מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?
"לפני רגע. פחד הוא משהו שמלווה אותי בשנים האחרונות. הפחד העמוק שלי הוא מלהירדם. לא מהמוות עצמו, אלא מאי־ערות. ארי פולמן אמר לי שהפחד הגדול שלו הוא שייגמר לו הדמיון, וגם אני מפחדת מזה שהמנוע שמניע אותי לעשות דברים יכבה. זה מנוע שהיה משמעותי בקורונה, כי הרגשתי שבלי האנרגיה שהיתה בי לא הייתי יכולה לעשות דברים, אפילו לקום מהמיטה. הפחד מלווה אותי לאחרונה, ואני מוצאת את עצמי, בגלל שיש לי משפחה קטנה וגם אמא וסבתא, ממש קופצת אם אני מקבלת טלפון אחרי 11 בלילה".
מתי בפעם האחרונה שיחקת?
"לאחרונה עליתי עם מופע היחיד שלי 'חוצפה שלא תיאמן', מופע אוטוביוגרפי המבוסס על סיפור חיי. בשנים האחרונות אני משתדלת לעשות בכל יום הליכה של שמונה ק"מ לטיילת, ובמהלך הצעידה אני חוזרת על טקסטים. היום הלכתי ברחוב ועשיתי מונולוג שלם מתוך המופע שלי בקול רם, ופתאום שמתי לב שאני בלי אוזניות וטלפון, פשוט מדברת לעצמי ונורא נהנית. אני אוהבת את הטקסט, שכתבה אור ישראלי המבריקה. הוא גם מרגיע אותי, גם מרגש וגם מצחיק.
"לא מזמן, בקורונה, התחלתי תוכנית אירוח שהרמנו בבתים בשם 'BE MY GUEST'. זה מבוסס על מנטרה שלמדתי מנורה אפרון: 'כל דבר בחיים שווה סיפור'. הטרגדיה שקרתה לך היום היא הבדיחה של מחר. בקורונה איבדתי הכל, וכמו רבות ורבים חשבתי איך אני ממציאה את עצמי מחדש. כשחשבתי על סיפור חיי, שיש בו כמה נקודות מאוד מטלטלות, אמרתי לעצמי 'לפחות אעשה מזה מופע'".
מתי בפעם האחרונה יזמת משהו חדש?
"הבוקר. הצעתי למרכז תרבות תל־אביבי לעשות אצלם תוכנית אירוח של 'BE MY GUEST' עם שתי יוצרות נהדרות, שעולות בחודש הבא עם יצירה חדשה. מאז ההפקה הפרטית הראשונה שלי, מופע קברט ומערכונים מתוך מחזות של חנוך לוין בשם 'אוי, אליאס, אליאס!', שהרמתי עם שותפיי מוני מושונוב ודרור קרן ב־2014, נחתה עלי הבנה שאני יכולה להפוך 'אין' ל'יש' באופן עצמאי, וזו הבנה ששינתה את חיי. מאז אני יכולה להיות עצובה מעט אם אין לי הפקה בתיאטרון הרפרטוארי, אבל במקביל אני יודעת שזו גם הזדמנות ליצור יש מאין ולצמוח.
"הקורונה היתה מאוד מורכבת עבורי. הצגה אחת שעשיתי ירדה בדיוק לפני פרוץ המגיפה, הצגה שנייה ירדה בקורונה, ואני נשארתי בלי כלום. היו לי תחושות דיכאון עמוקות מאוד ושאלתי את עצמי אם אי פעם אשחק שוב, שזה משהו שאני מרגישה שבלעדיו אני לא נושמת. לא ידעתי אם בכלל יהיה תיאטרון. אחרי שהצלחתי לגרד את עצמי מהרצפה, התחלתי לחשוב מה אני עושה.
"הדבר הראשון היה 'שיר בבית', פרויקט עצמאי של אמנים שמקריאים שירים, כי הרגשתי שהיה צורך להתחבר לרגשות עמוקים, סוערים. התחלתי עם דרור קרן, צילמתי והעליתי אותו לפייסבוק, וזה נגע באנשים, שהיו צמאים לזה. אחר כך פניתי לעוד חברים וצילמתי את ערן צור, נורית גלרון, יוני רכטר ועוד. בסוף היו לי 20 שירים כאלה.
"אחר כך החלטתי ליזום ערב שמשלב אירוח והופעה. אני אוהבת שבאים אלי ואני אף פעם לא רוצה שילכו, אז שילבתי אירוח, יין ואוכל עם הצגה והרצאה. עשיתי את זה עם עירית בירן, שהיא שותפה וחברה, והערב הראשון נקרא 'הרומן שלי עם נורה' ועסק בניו יורק, שכולנו התגעגענו אליה כל כך. זה היה ערב נשי, המוזמנות היו נשים, וגם המרצות. בקורונה צללתי לכל הנושא הפמיניזם בצורה אחרת. ברור לי שאני פמיניסטית, אבל קראתי הרבה יותר, הכרתי נשים פעילות והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו קטן בתחום. לאירועים שלי הבאתי יינות רק מיקבים שמובילות נשים, והמרצות שלי היו נשים כמו יערה קידר, שלי גרוס, נלי תגר ואחרות. זה היה צעד משמעותי בשבילי. אני בפרויקטים אחרים כרגע, אבל זה יימשך".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?
"בתחילת נובמבר אחגוג 55, ואני מתה על ימי הולדת, לא מפספסת הזדמנות לחגיגה. השנה אמרתי לבן זוגי מורן, שתמיד עושה לי הפתעות ליום ההולדת ונלחץ מזה, 'השנה תן לי, אני אפיק לבד'. אבל נתקעתי לגמרי ואין לי שום רעיון. לא התחלתי לארגן כלום. סבתא שלי בת 103 ואמא שלי בת 80, אז ברור שהגיל מעסיק אותי וכמובן שיש לו צד שמצער אותי, שקשור בלהתבגר. ההתבגרות מכילה בתוכה צער, אבל יחד עם זה יש בי נטייה טבעית לראות את חצי הכוס המלאה ואני תמיד מנסה למצוא מה טוב. זו התמודדות, ואני לא זוכרת מה טוב בלהתבגר כרגע".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"ביליתי עם מורן, בני אלכסנדר ובתי אלונה לפני שלושה חודשים. אלכסנדר חי בניו יורק ארבע שנים, אבל בקורונה הוא בא אלינו והיה בארץ כשנה וארבעה חודשים. היה לי כיף אדיר שהוא היה פה. הוא בן 25, ובגיל הזה כשנוחת לך ילד בבית זה לא מובן מאליו. שמחתי שהוא מרגיש נוח ואוהב להיות כאן. עכשיו אני ואלונה נסענו לניו יורק ופגשנו אותו.
"אני חושבת שאם תשאלי את הילדים, הם יגידו לך דברים טובים עלי. אני מאוד אוהבת להיות אמא, תמיד אהבתי. זו הוויה שבגדול אני מרגישה שאני במיטבי בה. אני משוגעת עליהם, מרגישה שנפל בחלקי מזל שיש לי כאלה ילדים מדהימים, שהם האנשים הכי מעניינים בעולם בעיניי. כל דבר שהם מספרים לי מעניין אותי, מה הם אכלו, מה הם עשו. אני מאוד אוהבת להיות אמא גם בפאזה הזו, לבן 25 ולבת 17. היה לי חשוב שיהיו לי ילדים, כי גדלתי כבת יחידה ורציתי אחים לילדים שלי. בהתחלה לא רציתי פרק ב', בכלל לא, אבל בגיל 33 הפכתי לאלמנה עם ילד ובשלב מסוים הבנתי שאני עדיין צעירה מאוד".
מתי בפעם האחרונה היית אופטימית?
"תמיד. לצד ה'אין' ראיתי המון 'יש' ונראה לי שאני לא יכולה לפספס אותו. האופטימיות שלי היא משהו שקיבלתי מאמא ומסבתא שלי. בגיל 103, סבתא שלי היא עדיין אישה עם מצב הרוח הכי טוב בעולם. לא נתקלתי באישה יותר שמחה ממנה, ואני בכל פעם לא מאמינה. היא עצמאית שחיה עם מטפלת, עושה התעמלות חמש פעמים בשבוע ועדיין מבשלת לנו. הסוד שלה הוא שמחת חיים. אני אוהבת לצחוק וצוחקת הרבה. הילדים שלי מצחיקים אותי, סיינפלד מצחיק אותי ואמא שלי ואני צוחקות הרבה ביחד".
מתי בפעם האחרונה היית גאה?
"כשהבת שלי רוצה משהו, הוא יקרה, חבל על הוויכוח. היא רצתה קעקועים ועשתה את הראשון בגיל 15, אחרי שנה של ויכוחים. זה היה קעקוע קטנטן של ציפור חופש, ואז הגיע הרצון לעוד קעקוע שהיא עשתה עם חברה, ועכשיו היא החליטה שהיא רוצה לעשות קעקוע משמעותי וניסתה לשכנע את סבתא שלי לעשות איתה קעקוע. סבתא הסכימה, אגב, אבל מנענו את זה ממנה. בסוף הבת שלי החליטה לקעקע את תאריך הלידה של סבתא שלי, 8.8.1918, ומאחורי הקעקוע ישנו סיפור מרגש ומעורר גאווה.
"סבתא לא ידעה מה תאריך הלידה שלה, רק שנולדה בראש השנה. לפני עשר שנים נסעתי עם חבר לארכיון בלודז', ולמרות שהיה סיכוי קלוש מצאנו את תעודת הלידה שלה, וגם פתק שכתב חבר של המשפחה, שהעיד שהיום נולדה אסתר אתלה פסמניק. גילינו את התאריך המדויק, ומאותו יום סבתא שלי ידעה בת כמה היא. מגיל 94 היא התחילה לחגוג יום הולדת. כשאלונה החליטה לקעקע על הגוף את תאריך הלידה של סבתא רבתא שלה, איך יכולתי לא לחוש גאווה? אם כבר לקעקע משהו, אז את התאריך שבו נולדה אישה שאני כל כך מעריצה ואוהבת".
מתי בפעם האחרונה עשית משהו רומנטי?
"לפני שלושה ימים. מורן ואני ממש דואגים לעשות דייטים, לצאת מחוץ לבית רק שנינו. חשוב לנו שתהיה לנו בועת זמן רק שלנו. גם כשהילדים היו קטנים תמיד דאגנו לכך, אפילו אם זה היה אחרי שהם הלכו לישון. אני קוראת לו בן זוגי, כי אני לא סובלת את המילה בעלי. אנחנו נשואים, אבל לא עברנו ברבנות כי אני והרבנות לא מסתדרים. בתעודת הזהות אני רווקה. הכרנו בבליינד דייט, אספתי אותו מהנקודה שקבענו בה והלכנו למסעדה. אחרי יומיים הבנתי שזה הוא, אבל אחרי חודש הוא עזב אותי. אחר כך הוא חזר".
מתי בפעם האחרונה הרגשת מאושרת?
"הבוקר. אני מאושרת הרבה פעמים, ובשנים האחרונות סיגלתי לי הרגל קטן - כשאני מרגישה את ההתעלות הזו אני אומרת לעצמי 'שימי לב מה את מרגישה עכשיו'. זה יכול להיות רגע של שקט נפשי, או יום שבת שבו אני מחליטה שאני לא עובדת בכלל ופשוט עושה דברים חסרי משמעות כמו לראות סדרה, ללכת לים בבוקר או לקרוא, וזה יכול להיות גם אושר שנובע מזה שקמתי בבוקר ויצאתי להליכה באוויר הקר. אני מרגישה משב רוח רענן ואני מרגישה אושר. בגלל שיש לי אופי של וורקהוליקית, ובגלל שאני עובדת על פרויקטים עצמאיים, קורה שאני כותבת מיילים לאנשים בשתיים וחצי לפנות בוקר ומתברר שלא לכולם זה הכי נוח. אני ציפור לילה והיו תקופות שיכולתי לעבוד בשתיים, בשלוש ובארבע לפנות בוקר, אלה השעות הכי שקטות ונעימות".
מתי בפעם האחרונה נשבר לך הלב?
