תופעה: נטישת מעברות
ב־12 בנובמבר 1951 הוציאה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית הודעה בדבר החלטה "שלא לאפשר יותר מעבר עולים ממקום למקום". בכך קיבל הציבור אישור לשמועה שהסתובבה בארץ, שלפיה עולים נוטשים מעברות מרוחקות ברחבי הארץ ומבקשים לעבור למעברות שבקרבת ערים.
"פה יש לי אפשרויות גדולות יותר לפרנסה בכבוד", אמר עולה מוורשה לכתב העיתון "דבר" שסייר במעברת "מחנה ישראל" שמצפון ללוד. "כשהגענו לארץ זרקו אותנו למעברת אשדוד, שם יש רק חול וחול. בוורשה היתה לי חנות בגדים והיינו רגילים לחיי עיר, ובאשדוד אשתי קיבלה התמוטטות עצבים".
אמנם הסוכנות היהודית ראתה בתחילה בעין יפה יישוב של עולים בקרבת הערים - כשמדובר בכאלה שמפאת גילם או מנסיבות משפחתיות אחרות לא התאימו לחיים בכפרים, אולם בנחשול הענקי של העולים שהגיעו ארצה בשנים הספורות מאז הקמת המדינה נשלחו רבים למעברות מרוחקות שלא התאימו להם.
נטישת המעברות החלה בטפטוף של עולים שפנו לגורמים המוסדיים בתוך המעברה וביקשו לעבור למעברה אחרת. על פי רוב, פקידי הממסד פעלו לאתר לפונים מעברה חלופית. אך הטפטוף הפך עד מהרה לשיטפון, וגלי עולים מכל רחבי הארץ עשו דרכם למרכז, איתרו לעצמם מעברה והשתכנו בה, עניין שגרם למריבות רבות בינם לבין יושבי המעברה הוותיקים יותר.
חלק גדול מהעולים התארגנו יחדיו, משפחה אחת או יותר, שלחו נציג לעיר שבקרבתה ביקשו להתגורר, ואז שכרו טנדר שהעביר אותם לדירה שנשכרה על ידי הנציג, ויצאו למחרת לעבודה - שגם אותה איתר עבורם. התקרבות העולים לערים גרמה להעלאה מהירה של מחירי השכירות, עניין שהוסיף למתח בין העולים הוותיקים לעולים החדשים יותר.
צנע במחול: פריחה בבתי הספר לריקודים בארץ
"תופעה חדשה ומרעננת באה לארצנו הקטנה, כשלאחרונה צצים בחוצות הערים שלטי 'בית ספר לריקודים' כפטריות לאחר הגשם. מבתי הספר הללו בוקעים צלילים קצביים, השונים מהצלילים שנלווים לריקודי ההורה המוכרים לנו".
כך, באמצע נובמבר 1951, דיווחה סופרת העיתון "מעריב", תקוה וינשטוק, על הפריחה הניכרת בתחום לימוד הריקודים בארץ.
במשך שנים רבות, כשעיקר תשומת הלב הציבורית התמקדה בצורכי הקיום ובבעיות הביטחון, לא היה לתושבים פנאי לעסוק בנושאים קלילים דוגמת לימוד ריקוד.
אולם ב־1951, למרות שמשטר הצנע בארץ עדיין כפה על רוב האזרחים לנהל אורח חיים פשוט ומצומצם, החלה לבלוט בחלק מהיישוב פתיחות למערב ולאורחות חייו, וריקודים בסגנונות חו"ל החלו להיות פופולריים במסיבות פרטיות ואף באירועים רשמיים או עסקיים.
"הריקוד הסלוני הופך כיום להיות חוב חברתי", כתבה וינשטוק במאמרה. "אלה שמציגים זוג רגליים שמאליות על רחבת הריקודים, או לא מבחינים בהבדל בקצב הריקוד בין הסגנונות השונים, עשויים למצוא עצמם מבוישים בזמנים שבהם הריקודים הופכים להיות בון טון. גם מי שהריקוד אינו עולה בקנה אחד עם השקפתו המוסרית־אידיאולוגית, ייטב לו שילמד וישלוט ברזי רחבת הריקודים, אם אינו מעוניין בנידוי מאירועים חברתיים שונים".
על פי הערכות שנמסרו לעיתון מ"חוגי חברה" בתל אביב, התברר ש"בעיר הגדולה פועלים כעת שמונה בתי ספר לריקודים, ולא כולל מספר מורים לריקוד שמחפשים במהירות מקומות שיתאימו להקמת עסק לריקודים משלהם".
ציוד "כמו באירופה" לסרטי גבע
בנובמבר 1951, אחרי שנה של הכנות והרצה, החלה חברת "סרטי גבע" לספק לתעשיית הסרטים הישראלית שירותי קולנוע ברמה אירופית. שנה קודם לכן, ב־1950, הגיעו למשרדי החברה, ששכנה בגבעת רמב"ם בגבעתיים, מכונות משוכללות במיוחד - ובהן מכשיר להקלטת קול על גבי פס הסרט, ביחד עם ציוד חדיש לעבודות הקשורות ליצירת הסרט עצמו, פיתוחו ותרגומו לעברית בגוף הסרט. לאלה נלווה גם ציוד מלא למעבדה לפיתוח סרטי צבעים, שעד אז נדרש להביאם מחו"ל ולשלם בעבורם במטבע זר.
עם המכונות הגיעו לארץ מחו"ל מומחים שלימדו את 12 עובדי המעבדה את רזי המקצוע, ובתום שנת הרצה פתחה החברה, החודש לפני 70 שנה, את שעריה למתן שירות לכל.
חברת סרטי גבע הוקמה ב־1949 על ידי מרדכי נבון ויצחק אגדתי (אחיו של המפיק המיתולוגי ברוך אגדתי), ועסקה בראשיתה בהפקת סרטי תעודה והסברה. החל מ־1952 החלה החברה להפיק יומני קולנוע שהוקרנו באולמות לפני הסרט, וסקרו אירועים חדשותיים מהארץ ומהעולם. היומנים הפכו לפופולריים בציבור, שהקפיד להתייצב בבתי הקולנוע בזמן "כדי לא להחמיץ את היומן" - אולם עם תחילת שידורי הטלוויזיה הממלכתיים, ב־1968, ירד קרנם.
בשנות ה־60 נרכשה גבע על ידי קבוצת אנשי עסקים בראשות יצחק (איז'ו) שני ויוסף דיאמנט, שינתה את שמה ל"ברקי פטה המפריס" והמשיכה לספק שירותים בהפקות של מאות סרטי קולנוע, כולל כעשרה שהפיקה החברה בעצמה.
עולה נהרג מירי בגבול: "אין שלטים לאזהרה"
משטרת ירושלים, שחקרה מוות של עולה חדש מיריות בגבול עם ירדן, הגיעה למסקנה שההרוג, אליהו סראויה, שהגיע לישראל רק יומיים לפני התקרית והשתכן במעברת תלפיות בירושלים, לא היה מודע לעובדה שהוא בקרבת גבול עם מדינה עוינת. "את המוות הטרגי הזה היה אפשר למנוע, אם המדינה היתה מציבה שלטי אזהרה בכמה שפות, שיתריעו 'גבול לפניך'", סיכם חוקר התקרית בדו"ח שהגיש בנובמבר 1951. בהמשך הציע החוקר "להציב גם שלטים עם ציור של ערבי טיפוסי חובש כאפייה, עבור אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב".
"אפשר לקנות שוב נעליים בפנקס התלושים"
ממשרד המסחר והתעשייה נמסר ב־11 בנובמבר 1951 ש"בעקבות ההסדרה בענף ייצור הנעליים, וייצוב האספקה לשביעות רצון היצרנים, המשווקים והקונים, רשאי כעת כל בית אב לרכוש נעליים בשימוש עד 17 תלושי נקודות מפנקס התלושים המשפחתי, שהיו מוקפאות עד כה". ההקפאה באה עקב אנדרלמוסיה שהשתוללה בענף ההנעלה במשך חודשים אחדים, וכללה מחסור בעורות לייצור נעליים, איכות נמוכה של עור שכן הגיע, ובעיות בחישוב המחיר המסובסד לצרכן ופיצוי היצרנים. כעת, כאמור, נפתרו הצרות, ואפשר לרכוש שוב נעליים.
עיריית תל אביב: נהרוס בקרוב את שכונת נורדיה
באמצע נובמבר 1951 נמסר מעיריית תל אביב על "הכוונה לגשת לעיבוד תוכנית להקמת שכונה חדשה שתיבנה על אדמת שכונת נורדיה" (בצומת הרחובות בוגרשוב והמלך ג'ורג'). כעבור חודש הוציאה העירייה מכרז לאדריכלים שהתבקשו לפתח תוכנית, כולל פינוי צריפי השכונה, הקמת רחובות חדשים, בנייני מגורים, בתי ספר ומרכז מסחרי. אמנם כל זה קרה ב־1951, אבל בפועל, הריסת שכונת העוני נורדיה הסתיימה רק אחרי 21 שנים. ב־1972 נהרס הצריף האחרון בשכונה, ועל החורבות הוקם דיזנגוף סנטר - שנפתח לקהל ב־1977.
הנעלמים / בתי קולנוע שהיו
גת תל אביב
במשך 58 שנים שירת קולנוע גת את תושבי תל אביב, והיה האחרון שפעל בתוך העיר - עד שעבר גם הוא לבסוף לזרועות אנשי נדל"ן. הקולנוע הוקם ב־1957 בפינה הדרום־מזרחית של כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), ונחשב לבית קולנוע קלאסי, שגם בשנותיו האחרונות הציג סרט אחד למשך שבועות או חודשים. הוא סגר את שעריו ב־2015. כעת פועל שם סניף של רשת פארם.
הצרכנייה / מוצרים מפעם
משחת שיניים שמן
כמו תעשיין המכוניות הנרי פורד, שהתיר "לרכוש דגם T בכל צבע, בתנאי שיהיה שחור", כך אפשר היה לקנות בישראל כל משחת שיניים - בתנאי שהיא של "שמן". המפעל, שנוסד ב־1924, ייצר מוצרים משובחים מבוססי שמן זית, ומשנות ה־30 נהנה מכוח עצום, כשהוא מוכר את תוצרתו לחנויות שרכשו ממנו את מוצריהן באופן בלעדי. ב־1943 עבר "שמן" לבעלות ההסתדרות, ובהמשך החליף ידיים ואף הונפק בבורסה.
"התחבורה בתל אביב - לא במצב נורא"
מומחה תחבורה בינלאומי מהולנד, ליאו כהן, שנשכר על ידי עיריית תל אביב לסקור את מצב התחבורה בעיר, הגיש ב־12 בנובמבר 1951 את הדו"ח המסכם שלו. "תושבי תל אביב רואים שחורות יתר על המידה, אבל המצב אינו ללא תקווה", כתב. "בבדיקה שערכתי הגעתי למסקנה שאפילו בשעות העמוסות ביותר עיכובי תחבורה בהצטלבויות שברחוב אלנבי (בצילום: כיכר מגן דוד ב־1950) אינם עולים על דקה אחת. זה לא גרוע, בהתחשב בעובדה שכמעט אין אצלכם שוטרי תנועה, וסימני תאורה חשמלית (רמזורים; ד"ס) פועלים בעיר רק בשני מקומות".
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו