כדי שאני משחק כל ערב כל מיני משחקים, רובם של חיים שפיר יש לומר, אני קולט שאני מוכרח לנצח. עדיין קיים בי אותו ילד שרצה כל כך לנצח, ומרוב שרצה, על פי רוב לא הצליח לו, והפעמים שכן הצליח הרי הן שמורות כאבני חן באלבומי זיכרוני. ואני מרגיש משהו משתלט עלי, הטסטוסטרון, הורמון הכיבוש וההצלחה המשתלטת, ואני מוכרח להביס את הילדה שמולי שמשחקת שש־בש בפעם העשירית בחייה. אולי.

וזאת בעיה, כי אני גם המורה שלה לשש־בש. אני מלמד אותה לשחק, ומראה לה את המהלכים הפתוחים בפניה ואת ההשלכות של כל מהלך. והיא בוחרת נכון לצערי, וככה אני דופק את עצמי, כי למעשה אני מנסה להכניע את עצמי, ומבין שגם אם כך יקרה, העצמי השני ייפגע. ואין לי דרך לצאת מזה.

ויש גם את המשחקים שבנותיי מביסות אותי בהם בלי עזרה. איפה שצריך זריזות של לחטוף משהו, למשל - עוד אני מתכנן, החפץ כבר בידן. וזה מראה לי שיש הבדל בין להרגיש צעיר ללהיות צעיר. ובמשחקים שאני מפסיד, גם אם אתאמץ אני מראה פנים שוחקות, אבל נאכל מבפנים, כמו במשחק רביעיות על השטיח של אמיר בכיתה ג' שלקח לי את קבר רחל וניצח.

עשו לכם שעת משחק. בלי טלפון, רק קופסאות. אפילו ארץ עיר. מונופול. פאזל. ריץ' רץ'. קטאן. תוכי תוכי. לא משנה מה. תוך כדי משחק הלשון מתגלגלת ושומעים דברים, מכירים יותר, נחשפים בלי משים. זה כלי נהדר להתחבר.

אחרון בידי!

avrigilad@gmail.com