מתי בפעם האחרונה צחקת?
"אני צוחק בכל יום. היה לי חבר, יוסי גרבר ז"ל, שעל הקבר שלו נחקק המשפט של צ'רלי צ'פלין: 'יום שבו אתה לא צוחק הוא יום מבוזבז', ואני ממש משתדל לקיים את המצווה הזו בחיי. אני חושב שהמאמץ האנושי לנצח את החיים הוא משעשע. מהרגע שאתה מודע לקיומו של המוות, האפשרות היחידה להעביר את הזמן בין הלידה לאירוע הסופי היא בחיוך. כך עדיף, כי אתה עולה למגרש ואתה תפסיד - הרי אתה לא יכול לנצח - אז בוא תצחיק ותצחק".
מתי בפעם האחרונה שיחקת?
"אתמול, אבל רק לאחרונה חזרתי אחרי הפסקת קורונה ארוכה מאוד. כל אחד זוכר איפה הוא היה ברצח רבין או כשנחתו על הירח, ואני זוכר איפה הייתי ב־15 במארס בשנה שעברה. בדיוק סיימתי הצגה של 'לילה בפריז', ואז הודיעו לנו 'אל תבואו יותר לתיאטרון עד להודעה חדשה'. חשבנו שזה לשבוע או לשבועיים, אבל אני חזרתי לעבודה רק באוגוסט השנה. זו היתה תקופה מאוד משונה, וכשהתחילו להחזיר את המדינה לשגרה אבל לא את התיאטרון, התחלתי להבין מה מנסים להגיד כאן. עבור צעירים שרק התחילו את דרכם זה אסון גדול יותר. אני בכל זאת עשיתי משהו, אז אני יכול להישען ולהגיד 'תראו כמה מהשדה הזה חרשתי', אבל אני עוד רוצה לחרוש קדימה. אם הייתי צריך להחליט שנגמר, אז מה עושים עכשיו? לאן הולכים מפה?
"כשחזרנו הבנו שהקהל היה צמא מאוד. התגובות היו יותר מאשר בימי חול רגילים של טרום הקורונה, הרגשנו את הוואו. גם אנחנו שאלנו 'חזרנו באמת?' וצבטנו את עצמנו. כבר התרגלנו לראות את התיאטרון קצת כמו בית קברות, ופתאום הקהל חזר לחיים. לא אותם חיים, זה לא אותו דבר, אבל בגדול התחושה היא שחזרנו הביתה".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"לא מזמן, כשחגגנו 30 לבן שלי, איתמר. יש לי גם בת, הדר, שהיא שחקנית בת 33 ובחודש שביעי כרגע. אנחנו מחכים להיות סבא וסבתא לנכד בדצמבר. אני אבא נפלא, קשוב ומעורב. השתתפתי בכל, נתתי בקבוקים, חיתלתי, הסעתי לגנים ולבתי ספר, הכנתי סנדוויצ'ים, ועם השנים הצטרפתי לכוח המטבח. אני אוהב לבשל, אשתי אסתי כבר לא לבד בתחום. יש ארוחות חולין ויש ארוחות חג או אירועים, ואני מצטיין בהכנת רוסטביף, עופות, דגים וסטייקים.
"אני שונה מאבא שלי, יצחק, שהיה אדם שעבד קשה. מי שטיפלה בי זו אמא שלי. היה לו הכי חשוב לימודים וציונים, ושאני אצטיין. ביסודי הצטיינתי, אבל בתיכון המקצועי, שבו למדתי אלקטרוניקה, התקשיתי מאוד ולא יכולתי להצטיין, וזה השפיע מאוד על היחסים שלנו. כהורים, אני ואסתי הקפדנו על שיעורים, אבל אם הילדים נתקלו בקושי אמיתי, ניסינו לפתור את זה וחיפשנו דרכים להקל עליהם. אצל אבא שלי לא היה דבר כזה. הוא רצה תואר ומקצוע. 'אנחנו מקריבים את עצמנו כדי שאתם תלמדו ותהיו מהנדס ורופא', הוא אמר, אבל את התארים האלה לא הצלחנו להביא להוריי. אני לא מהנדס ואחי לא רופא".
מתי בפעם האחרונה הציעו לך ריאליטי?
"לא הציעו לי, וטוב שכך. שיחקתי בסדרות, האחרונה היתה 'ג'ודה' ב־2020, ואני ואשתי אסתי נעשה פרויקט עם גיא עמיר וחנן סביון. מלהקים אתנו כצמד וכבר עשינו סרטים יחד, למשל כזוג הורים חרדים, או אצל מיכל בת אדם בקולנוע לפני חודשיים. אני אוהב מאוד טלוויזיה וחושב שהייתי יכול לתרום יותר. לא עשיתי ואני לא עושה מספיק. יכול להיות שהחמצתי את הרכבת, כי יש סדרות נפלאות שיכולתי להיות חלק מהן ואני לא. היום, כששולחים אותי לאודישנים, אני מהסס אם בכלל ללכת. הסתדרתם בלעדיי עד עכשיו? תסתדרו גם הלאה. אני לא צריך את זה. כשאני כבר רואה אודישנים מול העיניים אני חושב שאולי אני מחמיץ פה משהו, אבל אז אני אומר 'מה, החמצת עוד סירוב?' אני לא מבין למה אני מסורב, אבל אני צריך לקבל את זה כי באותה מידה שאני עושה תפקידים מטורפים בתיאטרון אני לא עושה אותם בטלוויזיה, אז סלאמאת, הכל בסדר".
מתי בפעם האחרונה החמיאו לך?
"אתמול ושלשום, אחרי 'אשכבה' שחזרה לקאמרי. זאת אחת מההצגות שמביאות איתן את התגובות הכי מרגשות שיש. הקהל באולם בקשב נהדר, וכשמסתיימת ההצגה הוא מייד נעמד על הרגליים ומוחא כפיים בהתלהבות במשך דקות ארוכות. לא פעם תובעים מאיתנו לחזור להשתחוות שוב, ואנשים באים אלינו אחרי ההצגה כדי להגיד משהו, או שכותבים לנו תגובות שמעיפות אותך. מרגש לקבל כזה פידבק, וזה אפילו גרם לי לכתוב פוסט הוקרה. אני לא כותב הרבה ולא אושיית רשת, אבל הפעם כתבתי פוסט עם המילים 'בשביל רגעים כאלה חלמתי כילד להיות שחקן'. יש כישוף שמתרחש כשהקסם קורה, וכולם נגועים בו - השחקנים והקהל שעברו יחד חוויה משותפת. מי שלא היה שם לא יבין זאת".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?
"לא עשיתי שום שינוי חיצוני, החיצוניות השתנתה עם השנים. העיניים עברו ניתוחים בגלל הגלאוקומה, ויש הבדלים מהותיים בין עין ימין לשמאל שלי מבחינת הראייה. קרחת היתה לי מגיל 17, לא יודע למה, אולי הגן היהודי. אנחנו עם קירח בסך הכל. העיניים זה אירוע מכונן בחיי, כי המחלה הופיעה בגיל 17, היישר לתוך עולם הלבטים שלי בעניין האלקטרוניקה ומה לעשות עם החיים, בתקופה שבה קובעים לך את תאריך הגיוס. הכל התערבב, וכאילו לא מספיק שאני בלבטים ולומד מקצוע שאני לא טוב בו - אמרו לי שיש לי מחלה כרונית שלא עוברת ואני עלול לאבד את הראייה. זה אחד הדברים שחיזקו אותי בכיוון של 'ילד, החיים קצרים ויכולים להילקח ממך בקלות'.
"עיוורון זה חצי מוות, ולכן פתאום אתה מאבד את הפחד ממה יגידו, וכל הלחץ החברתי נכנס לקופסה קטנה וזז הצידה. אתה אומר 'אין לי זמן לבזבז על שטויות'. בדרך כלל מבינים את זה יותר מאוחר, אני חטפתי את ההבנה הזו בגיל 17. התחלתי להבין את מהות החיים, שהם קצרים, פגיעים ונזילים, בעצם על תנאי. אתה הופך להיות אדון לגורלך, ואני הבנתי שאני מחפש את עצמי במקום אחר וצריך לנסות לממש את עצמי בלי פחד. להוציא מבפנים את התשוקה שהחבאתי לדבר הזה שנקרא משחק".
מתי בפעם האחרונה היית מודאג?
"אני מודאג ממה שקורה במדינה מבחינת פוליטית, חברתית וכלכלית. אני חושב על הילדים שלי, על דברים כמו בית וצרכים בסיסיים שנהיו כל כך בלתי ניתנים להשגה, ואני שואל את עצמי, מה אני משאיר להם? האלימות וגסות הרוח שמסביב מדאיגות אותי. תרבות יכולה לעזור, חינוך בוודאי יכול, והחינוך צריך להיות משולב בתרבות. צריך לחנך את הצעירים להיות בני אדם מכילים וסובלניים, להבין שהזולת הוא לא גיהינום, אלא אדם שאני צריך להקשיב לו, שגם לו יש צרכים ורצונות. לא חייבים להיות כל הזמן במלחמת קיום כדי להרחיב את האימפריה.
"ישראל היא מדינה שיש לה פוטנציאל להיות מקום מדהים. אנחנו עם מוכשר עם יכולות וכושר יוזמה והמצאה, אבל המון אנרגיה מתבזבזת על גסות רוח ועל אגו. על אני ואפסי עוד. אלה כל התכונות האנושיות שבהן מטפל התיאטרון, הרי מהן מורכבות הטרגדיות הגדולות של היוונים, של שייקספיר. הנהגה אמורה לספק דוגמה תרבותית, אבל מספיק לראות את פתיחת מושב הכנסת כדי להבין את המרחק מהמקום שכדאי להיות בו אל המקום שבו אנחנו נמצאים".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"אני חושב שלהופיע בסין היתה הגשמת חלום. היתה לי פנטזיית ילדות על סין, ופתאום הופעתי שם מול 1,500 איש בערב עם הצגה מטורפת כמו 'אשכבה' ועוד זכיתי בפרס. זו תחושה נפלאה להגיע לפסגה במקצוע שלך, שאותו רכשת בדם, יזע ודמעות. הרגשתי כאילו תקעתי דגל על האוורסט וירדתי. קשה לחיות שם בפסגה, אבל עכשיו אני מספיק צעיר כדי לגלם עוד תפקידים מאתגרים ואני כבר יודע שאעשה עוד אחד, מאתגר במיוחד.
"גם התפקיד של יאגו ב'אותלו' הוא אתגר, ועצם זה שקיבלתי אותו, כי אני כבר לא בגיל של יאגו, זו מחמאה עבורי. עכשיו הקונספט השתנה, פתאום לא נראה שיאגו יכול להיות צעיר יותר, כי מהרגע שהתפקיד יושב עליך פיקס, הכל משתנה. אני מוסיף את התפקיד הזה לפנתיאון האישי שלי, לצד השופט ב'הרטיטי את ליבי'. בקיצור, יש בחיי המקצועיים כמה פסגות שנחות להן יחד".
מתי בפעם האחרונה ערכת שיחת נפש?
"עם אשתי, כמעט בכל יום. המציאות מאלצת אותך לשיחות נפש כל הזמן, כי בכל יום יש משבר. אנחנו מתכנסים ב'חדר המשבר', כלומר בסלון, כדי לנתח אירוע משפחתי או משהו שקורה לנו. אנחנו אוהבים לדבר וחייבים לדבר על הכל. גילינו את הכלי הזה לפני שנים. פעם הייתי שתקן, וזה לא היה טוב. עובדה שדיבור הוא כלי ריפוי ויש אנשים שעובדים בזה. שיחות עוזרות לשרוד זוגיות ארוכה, כולל טיפולים זוגיים כשצריך, ובעיקר הבנת העיקר מול התפל. עם השנים גילינו שאנחנו גם שונים, ולמדנו איך מגשרים על זה ואיך מכבדים את הרגישויות של כל אחד ולומדים אחד את השנייה מתוך רצון להכיל. אגב, כשאנחנו משחקים יחד יש בסלון גם ניתוחים של אירועים מהבמה, או שאסתי מתייחסת למשחק שלי".
מתי בפעם האחרונה קראת ביקורת?
"אני קורא הרבה. למזלי, הביקורת האחרונה שאני זוכר היתה על יאגו, והיא היתה יוצאת מן הכלל. גם הביקורות על 'לילה בפריז' היו נפלאות. כשהייתי צעיר לקחתי יותר ללב ביקורות לא טובות, אבל עם הזמן למדתי שגם מבקרים מסוימים כותבים מתוך פוזיציה, ואני הייתי המבקר הכי קטלני של עצמי ממילא. ידעתי מתי אני לא טוב ומה אני צריך לשפר, ולהפך. כשחשבתי שמשהו טוב, המשכתי להאמין בו.
"אומרים שאת הביקורות השליליות זוכרים יותר. יש בזה משהו, כי הן אלו שצורבות בך, אבל כל זמן שהן נכתבות במקצועיות ואתה יכול לקחת מהן משהו - זה בסדר. כשאתה מזהה איזושהי מגמה מסוימת, לא נקייה, הכאב הוא גדול יותר. בסך הכל, ממוצע הביקורות בחיי הוא חיובי ומעלה".
מתי בפעם האחרונה זכית בפרס?
"בשנה שעברה זכיתי בפעם השישית בפרס השחקן המצטיין על שם אברהם בן יוסף בקאמרי, והיה גם פרס חיצוני גדול בשנחאי, על תפקידי ב'אשכבה' (זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל התיאטרון בסין ב־2020; ש"ז). פרסים עושים נעים, אני לא יכול להתכחש לזה. מכריזים את השם שלך, יש הכרה והחברים שומעים ומגיבים, והיום בעידן הרשתות זה מייד מקבל לייקים ותגובות, והכל נחמד. מעבר לזה, לתפקידים שאני מקבל יש משמעות עבורי והפרסים הם כבר סיפור אחר. אתה מתחרה מול אנשים ויכול לעשות את המיטב עם תפקיד מסוים, אבל אם מישהו קיבל תפקיד שכתוב טוב יותר והוא מוכשר - אז זה שלו. בעניין תפקידים, זוהי ההכרה האמיתית ביכולות שלך. מרגע שאתה מקבל תפקיד ורואה את העוצמה שלו, שם הסיפוק הגדול. אתה יודע שיש חזרות ושיהיה סיפוק בהצגות, ושיכולים להיות ספיחים של תשבחות ואולי פרסים. זה לא באמת מעסיק אותי. פרסים הם בונוס".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה זרקו אותך מהלימודים?
"הפעם הראשונה היתה בתיכון. עשיתי משהו שטותי, צעקתי או התחצפתי, אז העיפו אותי לכמה ימים. בתיכון איבדתי את הביטחון העצמי בגלל הלימודים, אז גם הליצן שבי נקבר, היה תחת דיכוי. בפעם השנייה העיפו אותי מבית הספר למשחק בית צבי. הייתי כבר בן 24, אחרי שעזבתי עבודה באלקטרוניקה עם קביעות ואת הבית של ההורים בחיפה. המושגים שלי על משחק היו שפה אפשר להשתולל, לא הבנתי שזה סוג אחר של מנזר, שבו לומדים כללים חדשים ולא נכון לעשות מה שבראש שלך. אחרי שלושה חודשים קראו לי לשיחה ואמרו לי, 'הבמה לא אוהבת אותך, אתה לא שייך למקצוע, לא משלנו'. באוניברסיטת תל אביב זה כבר היה אחרת. שיחקתי חנוך לוין, צרחתי על דמות בהצגה ושמעתי את אבא שלי בקהל אומר 'כמו בבית'"
רמי ברוך \ בן 66, שחקן, תושב ת"א. נשוי לאסתי קוסוביצקי, שחקנית, ואב להדר (בת 33) ולאיתמר (בן 30). למד משחק באוניברסיטת ת"א ושיחק בעשרות הצגות תיאטרון וסדרות טלוויזיה. זוכה פרס התיאטרון הישראלי ופרסים נוספים. כיום משחק ב"אשכבה" וב"לילה בפריז" בתיאטרון הקאמרי
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו