עפה על זה: ריטריט אקרובטיקה אווירית במדבר - מטורף כמו שזה נשמע

יום חמישי בצהריים, קיבוץ יהל. אני יושבת על מזרן בסטודיו רחב ידיים, עם עוד עשרות אנשים זרים, במסיכות. את המבוכה בחלל הגדול אפשר לחתוך בסכין. כולנו בוחנים זה את זה, מנסים לבנות פרופיל או סיפור לאדם שמאחורי הפנים.

במרכז הסטודיו כמה מדריכים מצטרפים לסשן אלתורים של אקרובלאנס. הם מניפים זה את זה באוויר במיומנות, ואנחנו שואלים את עצמנו אם עד שבת נגיע לרמת ביצועים דומה. כלומר, אולי רק לחימום שלהם.

"אתם ממש יפים, אבל אף אחד לא יסתכל עלי אם תמשיכו", מתבדחת גל רוננה, ספורטאית על ופצצת אנרגיה, והאמא של הריטריט "המדבר המעופף". זו הפעם החמישית שהיא מרימה את ההפקה המרשימה הזאת. היא מתיישבת במרכז הסטודיו בישיבה מזרחית, ופוצחת בשיחת פתיחה.

"אנחנו כאן כדי לפרגן וליהנות אחד מהשני, אז טייק איט איזי ותרשו לעצמכם לשחרר, להיות בצ'יל", היא מפצירה בנו ומוסיפה: "תתייחסו לגוף שלכם באהבה, ותהיו קשובים לו. לא משנה מה הלו"ז, הכל בסדר. האדרנלין לפעמים מטעה אותנו, וגם אם אתם נחים באמצע שיעור, זה לא עושה אתכם פחות טובים.

"ובעיקר - תהיו באמון מול עצמכם ומול מי שמולכם. כי אתם הולכים לטפס על חישוקים ועל בדים, אבל גם על אנשים". זה היה השלב שבו רציתי לברוח.

• • •

אומרים שבחיים צריך לדעת לשחרר את השגרה. היכולת לשחרר גם היא שריר שצריך לאמן, ולקונטרול פריק שכמוני מדובר באתגר רציני. חיי מבוססים על עבודה מסביב לשעון, תנועה בלתי פוסקת, קושי להתנתק מהנייד ומהמחשבות, וחוסר יכולת לקחת רגע נשימה. גם אני עבד של הזמן.

ואז נקרתה בפניי ההזדמנות לצאת לריטריט במדבר. התביישתי להודות שאני יודעת היטב מהו ריטוויט, אבל אין לי מושג מהו ריטריט (הפירוש, מתברר, הוא "נסיגה", "פרישה", "מפלט"), וביני לבין עצמי פרצתי בצחוק מהמחשבה עלי נרגעת. במדבר.

מכיוון שכמו בהרבה החלטות בחיים, גם כאן נדרשו שיווק מוצלח ומילת קסם, שלי היתה "אקרובטיקה". נשלחתי לסדנת אקרובטיקה אווירית, ריטריט ספורטיבי, עבודה - ולא, חלילה, בטלה. השתכנעתי.

השלב הבא היה לשכנע גם את החצי השני שלי, שיש סיבה טובה לכך שאני נעלמת לשלושה ימים ולוקחת איתי את הרכב, בדיוק על ימי ההסתגלות לגן. "עבודה, ממש. שמענו עלייך", הוא אמר לי. "תיהני באשראם, מקווה שישרדו אותך".

בימים שקדמו לאירוע פצחתי בתחקיר עומק על ריטריטים, ובחרדה קיומית משלל הטיפוסים שאפגוש. ארזתי מזוודה עם שלל אופציות שיתכתבו עם הדמות שאבחר לעצמי, לשם הסוואה כמובן, ועם מבחר בגדי הספורט שלי, ויצאתי לדרך של ארבע שעות מגבעתיים לקיבוץ יהל שליד אילת, להלן - המדבר.

סיבוב ראשון במקום, והחושים כבר מתחדדים. מתחם אקרובטיקה אווירית משתרע לצד אגם יפהפה, במקום שפעם היה מרכז מסחרי כושל. מהתקרה, בגובה של שישה מטרים, משתלשלים שלושה סוגי מכשירים אקרובטיים שראיתי עד כה רק בקרקסים או ביו־טיוב: חישוקים, ערסלי יוגה והגדול מכולם - הטיסו, שתי פיסות בד צבעוניות וארוכות - שניתן לבצע עליהם שלל תרגילים אקרובטיים. האמרה שלפיה בכל מקום נטוש ניתן להפיח חיים, כנראה נכונה.

את גל אני פוגשת כבר בכניסה לקיבוץ, תחת שדרת עצי דקל גבוהים שכאילו מסמנים לי את הבאות, והיא ממהרת להרגיע אותי. "ביום הראשון כולם חושבים לעצמם, 'או מיי גוד, לאן הגענו', אבל זה עובר מהר".

היא בת 31, תושבת תל אביב, בעברה תקציבאית במשרד פרסום מהגדולים בישראל. מה לה ולאקרובטיקה במדבר?

"באחד הביקורים שלי בסיני", היא מספרת, "לפני כמה שנים, פגשתי חברה מצרייה. היא הביאה איתה ערסל יוגה אווירית, ותלתה אותו על קורת עץ על החוף. כזו שהיום בחיים לא הייתי נתלית עליה.

"היא עלתה על הערסל והתחילה לזוז, ואני הסתקרנתי. היא נראתה כל כך מחוברת לעצמה, כל מה שהיא עשתה נראה זורם, נעים, משוחרר ויפהפה. חלק אחד בתודעה שלי אמר לי שאין שום סיכוי שאני עושה את זה, אבל חלק אחר דגדג לי, והייתי חייבת להרגיש את מה שהיא מרגישה".

גל עלתה על הערסל ("הצלחתי להתהפך, ראיתי את העולם הפוך"), וזה היה הרגע שבו החיים שלה השתנו. "החלטתי לקחת את החווייה הזו איתי לארץ, וליצור פה פלטפורמה לאקרובטיקה אווירית, שמצד אחד מנגישה את העולם הזה לכולם ועושה את זה בגובה העיניים ומתוך מקום של פרגון הדדי, פאן ומשחק, ומצד שני לא מתפשרת על מקצועיות ועל תקרות גבוהות, שזה מה שצריך כדי לעוף באמת.

"רקדתי בלט בצעירותי, ותמיד הרגשתי שמה שאני עושה לא מספיק טוב למורות שלי, אז נשבעתי לעצמי שתחת הכנפיים שלי אף אחד או אחת לא ירגישו שהם לא מספיק טובים".

• • •

לפני שלוש שנים פתחה קורס לאקרובטיקה אווירית בתל אביב, "הבוטקמפ האווירי", ובעקבותיו הגיע גם "המדבר המעופף" - ספק חזון ספק מחווה לחופשה ההיא בסיני.

"אקרובטיקה אווירית היא קודם כל לתת אמון בעצמך, בתנועה, ביכולת לשחרר", היא מסבירה. "זה לא משנה אם אחד חווה את זה בתרגיל בסיסי, והאחר חווה את זה ב'דרופ' ("נפילה", ד"ר), מגובה של כמה מטרים. כולם מתמודדים באותה עוצמה עם הרגע הזה של לדעת לשחרר, לנתק את הידיים ולחוות תעופה.

"חכי עד שתטפסי עד למעלה ותתהפכי", היא קורצת לי. זה כנראה לא הזמן לחשוף בפניה שאני סובלת מפחד גבהים.

אחרי שיחת הפתיחה, מתחילים מייד בסדנת אקרובלאנס - אמנות אקרובטיקה זוגית או קבוצתית, שמגיעה מעולם הקרקס. אנחנו מתחלקים לארבע קבוצות, לפי רמת הכושר שנבדקה איתנו טלפונית מבעוד מועד.

לאור היותי רקדנית בלט ומתעמלת בעברי, שעוסקת בימים אלה בריקוד ואקרובטיקה על עמוד (מה שקראתם!), הומלץ לי להתייצב באחת הקבוצות החזקות. אבל אם כבר אווירת צ'יל, אני יוצאת מגדרי התחרותי ומתייצבת דווקא באחת מקבוצות המתחילים.

על המזרן אני מתחילה בחימום עם בן הזוג שהוצמד לי, איתי. בחור בשנות ה־20 לחייו, שכבר בתרגיל ראשון נדרש להניף אותי באוויר. הוא מתנשא לגובה של 1.90 מטרים, ומהר מאוד אני מוצאת את עצמי סמוך לתקרה. וזה מבהיל. הגובה מבהיל, מבהילה העובדה שאני צריכה לסמוך על גבר זר, ולמרות הדרישה ל"תו ירוק" - גם עניין המגע מבהיל. מבחינתי כל אחד בסביבה חשוד כנשא קורונה. מתברר שגם את זה צריך ללמוד לשחרר.

אנחנו מתחלקים שוב, הפעם לשלשות ולתפקידים: "בסיס" - האדם המניף, "פלייר" - האדם המתעופף, ו"שומר ראש" לכל הפירמידה האנושית הזו שאנחנו מתבקשים לייצר. אני מצטרפת לשרון (באמצע שנות ה־40 שלה), ומעיין (בסוף שנות ה־30), שגם הן, כמוני, הגיעו לריטריט לבדן. הווייב שלהן בא לי ממש טוב, הן נראות לי יסודיות מספיק בשביל לתת בהן אמון, ואמביציוזיות מספיק בשביל להתאים לי.

ואנחנו מצליחות. אני מוצאת את עצמי מונפת כמו אווירון על רגליה של מעיין, שוכבת על הגב כשעל כפות הרגליים שלי יושבת שרון, וסומכת על הצוות הסופר־תחרותי שייצרנו לעצמנו. אגב, בניגוד לציפיות, למדתי שה"פלייר" הוא לאו דווקא האדם הקל ביותר בשלישייה. הכל עניין של חלוקת משקל ושל, ניחשתם נכון, אמון.

אימון הבכורה מסתיים, ואנחנו מתפזרים להפסקת צהריים טבעונית, "כדי שלא יהיה כבד בבטן". חסרת סבלנות שכמוני, אני ממהרת לסיים לאכול ומתייצבת במתחם האקרובטיקה האווירית רבע שעה לפני כולם. בראש שלי כבר רצים הצילומים המהממים שאני הולכת להרביץ על החישוק ועל הטיסו, זוהרת וחסרת מאמץ.

ואז אני נוחתת בחזרה למציאות. מדובר בדיוק בסוג הדברים שנראים מאוד קלים באינסטוש, אבל מאוד קשוחים באוויר.

• • •

העלייה לחישוק דורשת שרירי בטן, כוח ידיים וגם כוח סבל - שכן הוא מחוספס ומכאיב. אני מתמודדת בגבורה עם האתגר, ומצליחה להתיישב על החישוק באלגנטיות, זוכה לתשואות מחבריי החדשים בקבוצה. אבל בחיים כמו בחיים, כל רגע יפה מגיע לסיומו כשאני מביטה למטה ומבינה שאני נמצאת בגובה של כמה מטרים מעל המזרן, על חישוק שמתנדנד לו ברוח המדברית. או אז תוקף אותי התקף חרדה קל.

אסיה, המדריכה, מסבירה לי את התרגיל שאני אמורה לנסות ולבצע, אבל אני לא שומעת מילה ממה שהיא אומרת. בראש שלי אני משקללת את הפציעה הפוטנציאלית אחרי שאתרסק על הרצפה, ומלקה את עצמי על ניהול סיכונים רע. מישהו אמר צ'יל במדבר?

אבל מכיוון שאני כבר פה, אין לי ברירה אלא לתפוס את עצמי בידיים, או ברגליים. תמות נפשי עם פלישתים, אני תופרת את התרגיל שהתבקשתי לבצע ונתלית על החישוק בעזרת החלק האחורי של הברכיים.

השלב הבא הוא ניהול משא ומתן קשוח עם אסיה. היא מנסה לגרום לי לשחרר את הידיים, ואני מצידי מנסה לגרום לה להבין שזה לא יקרה בחיים. אמון באנשים זה דבר אחד, אבל אמון במזרן אין לי, סורי.

מסביבנו נאסף קהל קטן, ואני נזכרת להחזיר לעצמי את הפאסון, לא מבינה איך קרה שקודמתי לעמדת המדגימה. הפוכה, מתנדנדת על חישוק בין שמיים לארץ, אני משחררת לבסוף לא רק את הידיים, אלא גם את גישת הקונטרול שלי. והאמת? אני עפה על זה. תרתי משמע.

אני מסתכלת סביבי על הנוף היפה וההפוך, נושמת אוויר מדברי, ומנסה ליהנות מהרגע. שם, על החישוק, אני מבינה עד כמה אני אף פעם לא עוצרת. השריטות והשפשופים שווים כל רגע כשאני והחישוק הופכים לאחד. אני שוכחת מהגובה, אני לגמרי בתוך הסיטואציה. כמו ילדה שפוגשת נדנדה בפעם הראשונה.

כדי שלא ארגיש בנוח מדי, הצעד הבא הוא היכרות עם הטיסו. סיוון, אמנית קרקס, בימאית וכוריאוגרפית, מלווה את "המדבר המעופף" מיומו הראשון. היא מדגימה טיפוסים על הטיסו, קושרת באמצעות הבד בלבד את גופה ומתגלגלת איתו עד למטה. זה בהחלט מרשים. וגם מטריד.

אני עולה. הבד אומנם נעים ומלטף, אבל אין לטעות - כל מעבר עליו, או מתיחה שלו לטובת פוזיציה חדשה, הופכת אותו לנייר שיוף. מזל שהחישוק כבר עשה לי הכנה טובה. שוב ושוב אני מתרגלת ליפופים סביב הידיים והרגליים, עד שאני מרגישה כאילו הן מגובסות היטב - ומתחילה לעופף.

אחרי 20 דקות של תרגול על הטיסו, היפוכים והתחלה של אושר, גל מצטרפת לסשן זוגי. "לסמוך", היא מדגישה שוב, "זה הדבר הכי חשוב פה". בניגוד מוחלט לאופי שלי, אני מתמסרת אליה. ממש כמו למדריך שמלווה אותך בצניחה חופשית (חוויה שאני לא מעוניינת לעבור, תודה). אנחנו מתגלגלות על הטיסו כשגל מנהלת אותי מהגובה: 'כאן תשימי יד, פה תעבירי רגל, עכשיו תמתחי את הגב'. יוצרות ריקוד קטן שיעבור ממש טוב בסטורי, ובעיקר נהנות. מהשחרור, וגם מרגעי האימה שאני צולחת.

אני מסיימת את האימון הזה עם אדרנלין כל כך גבוה שלא היה לי מאז שסיימתי את הטריאתלון הראשון שלי לפני עשור, ולוקחת לעצמי כמה דקות מול האגם כדי להבין מה בדיוק קרה פה עכשיו. התחושה עוצמתית. הגוף שלי תשוש, אבל הנפש מלאה באנרגיה.

עייפים אך מרוצים, אנחנו מתקבצים למופע ערב שהפיקו עבורנו המדריכים. הצגת תכלית, אם תרצו, שבמהלכה אני שואלת את עצמי אם מדובר באנשים אמיתיים או ביוניים. אחד־אחד, או בזוגות, הם מתעופפים סביבנו, ממחישים עד כמה האמנות הזו היא מרכיב יסודי בזהות שלהם, ולא רק פעילות גופנית, ויש שם הכל: ביטחון עצמי, אמון, תקשורת, מגע והתמסרות מוחלטת.

עם בוסט המוטיבציה הזה, אני מתרסקת לשינה. שנייה לפני שאני עוצמת עיניים, אני מודה בפני עצמי שאני שמחה שבאתי, והתחרותית שבי מוסיפה שיאללה, יש לי עוד יומיים לגלות על עצמי עוד כמה יכולות.

• • •

יום שישי, השעון המעורר מצלצל בשש בבוקר. בשבילי זו השכמה מאוחרת, בכל זאת אם לשתיים. עם מזרן שהבאתי מהבית, וראה בחייו רק אימוני כוח, אני מתייצבת לאימת חיי: שיעור יוגה.

על כר הדשא שסמוך לחדרים שלנו במרכז הקיבוץ, כבר מתאספים עשרות משתתפים, ערניים יותר וערניים פחות, ובמרכזם רעות המדריכה. היא מאמינה שיוגה היא נוכחות, שיח תנועתי והרבה יותר מגוף פיזי. או, אני חושבת לעצמי, הנה שעה של התכנסות עצמית שממש יהיה לי קשה לשרוד מרוב נחת.

ובכן, מתברר שדעות אפשר לשנות. אני לא יודעת אם זו רעות, מזג האוויר הנעים או מוזיקת הפעמונים הצלולה, אבל שעת הרוגע הזו פשוט טסה ומסדרת לי מחדש את הגוף התפוס. עד כדי כך, שבמהלך כל היום השני של הסדנה, הגוף הדואב שלי כבר מחכה ליוגה של מחר.

בארוחת הערב אני מחליטה שלא טוב היות האדם לבדו, ומתקשרת עם הסביבה. למרות שבניתי לעצמי בראש זהות של מחבקי עצים, אני מגלה שרוב המשתתפים בריטריט בעצם די דומים לי, ואחרי סבב היכרות קצר מתברר שלכולנו יש מטרה אחת: לברוח!

"כרגע יש אפשרות לצאת וליהנות, וחשוב לנצל כל רגע כזה עד מגבלות הקורונה הבאות", משתפת אותי אווה וויס (52), מכפר יונה, מאלפת כלבים ("עשיתי הסבה בתקופת הקורונה") ואם לשלושה. "אני כאן כדי לטפל בעצמי. הבן הצעיר שלי הוא אוטיסט בתפקוד נמוך. הוא מקסים וחייכן, אבל יש ימים קשים ושעות קשות. אז כששמעתי שיש אפשרות לעוף במדבר, אמרתי לעצמי, 'בואי נעוף מהבית'. במקום הזה, ועל הערסל שאני כל כך אוהבת, אני בוס לעצמי".

גם קרן מוגדוס (36) ואורן הכט (44) ממושב עמינדב בורחים מהשגרה, אם כי בנסיבות קצת אחרות. הוא בעל רשת בתי ספר לטניס, והיא חלילנית ראשית בסינפונייטה הישראלית בבאר שבע. אז מה להם ולריטריט? ירח דבש!

"אני משכתי את אורן לפה", מספרת קרן. "אני עוקבת אחרי המדבר המעופף כבר שלוש שנים, והחלום שלי הוא להתעופף, אבל עד עכשיו לא היה לי זמן. לירח הדבש שלנו רצינו משהו אקטיבי, פיזי, צ'יל, עם אנשים סבבה ומדבר".

התרגול המשותף באקרובאלנס, היא אומרת, עושה להם טוב לזוגיות. "התרגול מחייב אותך לבטוח בבן הזוג, וזה מקרב". אורן, מצידו, כבר חושב על השלב הבא: "נמשיך עם זה גם בבית, ננסה למצוא פעילות כזו ביחד. אנחנו אנשים מאוד אנרגטיים, ואנחנו צריכים לתעל את האנרגיות שלנו ביחד למקום חיובי".

על המסיבה שאחרי ארוחת הערב אני מחליטה לוותר, גם מרוב עייפות וגם כי אני רוצה להצליח לקום בבוקר ליוגה. כן, כן, אני מוכנה לוותר על מסיבה תמורת תרגול יוגה. אני בהחלט עוברת פה תהליך.

• • •

שבת בצהריים. אני כבר אחרי סשן יוגה נוסף ואימון אחרון באקרובטיקה שמשאיר בי טעם של עוד, מתייצבת למופע הסיום של המשתתפים. ציניות בצד - יש משהו מרגש בלראות את כל האנשים שרק לפני יומיים נדבקו בחוסר ביטחון לקירות, כמוני, מתעופפים באוויר ונותנים שואו.

אני, כמובן, לא מתאפקת ועולה למופע קצר משלי, מדגימה את תרגיל החישוק שהיה לי הכי קשה לצלוח. אנשים תחרותיים, בסופו של דבר, לא משתנים.

בדרך חזרה הביתה אני מבטיחה לעצמי להתאמץ ולמשוך את תחושת השחרור, את התעופה הפיזית והנפשית, כמה שיותר, ומחליטה שזה לא יהיה הריטריט האחרון בחיי. אני מדליקה את הטלפון הנייד כדי לשתף את המשפחה במייקאובר שעברתי, ומייד מתרסקת לתוך אינספור הודעות בקבוצת הווטסאפ החופרת של ההורים בגן.

נכנסים לבידוד. לפחות אני באה אליו רגועה.

danieller@israelhayom.co.il