חסר לנו: חובה לדאוג למספיק בעלי מקצוע חיוניים

בכל פעם שרשמתי את אחד הילדים שלי לחוג מוזיקה כלשהו, תמיד הסתקרנתי לדעת מי הולך ללמוד בסון. או אבוב. מי מחפש לילד שלו מורה למשולש או למצילתיים. הרי אם הדברים היו תלויים בילדים עצמם, כולם היו לומדים גיטרה, פסנתר ותופים, וכל הנשפנים, פחות או יותר, היו מעדיפים את הסקסופון.

אז איך זה שתמיד, תמיד, בסופו של דבר מצליחים מנהלי התזמורות לאסוף מספיק בנות שיוותרו על המראה הענוג של חליל הצד, ובמקום זה דוחפות אגרוף לתוך קרן היער, או הקרן הצרפתית או האנגלית, איך שלא קוראים לכלי המסולסל והמדהים הזה. איך זה שחבר'ה צעירים בכל זאת מוצאים את עצמם מנסים לנפח צינור באמצעות קשית, ועושים את זה באהבה עזה, למרות שהם יודעים שדי קשה לתת קטע סולו מגניב במסיבה כשאתה מנגן על בסון. מה קורה כשמנהלי קונסרבטוריון מתרשלים? זאת שאלה שבאמת אמורה להטריד.

אני מזכיר את זה, כי בבריטניה חסרים כרגע כ־100 אלף נהגי משאיות. זאת צרה צרורה. 100 אלף הוא מספר עצום. נהגים מקצועיים של כלי רכב גדולים הם צורך קיומי, ובריטניה היא לא שכונה. למעשה, היא ככל הנראה הדוגמה הכי טובה שאנחנו מכירים למדינה מסודרת ובעלת מסורת מפוארת (או ידועה לשמצה, תלוי באיזה צד מביטים) של שינוע סחורות מכל רחבי תבל אל כל חנות או מזווה ברחבי הממלכה.

כשהבריטי היה זקוק לתה הוא הפך עולמות, כבש ממלכות ומתח מסילות, כדי שהעלים הריחניים יגיעו במידת הייבוש האופטימלית מקצה ציילון ועד לקנקן הכי סדוק בברמינגהאם. אבל מתברר שכבר עכשיו לא מעט מדפי מרכולים עומדים ריקים, ומורגש מחסור במצרכים שונים. נכון, אפשר לחיות עם קצת פחות מותגים של בירה בפאב השכונתי, או קצת פחות גבינות במעדנייה, אבל כשמדובר בסדר גודל כזה של גירעון בנהגים, מטריד לחשוב איך זה קרה ומי נרדם בשמירה.

• • •

בילדותנו, בכל אופן, נהג היה מקצוע מכובד. שרנו שירים על נהגים ("האוטו שלנו", "אחינו הנהג", ו"הנהג שלנו חברה'מן"), כל הכיתה שלי קינאה עד מוות בזוהר, שאבא שלו היה נהג משאית של גלידות "ריאו" (טילונים להפסקת עשר, אינעל העולם), ובכל הנוגע למשחקי "ארץ עיר", המקצוע באות נ' היה או נגר או נהג. לפעמים נפח (לא נפרולוג וגם לא נומרולוג).

שחקני כדורגל אגדיים עבדו במקביל, ובגאווה, כנהגי אוטובוס, וזה היה המקצוע שהמתין להם לימים שלמחרת הפרישה. חברים שזכו לעלות על האוטובוס של שוער הנבחרת יצחק ויסוקר לא הפסיקו להתרגש מזה, ואין ספק שרק בזכות העובדה שעדיין לא היו אז מכשירים ניידים, ויסוקר הנהג הצליח גם לנסוע ולא לבזבז את כל היום שלו על צילומי סלפי.

אז אם אתם שואלים, אני בהחלט מאמין שמדינה סבירה צריכה לדאוג לכך שחבר'ה צעירים ישאפו לעסוק במקצועות שהיא רואה כחיוניים. כדי לסדר את זה יש צורך בתנאים טובים, וגם - לא פחות חשוב - בגאוות יחידה.

משהו התפקשש במורד הדרך. בבריטניה, אבל גם אצלנו, מסתמן מחסור עמוק בנהגים. וכשקיים מחסור כמותי, זה מורגש בעיקר באיכות. ספורטאים עדיין פורשים באותם גילים כמו בדורות הקודמים, אבל מזמן לא שמעתי שמישהו מהם התחיל לעבוד על הקו לפתח תקווה. ויותר משחסרים נהגים, חסרים נהגים משובחים.

אני יכול להעיד על עצמי שפעם בכמה ימים יוצא לי לעצור את המכונית או את הקטנוע, אחרי שנהג מקצועי עובר לנגד עיניי עבירת תנועה מסוכנת. ואני לא מדבר על נהגי אוטובוס שמקפידים לא לאותת ולא להיכנס למפרץ התחנה, חלילה, כי זה מבזבז להם שלוש שניות מהחיים, לא בא להם טוב, או פוגע בתדמיתם כזכרי אלפא. לזה התרגלתי.

אני מדבר על התפרצויות לכיכר, חסימת צומת, התעלמות בוטה מזכויות קדימה או ממעברי חציה. דברים מסכני חיים. ברגעים האלה אני לא יכול להתאפק וצועק לנהג משהו כמו "אתה המקצוען פה. אני כולי חובב. איך זה שאתה לא יודע לנהוג?"

מאיפה שלא נהפוך את זה, נהג מקצועי היה אמור להיות טוב הרבה יותר. טוב לא רק מבחינת המיומנות, אלא גם ובעיקר בנוגע לשמירה על החוקים והכללים. אך הגיוני לצפות שכך יהיה. אחרי הכל, המקצוען מבלה על הכביש הרבה יותר מאיתנו החובבנים. הוא אמור להתייחס לכביש כמו שהגנן מתייחס לדשא, ולשאוף שהאספלט יהיה מרחב נעים, בטוח ושומר חוק.

צר לי, אבל אנחנו רחוקים משם. וכך מסמנת לא רק החוויה האישית שלי (ושלכם...) כנהגים, כרוכבים וכהולכי רגל. גם המספרים הקשים מעידים על כך שבכל הנוגע לתאונות דרכים, קשה מאוד לומר שבטוח יותר לנסוע בתחבורה הציבורית.

זה כבר מחדל לאומי. האינטרס של מדינת ישראל הוא שנרד מהפרייבט ונקטין את כמות כלי הרכב שפוקקים את צירי התנועה. אבל אף אחד לא יוותר על מכונית משפחתית אם זה לא ישתלם לו - ועם כל הכבוד לשיפור התשתיות, או לצעדים שיכבידו מס ומכס, איש לא יעבור לתחבורה הציבורית לפני שישתכנע שמעל לכל, זה הצעד הבטיחותי ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען המשפחה שלנו, כי על ההגה יושב אלוף.

מישהו אצלנו, וגם בבריטניה, שכח כנראה להכשיר נגני אבוב ובסון.

בזמן האחרון, ממש בימים האחרונים, תדירות האירועים המזעזעים עברה את הגבול. נהגים מקצועיים שמחוללים תאונות איומות. גננות שמתעללות. מטפלים שמתגלים כמפלצות. את האשמים תמצא המערכת המשפטית. אבל האחריות... האחריות מוטלת על מנהלי התזמורת והקונסרבטוריון. כי כשלא מאתרים ומכשירים את הנהגים, המטפלים, נגני הקרן ואנשי החינוך של המחר, ולא הופכים את המקצועות החיוניים למסלולים מטופחים ונחשקים, התמונות המזעזעות הן רק שאלה של זמן.

• • •

בסרט "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן יש רגע קולנועי מופתי ובלתי נשכח. זה קורה לקראת הסוף. רעידת אדמה פתאומית מטלטלת את כל העלילות הנפרדות הקטנות והגדולות שמרכיבות את הסרט הנהדר הזה. טום ווייטס, שמשחק שם נהג מונית שתיין שמצליח לרסק את כל מה שיקר לו, מוציא את הראש מהדלת ומביט בעולם הרועד ומתפורר.

הפנים שלו אומרות שזה בדיוק מה שצריך לקרות. סוף העולם. הוא מתמסר בעונג לקטסטרופה ומקבל את פניה בברכה. אבל אז הכל נרגע. הרעש מסתיים כמו שהתחיל. טום ווייטס מתכסה אכזבה מרה ונדהמת. סוף־סוף קרה משהו מעודד - וכבר נעלם.

ובכן, נזכרתי בתמונה הזאת באותן שעות חסד ספורות שפקדו אותנו השבוע בעת הנפילה הזמנית של פייסבוק, ווטסאפ וכל זה. נגמר קצת מהר מדי, לטעמי.

shishabat@israelhayom.co.il