שבט אחים: מה בין אפגניסטן לתעלומת עשרת השבטים האבודים?

אין ספק שהשנה העברית שזה עתה חלפה השאירה לנו כמה תמונות חזקות. אבל למרות שגם אצלנו אין שום מחסור בצרות ובנפלאות, במחדלים ובהצלחות, ובדרך כלל הם גם מצטלמים יפה - קשה לשכוח את התמונות שהגיעו מאפגניסטן עם עזיבת הכוחות האמריקניים.

שום דבר שהצטלם שם לא נראה כמו משהו ששייך לתקופה הזאת או לחיים האלה, כפי שאנחנו מכירים אותם. הטיפוס הנואש והקטלני של המוני אדם על מטוסים גדולים שכבר נעים במסלול ההמראה. ידיים חרדות, שמתארכות וכמעט נעקרות ממקומן, מתוך דחיפוּת לעשות את הדבר שאין להעלות על הדעת - להעביר את התינוקות האהובים שלהם הלאה. לא משנה למי. לאנשים זרים. לובשי מדים אמריקנים. רק שייקחו את הילד. רק שלא יישאר כאן, על האדמה הארורה הזאת.

ועם כל הכבוד לתמונות, אני באופן אישי התפלצתי במיוחד לקרוא על המונים שניסו בחירוף נפש לחצות את הגבול ל... איראן. ואם זה לא היה נורא כל כך, זה בטח היה יכול להצחיק.

המון דברים אפשר לומר על מקומות אומללים דוגמת אפגניסטן, צפון קוריאה או סוריה. מדינות שהעולם עצמו החליט להסתדר בלעדיהן, והן שמורות אצלו בזיכרון הסלולרי תחת השם "תפלצת! לא לענות!" ארצות, שלחלק מהן יש עבר מפואר או לפחות סביר, ובהן כאלה שנחשבו לערש תרבות, אבל מה לעשות ושורשי הרוע, השחיתות והאיוולת העמיקו והתבססו בהן כל כך, עד שקשה לכעוס על כל אלו שהרימו ידיים והחליטו פשוט לוותר. לא להציע עזרה. לא להיאבק. בטח שלא לשלם דמי חסות אינסופיים למנהיג הרצחני התורן, שענף היצוא היחיד שיש לו להציע הוא תפריט עשיר של איומים וקריאות מלחמה.

אבל התמונות הללו מאפגניסטן נוגעות גם בנקודה רגישה. לא יכולתי להביט בהן בלי להרהר שוב בשמועות העקשניות והעתיקות, שהחבר'ה האפגנים האלה הם ככל הנראה קרובי משפחה רחוקים שלנו. חובבי התעלומה העתיקה של עשרת השבטים האבודים, אלה שיצאו מביתם ומאז נעלמו עקבותיהם - לפני 2,740 שנה בערך, אבל מי סופר? - טוענים כבר שנים רבות שעקבותיהם של חלק מהשבטים הללו מובילות לאפגניסטן.

כל מי שמירר את חיינו במאה השמינית לפני הספירה - האשורים, הבבלים, מלכים שהתפארו בשמות שאין דרך לבטא - כל אלה כבר מזמן לא בסביבה. אבל אומרים שהפתאנים, שבט שמונה כ־40 מיליון נפש וקורא לעצמו בין היתר "בני אישראיל", הם בעצם בני־בניהם של אנשי שבט אפרים. או גד. או כל שבט אחר מבני יעקב שנעלם.

במרוצת ההיסטוריה התאסלמו הפתאנים, וכדרכו של עולם, מיד נעשה להם דחוף להוכיח שהם יותר מוסלמים מכולם. מתחת לפני השטח עדיין נשמרים פה ושם סיפורים ומנהגים ייחודיים ליהדות. פתאנים רבים מפרידים בין בשר לחלב. נמנעים מלאכול פירות ים. חלק גם מקפידים על מנהגי טהרת המשפחה באופן שמזכיר, באופן חשוד, דפוסים יהודיים.

ובעיקר, רבים מהם נושאים איתם רסיסים של זיכרון עתיק, שיודע לספר על שורשים ישראליים. חלק גדול מצבאות הכיבוש שהגיעו לאפגניסטן קראו להם "היהודים".

"המבנה הפיזיונומי של האפגנים דומה מאוד לזה של היהודים", צוטט במאה ה־19 רופא בריטי בשם בלוו. "הם נישאים בתוך המסגרת השבטית. הם מצטיינים בחוסר סבלנות, בהיעדר ריסון עצמי, במצבי רוח בלתי יציבים, בשקדנות ובאהבה גדולה לחופש. הם נאמנים לחוקה השבטית והם מצטיינים כאנשי מדון קשי עורף". אִמרו נא בעצמכם, האם אפשר שלא להסמיק מנחת כשקוראים את חוות הדעת המקסימה הזאת?

• • •

תגידו מה שתגידו, זה לא מקרי שישראלים המציאו את הדיסק און־קי. אנחנו עם שמחזיק זיכרון נייד, עמוס ומתפקע מפרטים. למרות אלפי השנים שחלפו, עם ישראל מעולם לא שכח ולא ויתר על עשרת השבטים הללו. סופרים אירופיים כתבו על אבירים שמוכנים לעבור אוקיינוסים ומדבריות, ולהילחם נגד ענקים בדרכם אל הנסיכה הנחשקת. אבל מה לנו ולנסיכות?

אצלנו רצו את השבטים. חלמו עליהם והתגעגעו. רבי בנימין מטודלה נדד בעולם כדי לחפש אותם, מנשה בן ישראל קרא להשקיע מאמץ באיסופם. משוררים, בעלי חלומות ורומנטיקנים שרטטו עולם מעבר לנהר הסמבטיון האגדי, שבו שוכנים אחינו החביבים, מעבירים את הזמן ורק מחכים שנבוא. בדמיונם, שעליו גדלנו, ברור מעל לכל ספק שהיום הזה בוא יבוא. הרי אנחנו עם שמגשים אגדות, ואם תרצו...

אחח, פגישה שכזאת. מין הכלאה שלא תיאמן בין "היפהפייה הנרדמת" לבין "סלאח שבתי". תהיה שם נשיקה לוהטת שהמתינה 2,700 שנה. או סתם "כִיף". נחליף סיסמאות ומבטים. נצטט ביחד את "שמע ישראל" וננסה לשיר "עוד אבינו חי", ואז בעיניים דומעות נסכם שהיה שווה לחכות, ובואו לחמין, כי יש לנו המון־המון מה לעדכן.

בקיצור, סיפור השבטים האבודים ניסה לסמן את עצמו כגרסת האקסטרים של סיפור קיבוץ הגלויות הרגיל. שגם הוא, בואו נודה, פלאי ואגדי ואין לו אח ורע.

בשום סיפור רומנטי לא עלתה האפשרות שאנחנו נעיף מבט ונמלמל: "אלוהים ישמור, מה שהזמן עשה לכם". בשום תסריט לא הכינו אותנו לאפשרות ההגיונית כל כך, שלמראה האחים האבודים, כל מה שנרצה לוודא זה שמפלס הסמבטיון עדיין גבוה מעל לקו האדום, ושהוא ממשיך להיות סוער ובלתי עביר. והרי זה התסריט הסביר! למה ציפינו?

אבל אם כך, עולה השאלה למה, למען השם, טיפחנו את הגעגוע האגדי במשך כל כך הרבה שנים? מה עושים עם האבסורד המפלצתי שעולה מהתמונות האפגניות? ומה באמת קו הגבול הברור שעובר בין קיבוץ הגלויות לבין השבטים האבודים?

באופן הכי אישי אני יכול לומר שהתמונות מאפגניסטן, בהנחה שהם אכן קרובינו הרחוקים, נראו לי כמו תזכורת לא נעימה. האם אנחנו עדיין, כמו שאמרו, טיפ־טיפה דומים? ואיך אפשר שלא לסובב דלתות ולשאול: מה יכול היה לקרות אילו?... ובעיקר, עד כמה בדלנות וניתוק יכולים להיות בחירות הרסניות.

• • •

סוכות הוא חג האושפיזין. יש משהו יפה בכך שאחרי שסלחנו ונסלחנו, אנחנו אמורים יותר להיפגש ופחות להתבודד. יש גם משהו מקסים, ילדותי וקצת מוזר במשאלה הפשוטה לפגוש מישהו מתוך סיפור ישן שליווה אותך מילדות.

בכל העמים והתרבויות אפשר למצוא משהו דומה. בכל שאלון גנרי שואלים "עם איזו דמות מהעבר היית רוצה להיפגש לארוחת צהריים", ולא מעט סרטים וסיפורים לילדים עוסקים ברגע ההוא שבו גיבור הסיפור פוגש דרקון, או דמות מהמיתולוגיה. לעולם לא אשכח את הרגע שבו יצאתי מהקולנוע אחרי צפייה ב"אי.טי - חבר מכוכב אחר" וחשבתי לי שלפני שכולנו מסתחבקים לנו עם חייזרים ירקרקים, היה נחמד אילו היינו יודעים להתקרב בטבעיות לחברים שרק טיפה שונים מאיתנו.

בנוגע לסוכה, אין מילים בפי לתאר כמה אני שמח שהמפגש עם האושפיזין הוא עניין וירטואלי ותיאורטי. וגם באשר לשבטים, יש אגדות שגם הרצל היה אומר עליהן "לא רוצים - אז לא צריך".

shishabat@israelhayom.co.il