70 שנים אחרי

הוקמה הממשלה השלישית

ב־8 באוקטובר 1951, לאחר משא ומתן קואליציוני שנמשך 69 ימים, הצליח ראש הממשלה היוצא, דוד בן־גוריון, להודיע לנשיא המדינה, חיים ויצמן, שעלה בידו להרכיב ממשלה חדשה. הממשלה, השלישית בתולדות ישראל, הוצגה בפני הנשיא ב־11 באוקטובר.

שרי הממשלה היו: משה שרת (חוץ), בכור שלום שטרית (משטרה), חיים כהן (משפטים), דוד צבי פנקס (תחבורה), פרץ נפתלי (שר בלי תיק ואחר כך חקלאות), גולדה מאיר (עבודה), דב יוסף (אספקה וקיצוב), אליעזר קפלן (אוצר), יצחק מאיר לוין (סעד), חיים משה שפירא (פנים ודתות), בן ציון דינור (חינוך ותרבות), לוי אשכול (חקלאות ואוצר עם התפטרות קפלן), יוסף בורג (בריאות), פנחס לבון (בלי תיק) ומרדכי נורוק (דואר).

על פי תוצאות הבחירות לכנסת השנייה, שנערכו ב־30 ביולי 1951, החזיקו מפא"י ומפ"ם יחדיו ב־60 מנדטים (45 ו־15, בהתאמה), ובתחילת המגעים נראה היה שממשלת ישראל השלישית (נזכיר שבכנסת הראשונה כיהנו שתי ממשלות; ד"ס) תיכון במהרה, שכן בן־גוריון שאף להקים ממשלה רחבה ככל שניתן "שתעמוד איתן מול האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו".

אולם עד מהרה התברר ששתי המפלגות הגדולות - הציונים הכלליים עם 20 מנדטים ומפ"ם עם 15 - עומדות על עקרונותיהן בעקשנות, ולא ממהרות להצטרף לקואליציה. לבסוף, ובלית ברירה, נאלץ בן־גוריון להסכים לוויתורים רבים ביחס לדרישות המפלגות הדתיות דווקא, שהצטרפו לממשלה עם מפלגות המיעוטים, ויצרו יחדיו קואליציה של 65 חברי כנסת.

הממשלה השלישית החזיקה מעמד שנה וחודשיים, עד שנפלה ב־19 בדצמבר 1952 אחרי שפרשו ממנה (עוד בספטמבר באותה שנה) המפלגות הדתיות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, על רקע גיוס נשים לצה"ל וחילוקי דעות בנוגע לחינוך הדתי במדינה.

בתום משא ומתן הצליח בן־גוריון להרכיב את ממשלת ישראל הרביעית בקואליציה של 87 ח"כים, שדמתה בהרכבה לממשלה השלישית - בתוספת 20 חברי הציונים הכלליים, שהצטרפו לקואליציה אחרי שבן־גוריון הסכים לרכך את מדיניות הקיצוב. הממשלה הרביעית הושבעה ב־24 בדצמבר 1952 וכיהנה כשנה אחת.

ביקורת על התקציב: "שר האוצר שרלטן"

כשממשלת ישראל השלישית הוקמה סוף־סוף, היא מצאה על שולחנה תקציב מסודר לפעולה ברבעון האחרון של 1951, בסך 27 מיליון לירות. מול המשבחים את התקציב המוכן היו חברי אופוזיציה רבים שתקפו את שר האוצר, אליעזר קפלן - ואף כינו אותו "שרלטן" ו"סכנה ליציבות הכלכלית של ישראל".

הביקורת החריפה נמתחה כיוון שחלק מהתקציב הובטח דרך העמדה נוספת של איגרות מלווה עממי ממשלתיות לרכישת הציבור. בשיטה זו האזרח מלווה לממשלה סכום ל־12 שנים, ומקבל בתמורה איגרות בערך נקוב של 10 או 20 לירות, עד שווי הלוואתו, מבוטחות כנגד אדמות המדינה ומוחזרות לו בתום תקופת ההלוואה, בתוספת ריבית.

בשנתיים הקודמות משכה הממשלה מלווים עממיים שכאלה בסך 70 מיליון לירות, סכום עצום, בהתחשב בעובדה שסך תקציב המדינה כולו לשנה 1951/2 עמד על 113 מיליון לירות. ההלוואות מהציבור, והצורך להחזירן, עמדו כאבן רחיים על צוואר כלכלת ישראל ואיימו למוטטה, שכן הגדלת תקציב המדינה בדרך זאת, ולא מייצור או מיצוא, יצרה לחצי אינפלציה הולכים וגוברים.

"חומרת המצב לא נעלמה מעיניי", הודה שר האוצר קפלן. "אך האם יש בידינו ברירה אחרת? אנו נדרשים לפעולות פיתוח בשיכון, בחקלאות ובתעשייה, ובלי הלוואות מהציבור לא נוכל לבצע את המשימות הדחופות העומדות בפנינו".

תודה לרו"ח יהודה ברלב על הסיוע

הוצאות ספרים: "חסר לנו נייר"

התאחדות המו"לים העבריים ערכה ב־7 באוקטובר 1951, כמדי שנה, אירוע שבו מסרו ההוצאות לאור מידע על ספריהן החדשים. יו"ר ההתאחדות, אבנר קונווש, מסר לעיתונאים ש"בזמנים של צנע וצמצום הפכה הקריאה לאמצעי הבילוי המועדף על רוב אוכלוסיית ישראל, והמפריד בין הקורא הישראלי ומיטב היצירות הספרותיות הינו הנייר לדפוס, הנמצא עדיין במחסור".

נציג הוצאת מוסד ביאליק דיווח באירוע ש"גם בחורף זה נעלה על מדפי הספרים בחנויות אוצרות נוספים, דוגמת הכרך השני של 'קדמוניות היהודים' ליוספוס פלביוס, 'ספר ירושלים' - מונוגרפיה יסודית על העיר ותולדותיה לאורך הדורות, וגם הכרך השני של האנציקלופדיה המקראית יראה אור בימים הקרובים".

הוצאת דביר דיווחה ש"כתבי הפרוזה של יהודה לייב גורדון (יל"ג) יודפסו בקרוב בכרך אחד, ושניים מתוך עשרה כרכים מיצירתו של י.ד. ברקוביץ' כבר נמצאים בבית הדפוס - ושניים נוספים יודפסו מייד אחריהם. בסדרת 'דביר לעם' יודפסו כרכי ליקוטים מיצירתם של ח. הזז, י. למדן, ש. בן ציון וי.ל. פרץ".

הודעתה של ספריית הפועלים עוררה התרגשות מיוחדת, כשמנהל הספרייה, אברהם ברקאי, הודיע ש"התרגום של 'מלחמה ושלום' לטולסטוי, שעליו עמלה לאה גולדברג במשך שנים, הגיע לסיומו ונמצא כבר בדרכו לדפוס, ביחד עם כעשרה ספרים מתורגמים אחרים של בכירי הסופרים בעולם".

הוצאת עם עובד דיווחה ש"בחודשים הקרובים נעשה צעד גדול קדימה בריכוז הספרות העברית המשובחת, ויצירותיהם של י. פיכמן, מ.י. ברדיצ'בסקי, י. בורלא, א. קבק וד. פינסקי ייצאו לאור בקרוב".

סכסוך על בקבוקי חלב

סכסוך פרץ בין חברת תנובה ובית החרושת פניציה לבקבוקי זכוכית, אחרי שהאחרונה הודיעה על העלאת מחיר הבקבוקים לחלב ללא הודעה מוקדמת, כמתחייב מההסכם. תנובה מיהרה להודיע על ניתוק קשריה מפיניציה והזמינה בדחיפות מטען גדול של בקבוקי זכוכית מטורקיה, שהגיעו לנמל חיפה - אך לא שוחררו מהמכס בתירוצים שונים ומשונים. המטען ישב בנמל במשך חמישה חודשים כאבן שאין לה הופכין.

מנהל תנובה בחיפה, אפרים בן דב, נדד בין משרדי הממשלה והנהלת הנמל, ללא הועיל, עד שלבסוף הודיע בזעם, ב־8 באוקטובר 1951, ש"השירקעס (קומבינה) שארגנה לעצמה פניציה באמצעות קשריה במשרדי הממשלה יעלה לכולם ביוקר" - והורה על עצירת אספקת החלב בחיפה "בתוך שלושה ימים".

כבר ביום השני נכנסו תנובה ופניציה למשא ומתן, שבסיומו התחייבה פניציה לחזור למצב שלפני תחילת המשבר - והכל בא על מקומו בשלום.

באר שבע: ותיקים עוזבים

באוקטובר 1951 דווח על גל עזיבה של החלוצים הוותיקים מבין תושבי באר שבע, אלה שהגיעו למקום מייד עם שחרור העיר והקימו את התשתית לקליטת העולים בה. "המקום 'נכבש' על ידי העולים, ולנו אין עוד מה לעשות כאן. הם הקובעים, הם המנהלים, אירועי התרבות מותאמים לאופי העולה, ואנו, הוותיקים, מקופחים על כל צעד ושעל", הסביר התושב הוותיק יצחק מרקמן. "לפחות היו אומרים לנו תודה", הוסיף במרירות.

תקלה בטורבינה

בעקבות תקלה בטורבינת החשמל ברדינג, נדרשה התעשייה הישראלית להפחית 12 שעות עבודה בשבוע, שבהן לא יסופק זרם חשמל. בתחילה חשבו לבטל את העבודה בימי שישי, אך הרעיון נפל, שכן חברת החשמל נדרשה לפזר את שעות השבתת הטורבינות על פני כל ימי השבוע. הטורבינה התקולה נשלחה לארה"ב לתיקון, וכעת נותר להמתין לסיום עבודות ההרכבה של טורבינה חדשה, שיימשכו כחודש ימים.

הנעלמים / הוצאות לאור מפעם

"הרומן הזעיר"

הוצאה לאור שהוקמה בתחילת שנות ה־40 והתמחתה בהפקה ובשיווק של ספרונים בני 60 עמודים בפורמט של חוברות - עם שמות מושכי עין וכריכות בעיצוב בולט. הז'אנר הספרותי הזה כונה בזלזול "רומנים למשרתות", וחנויות ספרים רבות סירבו להציג את החוברות - אך הן נמכרו בכל קיוסק. ב־25 שנות פעילותה של הוצאת "הרומן הזעיר" בישראל יצאו לאור כ־1,000 חוברות, שזכו לפופולריות רבה, גם אם בקריאה בחשאי.

הצרכנייה / דברים שאספנו

גלויות חתומות

אוסף שהתפתח בארץ בעיקר בשנות ה־60, של גלויות חתומות בידי סלבריטאים מקומיים מתחום הזמר והבידור. כל זמר/ת ובדרן/נית שכיבדו את עצמם הדפיסו גלויה שעליה התנוססה חתימתם, ואמן ללא גלויה לא היה "נחשב". גלויה חתומה בידי אמן ידוע מחו"ל היתה מושא לקנאה בקרב הילדים. "יש לך פעמיים את אריק איינשטיין? תן לי אחד ותקבל במקומו את הפרברים, עדנה גורן וגבי ברלין".

שנה לאיחוד תל אביב עם יפו

העיר תל אביב חגגה ב־4 באוקטובר 1951 שנה לאיחודה עם השכנה מדרום, יפו. בישיבת המועצה החגיגית אמר ראש העירייה, ישראל רוקח, כי "למרות החששות שהיו לכולנו, מרגע שסמכנו ידינו על הצעת האיחוד - הכל הלך למישרין ולשביעות רצון כולם". עיתון החדשות המקומיות "ידיעות תל אביב" הוסיף באותם ימים לשמו את המילה "יפו", ופרסם מגזין מהודר בן 38 עמודים, שהוקדש ברובו לברכות על הצלחת האיחוד - לצד כתבה גדולה על הקמת "נמל מים עמוקים" בתל אביב. בצילום: הצלם התל־אביבי שמעון קורבמן בחוף, על רקע יפו, שנות ה־40

מודעות שהיו

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו