הצורך בתמונה עם אבו מאזן במוקעטה - מעורר רחמים

תמונה מרנינת כל לב. אנשי מרצ עומדים בשורה, חיוכים מאופקים, אבו מאזן יחד איתם, ורוממות שתי המדינות בגרונם. פר, התרגשתי.

מרגש לראות איך אנשים נבונים על פי רוב מצליחים לסנן מהמציאות את כל מה שלא נוח להם, עד שהם יכולים אפילו להתחבק עם אויב, כמעשה חברת הכנסת מיכל רוזין, שממש אחזה את אבו במותניו. והרי הכל ידוע על מר עבאס: האיש דו־פרצוף מהלך, מפזר לשון חמקמקה אל בני שיחו היהודים ודברים אחרים לגמרי לשאר העולם. הכחשת שואה, תמיכה ברוצחינו, האג, אפרטהייד, כל החבילה. והם לא שומעים. מופלא. הלוואי עלי מערכת סינון רעשים כזאת.

דקות לפני כניסתם של ח"כי מרצ, הרים אבו מאזן טלפונים לשתי משפחות של מחבלים מהימים האחרונים לנחם אותן. נשמה טהורה. ראבכום, שנייה לפני שנכנסתם, בכוונה, האיש מתחייב למאבק שתכליתו הריגתכם, נותן תמיכה מוסרית פלוס מימון, ואתם מתעלמים? זאת גזענות קשה מצידכם, יא נאורים. אתם מאפשרים לבן תרבות "אחרת" להתנהג כאחרון האויבים, ועדיין רואים בו בן שיח לגיטימי. גזענות של ציפיות נמוכות ממי שנתפסים כנחותים.

לא נמשיך למנות את חסרונותיו של האבו מאזן הזה, אדם שיש לקיים איתו קשרים הכרחיים מצומצמים, אבל בטח לא לעלות אליו לרגל כמתרפסים, מתנחמדים, משנים תוכניות חשובות יותר בשביל להגיע. יש בינינו עסקה: אנחנו שומרים עליו, הוא שומר עלינו. זהו. לא מפתחים רגשות. לא ניתן לעשות איתו כלום, הוא לא עבר שינוי אמיתי. הוא צר ואויב לתמיד, בליבו משטמה ליהודים ובוז לחנפנים. אני מבין שאתם מדברים עם הבייס שלכם, שצריך תמונה במוקטעה כדי להרגיש שמשהו קורה, שלא ויתרתם. אבל בעיני ישראלים רבים - אני, למשל - זה פשוט מעורר רחמים. עד איפה תיסעו כדי לקבל אהבה?

מחמוד עבאס זמני. נכון, הכל זמני, אבל הוא ממש שנייה לפני לכתו. חמאס כבר מוביל ברחוב בשטחים בגדול, ושלטון מיעוט לעולם לא מחזיק. תהיה הפיכה, תהיה מלחמה, הרשות תיעלם, במקומה ישלוט חמאס, הוא ישלח זרועות אל תוך היישובים של ערביי ישראל, יעורר מהומה, ואחר כך ישליט רגיעה בתנאים שלו.

הקשרים היחידים שיש לי בבור הם בבור הספיגה שבחצרי. אז אני לא יודע מה מתוכנן במערכת הביטחון ליום שאחרי אבו מאזן. אבל אני מקווה שהצבא והמשטרה נערכים ממש עכשיו למערכה רב־מוקדית, האמא של כל המערכות על הארץ, כי זה מגיע.

נהיָה פה טיפה מסוכן לאחרונה. חייב לדבר עם אבו מאזן. הוא מבין אותי.

פייסבוק

למשך חמש שעות הושבתה פייסבוק השבוע, עוד אות משמיים לצוקרברג. עוד שני אותות נשלחו אליו קודם, אותות שמשהו ממש רקוב באימפריית הרשע. הראשון היה חשיפתם של מסמכים פנימיים של החברה, שבהם מתברר שכבר שנים יודעים שם שהמשתמשות הצעירות באינסטגרם מפתחות דימוי גוף בעייתי, הפרעות אכילה קשות, דיכאונות ומחשבות אובדניות. יש להניח שגם אובדנות מגיעה עם המחשבות.

והחבר'ה האלה שם, בפייסבוק, יושבים ומתפלשים בביטקוינים שלהם, ומרסקים את תחושת הביטחון העצמי הפשוט, ביטחון במראה שניתן לכל אחת, והופכים דור שלם לאומלל. והם יודעים ולא עוצרים. לא אומרים: סורי, טעינו בגדול, אנחנו משנים הכל, נשלם פיצויים לכל המשתמשות שנפגעו מהשימוש במוצר שלנו ונממן טיפול נפשי תומך. זה מינימלי בעיניי. בעיניהם לא.

עוד סימן לתחילת הנפילה היה בכירה לשעבר בפייסבוק, שעזבה את החברה ומגלה את סודותיה. היא מודה שפייסבוק מעוררת, בין היתר, מחלוקות אתניות ברחבי העולם, מייצרת מלחמות, זורעת פירוד ושנאה. והיא עושה את זה בכוונה, כי שנאה מביאה תנועה שמביאה פרסומות שמביאות כסף. וזה קשה להאמין, אבל אי אפשר לברוח מההבנה שחברה מסחרית שולטת בסכסוכים בעולם. ברצותה תבעיר, ברצותה תכבה. חברה מסחרית משסה בני אדם זה בזה, כי ברגע המפגש הכואב ביניהם, נופלים מכיסיהם כמה מטבעות, ואת זה היא לוקחת. אחלה ביזנס.

היו אימפריות רשע בהיסטוריה, היו שליטה בעמים אחרים ושעבודם, היה הרס תרבותי וכלכלי, היה הכל - אבל לא בקנה מידה כזה. פייסבוק שולטת בכל העולם. בכל מקום ששני בני אדם מתווכחים, פייסבוק והאלגוריתם שלה שם כדי ללבות.

וכואב לי שצוקרברג הוא יהודי. כי במה מאשימים אותנו אויבינו לאורך הדורות? תאוות בצע חסרת גבולות על חשבון הדלים, שליטה בעולם והרג ילדים נוצרים. בסוף, אחרי שפגעו בכל כך הרבה מאבותינו בכל מקום בטענות האלו, למרות שהיו כזב, קם לנו יהודי ומגשים את החלום הרטוב של האנטישמיות. יהודי מולטי־עשיר, ששולט בעולם ושופך דמים כדי להפכם לזהב. סיוט.

חמש שעות חיינו השבוע בלי פייסבוק, ווטסאפ, אינסטגרם. היתה פאניקה, אבל שרדנו. חמש השעות צריכות להפוך לחמישה ימים, חמש שנים, חמישה מחזורי חיים. חייבים להוציא את מארק צוקרברג מהחיים שלנו, כי הוא חושב שהם שלו.

עש

פתאום על תקרת המטבח עש. אני מתעלם. זה עש אחד, אולי נסחף עם רוחות הסתיו אל מטבחי, הוא לבד פה, איך יתרבה? הכל רגוע. אני מניח לו לעשש. חולף יום, לחבר האחד הצטרפו שניים. משהו בליבי יודע - מלחמה בפתח. אבל כמו כל מנהיג ישראלי, איני שש אלי קרב. אני מנחית עליהם מכות מדויקות ומחסל את שלושתם. מסרב להודות שהם היו רק מרגלים, הצבא מאחוריהם.

ובכל זאת, אני דוחה את מה שצריך באמת לעשות, ומאמין שהחיסול הממוקד שעשיתי לשלושה עשה את הרושם הנדרש ובזאת בא סוף לבעיה, או שלפחות היא תחזור למצב שניתן להכיל. קונה שקט.

חולפים יומיים. אני פותח את ארון המטבח של הדברים היבשים. כמו להקת עטלפים היוצאת ממערה, ככה מאות עשים נותנים בבת אחת את מעוף הבכורה שלהם ומתפזרים בחלל. מחבט היתושים נשלף, קרב נדאל מול עש, רבים נופלים, רבים מתמקמים במקומות מסתור. זהו, שערי הגיהינום צריכים להיפתח.

אני מוציא את המגירות מהארון. שופך על הרצפה את תכולתן. שקית פתוחה של שקדי מרק מוחזקת בקליפס, חצי חבילת אורז סגורה עם המדבקה, חבילת קמח תופח כמעט מלאה, כל מה ש"עשנור הקמח", שמו האמיתי, אוהב. אני מתחיל לפתוח מכל־מכל, שקית־שקית, ומגלה שהם בכל מקום, והכל זז. הם יודעים להיכנס בלי בעיה לצנצנות סגורות עם הברגה, אלה. יש לי תחושה שהם פיתחו משהו שמאפשר להם לעבור דרך הזכוכית. אי אפשר להסביר את זה אחרת.

ואז פתאום שקית תמימה, אולי עדשים, נחשפת. שם החמ"ל ושטח הכינוס. משם יוצאים ובאים שליחים בהולים - עש1 לקודקוד, יש פתיתים פתוחים במגירה 3! קיבלתי, עש1, מגירה 3, רות.

וכששקית החמ"ל נפתחת, ענן של עששיות בוקע החוצה. כמו בסרט "הציפורים" של היצ'קוק. והגלמים והזחלים והביצים פילסו מערך מנהרות דקיקות של פירורים וגרגירים והפכו שקיק קטניות ליצור חי לגמרי.

הכל לפח. הפח גם לפח. אי אפשר להציל כלום. כואב הלב לזרוק ככה. המגירות נשטפות, מלכודות מפוזרות. התחלה חדשה. ומה עם אלו שהתפזרו בבית? עכשיו אין אוכל, בתוך יום הם ימותו וייעלמו, כי אם אין קמח אין עשנור הקמח, ואין עשן בלי עש.

והשקט שב, וחוזרים לשגרה, ומתחילים לחפף בקטנה באחסון. ואז, בשקית אורז שבאה מהסופר, ביצה קטנה מחכה לרגע שלה, ותבקע בשנייה שאאמין שהשקט כבר פה לתמיד.

avrigilad@gmail.com