"הלב שלי יכול להישבר ממוזיקה. אני שומעת משהו ונשברת, בלי שקרה כלום. זה לא חייב להיות שיר עם מילים, אלא משהו במוזיקה עצמה. אני חושבת שמוזיקה היא הדבר שהכי חודר ללב, וכשאני שומעת מוזיקה שמרגשת אותי יכול להתנפץ לי הלב לחתיכות, אפילו לכמה שניות. למדתי ממורן להכיר הרבה זמרים ואני אוהבת את ברוס ספרינגסטין, בילי ג'ואל, דיוויד בואי, קרול קינג, פטי סמית', חוה אלברשטיין ועוד הרבה. אגב, אני בוכה ממש בקלות, למשל מ'מלך האריות'. ללב שלי קל להישבר, אבל גם קל לו להתאחות".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?
"לפני חודש הזרקתי בוטוקס בפעם הראשונה. נלי תגר, שהתפקיד הראשון שלה בתיאטרון היה כבת שלי בהבימה ומאז אנחנו מחוברות, אמרה לי לעשות זריקה קטנה ב'כועס' (הקמט בין הגבות שמשווה מראה כועס, ש"ז). אני לא רציתי שיראו, אבל היו לי חריצים מזעזעים וזה בלט מאוד בעיניי, אז אני ממש מאושרת שעשיתי. חוץ מזה, בכל יום אני קמה בהחלטה שהיום אני עושה דיאטה. אין יום שאני קמה ואומרת 'היום אוכלים'. גם אם אני יודעת שבערב יש לי ארוחה במסעדה, אני קמה בהחלטה לפתוח בדיאטה ומכריזה 'צום! עד שבע רק קרח וחסה!', אבל אחרי שעה זה עובר לי".
מתי בפעם האחרונה חשבת על MeToo?
"אני חושבת על זה הרבה. הוטרדתי מינית כילדה, כחיילת, כשחקנית צעירה וכשחקנית פחות צעירה. בכל פעם כשיש סיפור של הטרדות מיניות, עולה בי הרצון לומר שיש לי אפס סלחנות לנושא. כשעברתי הטרדות לא עשיתי עם זה שום דבר, כי זו היתה התקופה וחשבתי שככה זה. לא עלתה אז לאף אחת או אחד המחשבה להתלונן. אני לא יכולה להגיד שבתי לא תחווה את הדברים האלה, אבל אני מאמינה שאם יקרה לה משהו כזה היא לא תשאיר את זה בינה לבין עצמה. מרגישים שיש גבולות חדשים. אין ספק שהמהפכה הזו היא אחד הדברים החשובים שקרו בעולם בשנים האחרונות".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה הרגשת ישראלית?
"כשהייתי קטנה, סבא וסבתא שלי, שעלו לארץ ב־1975, לקחו אותי לגן החיות בתל אביב. אני לא יודעת מה בדיוק היה שם, אבל זה גרם לי להרגיש ישראלית. נולדתי בוונצואלה, הוריי התגרשו ואבא נטש כשהייתי תינוקת. אמא שלי עלתה איתי לארץ כי היא לא רצתה שאגדל בוונצואלה. זה מקום שמאוד קשה לגדול בו. החיים בקראקס, שבה נולדתי, קשוחים ביותר. הייתי תינוקת כשעליתי לארץ, ואני חושבת שאמא שלי ממש הצילה אותי כשהביאה אותי לכאן. היו יכולים להיות לי חיים אחרים, יכולתי להיות מישהי לגמרי אחרת".
ליליאן ברטו \ בת 54, שחקנית, תושבת תל אביב. נשואה לאדריכל מורן פלמוני ואם לבן, אלכסנדר (25), מהמחזאי חנוך לוין ז"ל, ולבת, אלונה (17). נולדה בוונצואלה ועלתה לארץ בגיל שנתיים עם אמה. למדה בבית צבי, החלה את דרכה בתיאטרון באר שבע ושיחקה בעשרות הצגות בתיאטראות הקאמרי, החאן והבימה. כיום מעלה מופע אוטוביוגרפי בשם "חוצפה שלא תיאמן" (ב־13 בנובמבר וב־11 בדצמבר בהבימה 3)
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו