חקלאים נגד הממשלה
כבר חודשים סובלים תושבי ישראל הצעירה מצמצום באספקת מצרכי מזון, כולל פירות וירקות, והמצב ייצר לחץ ומתח גוברים במשקי הבית.
"על שולחן ביתי לא עלה כבר זמן רב פרי כלשהו, להוציא תפוזים כמושים שהגיעו לשוק בימים האחרונים ושנקטפו לכל הדעות לפני זמנם - והם חמוצים ככרוב כבוש", התלוננה עקרת בית בשם חנה גולדברד במשאל שערך העיתון "דבר" בשוק תלפיות בחיפה.
שר החקלאות, פנחס לבון, שהיה האחראי לאספקת כלל המוצרים בארץ, נוסף על פירות, ירקות ותוצרת ממשק החי - מצא עצמו מותקף מכל כיוון בשל הדלדול באספקה.
בשל חוסר יכולתו להציע פתרונות מעשיים, לעיתים שלא באשמתו, התמקד לבון בפיזור הסברים ותירוצים למכביר: "השנה האחרונה היתה שנת בצורת, וחסרים לנו צינורות השקיה. מחיר הייצור החקלאי עולה ומאמיר, ואין אנו מסוגלים להסכים למחירים הגבוהים לצרכן של תוצרת חקלאית שאותם דורשים מאיתנו החקלאים לאשר".
בסקטור החקלאי המהומה היתה גדולה: מנהלל עד עין חרוד, מגבע ועד פתח תקווה - כל המגזר החקלאי הישראלי השתתף במפגשים סוערים שהגיעו לעיתים עד לתגרות ידיים. החקלאים, שהתווכחו ביניהם, לא הצליחו לגבש חזית אחידה נגד השר לבון בנושא מחיר החציר והמספוא, מחירי הגרעינים והזרעים ובעיית העבודה השכירה - אך על דבר אחד הסכימו כולם: שר החקלאות אשם.
כבר 60 יום חלפו מסיום מערכת הבחירות לכנסת השנייה, ובינתיים הכנסת לא התכנסה - וממשלה חדשה טרם הורכבה. השר לבון הודיע, מצידו, לחקלאים, ש"יש להזדיין בעוד מעט סבלנות עד להקמת הממשלה, שתקבל החלטות במהירות רבה", אך החקלאים הודיעו שאיבדו את אמונם בשר ובאנשי משרדו, והמשבר רק הלך והחריף.
יצא לאור: אלבום שמוקדש לאמנות ישראלית
"אנו זקוקים בדחיפות לכלי פרסומי שנוכל לתת כתשורה לאח"מ בלונדון, כדי שיתנתקו מזיכרונות תקופת המנדט ויתחברו לישראל הצעירה דרך רגשות תרבותיים ואמנותיים" - כך כתב שגריר ישראל בבריטניה, אליהו אילת, לשר החוץ, משה שרת.
הרקע לפנייתו של אילת, שאליה הצטרפו נציגי ישראל במדינות נוספות בעולם, היה המחסור שניכר בחנויות הספרים בספרי אמנות ישראלית מהודרים, עבור תיירים ושאר מתעניינים בתחום.
ולכן, כשיצא לאור בתחילת אוקטובר 1951 ספרו החדש של ד"ר חיים גמזו, שנשא את השם "ציור ופיסול בישראל", גמרו עליו רבים את ההלל. מדור הספרות בעיתון "דבר" כתב ש"ד"ר גמזו הצליח לספר ביצירתו את סיפורה המפואר ודרכי התפתחותה וזרמיה של האמנות הישראלית - מראשית ימי 'בצלאל' ומייסדו, הפרופסור בוריס שץ - ועד אחרון המודרניסטים".
הספר הודפס בעברית ובאנגלית ויצא במהדורת אלבום מפוארת שהכילה מאות יצירות מתחום הציור והפיסול הישראלי. ניכר היה שיד מכוונת ניהלה את ההפקה מאחורי הקלעים, שכן הוא הופק על נייר משובח במיוחד, בתקופה שבארץ שרר מחסור גדול של נייר לדפוס.
המחבר, ד"ר חיים גמזו (אביו של המשורר והפזמונאי המנוח יוסי גמזו), היה מבקר אמנות ותיאטרון. הוא מונה ב־1961 למנהל הראשון של בית הספר לתיאטרון בית צבי, וכעבור עשר שנים הפך למנהלו הראשון של מוזיאון תל אביב לאמנות.
הוא נודע כמבקר נוקשה שלא היסס לקטול בחריפות אמנים, הצגות וספרים (על שמו הומצא הפועל "לגמוז", שפירושו לקטול בחריפות), ובשל כך נכנס לא אחת לעימותים. באחד מהם אף הותקף באלימות וסבל מזעזוע מוח.
פטנט עולמי: חילופי תיירים
המונים נרשמו עד תחילת אוקטובר 1951 למבצע "החלפת תיירים", שאורגן בין ישראל וצרפת. בהגרלה הראשונה, שנערכה ב־1 באוקטובר, זכו מאה ישראלים - מתוך כ־2,000 שנרשמו - בזכות לרכוש חבילת תיור לצרפת, בתנאים מיוחדים.
למאה המאושרים נמסר ש"כל זוכה שלגביו יוכח שלא שלח להגרלה יותר ממעטפת הגרלה אחת - יאושר לנסיעה". הטיול תוכנן ל־17 יום, מתוכם 10 ימי הפלגה הלוך ושוב בין מרסיי וחיפה, ושבעה ימי שהות בפריז ובסביבתה. לזוכים ניתנה אפשרות בחירה להפלגה באחת משתי אוניות הנופש של חברת הספנות הישראלית "שהם" - "קדימה" או "ארצה".
הרעיון למבצע החלפת תיירים עלה בראשם של אנשי לשכת התיירות הממשלתית, "מתוך רצון לאפשר גם למעוטי יכולת לנסוע לחו"ל", כדברי ראש הלשכה, גדעון נפחי.
בבסיס הרעיון פעלו במשותף שתי חברות תיירות, אחת צרפתית והשנייה ישראלית. כל חברה היתה אמורה לגייס למבצע המיוחד מאה תיירים בדיוק, כמו חברתה מעבר לים. עבור עלויות הטיול של כל קבוצת תיירים שילמה כל אחת משתי הארצות במטבע המקומי, ובכך פתרו שתי החברות את מצוקת המטבע הזר שאפיין הן את ישראל והן את צרפת באותה העת.
עלות הטיול עמדה על סכום זהה של 185 דולר, שהקיף את כל צורכי הזוכים: הפלגה הלוך ושוב בתא עם שלוש מיטות, עלות הנסיעות המקומיות והטיולים, ולינה של שישה לילות במלון שלושה כוכבים.
"העלייה לארץ צומצמה"
נציג העיתון "ניו יורק טיימס" בישראל, סידני גרוסון, דיווח בסוף ספטמבר 1951 ש"לפי השמועות והנתונים שינתה ממשלת ישראל את מדיניותה, והחליטה לצמצם את ממדי העלייה. הנושא לא דווח עדיין לציבור על ידי ממשלת ישראל". גרוסון הוסיף ש"הקשיים הכלכליים העצומים שישראל חווה בתקופה זו הם הנימוק העיקרי לצמצום העלייה, אולם יש כאלה, משולי ההנהגה בישראל, שסבורים שהזרם הבלתי פוסק של עליית יהודי המזרח ינמיך את הרמה ויהפוך את ישראל למדינה לבנטינית".
מקור ההנחה של העיתונאי היה קשור בנאום שנשא ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, גיורא יוספטל, חודשיים קודם לכן, בקונגרס הציוני הכ"ג שהתכנס בירושלים, ובו טען ש"יש לעבור ממדיניות של עלייה המונית - לעלייה סלקטיבית".
דיו על האורח מניו יורק
ראש עיריית ניו יורק, וינסנט אימפליטרי, הגיע בתחילת אוקטובר 1951 לביקור בישראל, בראש משלחת גדולה, והתקבל בכבוד מלכים. במהלך סיור המשלחת בחיפה חלפה שיירת המכוניות לאורך רחוב הרצל בעיר, לקול תשואות ההמונים, כשאת השיירה הובילה מכונית פתוחה ובה ישבו ראש העיר, אבא חושי, והאורח המכובד מאמריקה. לפתע, אדם הלוקה בנפשו השליך מתוך הקהל קסת דיו, ותכולתה פגעה ביושבי המכונית. חושי לא ידע את נפשו מבושה, אבל אימפליטרי, שהוכתם כהוגן מהדיו - דווקא נראה משועשע מהתקרית.
שומרים בקטיף ההדרים
בפרדסי השרון, שבהם רגילים להתניע את מהלכי הקטיף כבר בתחילת אוקטובר, נתקלים הפרדסנים בבעיות רבות. לקראת הבשלת התפוזים על העצים גברה מכת גניבות הפרי, כשחלק מבני מעברות העולים השכנות פשטו על הפרדסים באישון לילה, בזזו את העצים ונמלטו בחסות החשיכה. במעברות התפתחה תעשייה מקומית זעירה של ייצור ריבת תפוזים, ששמעה יצא מעבר לאזור השרון, ובלית ברירה התאחדו כמה מפרדסני השרון והקימו חיל משמר ובו כתריסר שומרים.
הנעלמים / שבועונים וירחונים שהיו
"הטכנאי הצעיר"
ירחון שהיה אחד משורה של כתבי עת בנושאי מדע וטכניקה שהופיעו בארץ משנות ה־40 עד שנות ה־60, בזמנים שבהם מערכת החינוך פעלה במרץ להכשיר דור צעיר של מדענים, מהנדסים, טכנאים וחוקרים. הירחון הכיל מאמרים מתורגמים ומדורים דוגמת "מחידושי המדע", "התעשייה בארצנו", "לא יאומן כי יסופר", "שאלות וחידות". מדי פעם הופיע ספר חדש שהתבסס על תכניו של הירחון, והיה מתנה קלאסית לילדי בר־מצווה.
הצרכנייה / פריטים מאז
פנקס בולים
בשנים הראשונות של המדינה, ועוד לפני שרשת סניפי הדואר התרחבה לכל עבר, אפשר היה לקנות בדואר פנקסים קטנים (היו שכינו אותם "קונטרס" - ספרון) שהכילו שישיות של בולים בכל דף, בערכים שונים. בכך נחסך ממי שנזקק לשירותי הדואר הצורך לעמוד בתור ארוך בכל פעם שהוא נזקק לבול אחד. נוסף על דפי הבולים, הכיל כל פנקס דפים שבהם שולבו גם פרסומים מסחריים שונים.
תביעת ענק ברכבת
בשבוע הראשון של אוקטובר 1951 הגישה הנהלת רכבת ישראל תביעה על סך 9,000 לירות, סכום שהיה שווה למחיר ממוצע של שלוש דירות
בתל אביב. הנתבע היה גוסטב קליין, שניהל מזנון ברכבת ועזב את משמרתו לכמה דקות, בניגוד להנחיות, באחת התחנות בנסיעה מתל אביב לחיפה. בעודו מעשן להנאתו מחוץ לקרון, התהפכה במזנון פתיליה בוערת, והקרון כולו עלה באש. בתום ארבע שנות התדיינות הגיעו הצדדים, בסיוע בית משפט, לפשרה - שתוכנה נשמר בסוד. בצילום: כרטיסנית בודקת נוסעים בקרון המזנון באחת מרכבות ישראל, 1951.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו