חילוץ מבגדד ב"עלי בבא"
בסוף אפריל 1951 נראה היה שמבצע "עזרא ונחמיה", להעלאת יהדות עיראק לישראל, הגיע לסיומו המוצלח, שנתיים בדיוק מתחילתו - באפריל 1950.
בחודשי הקיץ של 1951 הגיעו ידיעות מעיראק על התנכלויות מצד השלטונות לשארית הקהילה היהודית שנותרה שם, 2,000-1,000 נפש. שוטרים ערכו מצוד אחר יהודים, וגררו אותם בגסות לחקירה שנערכה תוך מטח קללות ומכות. נוסף על כך, תכשיטיהם וכספם נלקחו, והם הושלכו לכלא "עד שיגיעו מטוסי הרחמים לקחת אתכם" - כך נמסר להם.
כשהגיעו לישראל קריאות נואשות לעזרה, אורגן במסגרת "מבצע עלי בבא" מטוס דקוטה דו־מנועי, שהחל לטוס באמצע ספטמבר 1951 בקו לוד־בגדד ובחזרה. בכל גיחה הוטסו לארץ כ־60 עולים, שהוצאו מהכלא העיראקי ממש לפני הטיסה, והועברו בניידות משטרה ישירות לכבש המטוס, בלי רשות לקחת עימם רכוש כלשהו.
במקביל לסיום מפעל העלאת 120 אלף יהודי עיראק לישראל, נפתח (באוגוסט 1951) המבצע להעלאת קהילת יהדות פרס (איראן של היום), שעמדה לפי ההערכות על כ־100 אלף נפש ואנשיה חיו ברווחה יחסית בזמנים שבהם פרס היתה תחת השפעה אמריקנית.
בגל העלייה הראשון הגיעו לארץ מפרס כ־5,000 עולים, חלקם המועט במטוסים ורובם בשיירת אוטובוסים שיצאה מטהרן לטורקיה, משם עברו לרכבת טורקית לנמל באיזמיר, ומשם הפליגו לחיפה. במהלך שנות ה־50 עלו בדרך זו לארץ כ־70 אלף מיהודי פרס.
בשנים שבין הקמת המדינה (1948) ומלחמת ששת הימים (1967) עזבו את מדינות ערב ואת איראן יותר מ־850 אלף יהודים, 600 אלף מהם הגיעו לישראל - והשאר עברו ברובם לארה"ב.
ממחקר מקיף שנערך בהשתתפות המטה לביטחון לאומי, ושפורסם לאחרונה, עולה שיהדות ערב ואיראן הותירה מאחוריה רכוש בהיקף שמוערך בכ־164 מיליארדי דולרים בערכים של היום.
כבר 18 אלף מנויים: יצא ספר הטלפונים השני
באמצע חודש ספטמבר 1951 כינס מנכ"ל הדואר, צבי פרידברג (לימים פריהר), מסיבת עיתונאים חגיגית לרגל השקת ספר הטלפון החדש לשנת תשי"ב. "עברו שנתיים מאז הוצאנו לאור את מדריך הטלפון הראשון של מדינת ישראל, והנה אנו כבר חוגגים את השני, ובו חידושים רבים ומידע מעניין", בישר המנכ"ל בחגיגיות.
פרידברג הוסיף ש"ב־1949 היו בישראל 4,500 בעלי קו טלפון, ואילו בספר החדש קיים מידע על אודות לא פחות מ־18 אלף מנויים (זינוק של פי ארבעה בתוך שנתיים), ולמרות זאת הוא מכיל פחות עמודים מקודמו, "שכן עברנו לשיטת עריכה המקובלת באירופה, שבה מוצג המידע בשלושה טורים בכל דף, לעומת שני טורים בספר הקודם".
עיון מהיר גילה שבעוד שהספר הישן כלל את מספר הטלפון בבתיהם של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ושל השרים הנכבדים - בספר החדש ירדה רוב הממשלה "למחתרת", מלבד שר האוצר, אליעזר קפלן, ושרת העבודה גולדה מאירסון (מאיר), שלא חששו להציג גם הפעם את מספריהם בפומבי. לאורך הספר שובצו הסברים מפורטים בעניין השימוש הנכון במכשיר הטלפון, דוגמת: "צליל פררר־פררר שיושמע בהרמת האפרכסת - פירושו שהנך מוזמן להתחיל בחיוג".
עוד נמסר שבישראל נערכות בכל דקה, בממוצע, 141 שיחות עירוניות ו־9.6 שיחות בינעירוניות. מנכ"ל הדואר דיווח שתשתית הטלפון הארצית נשענת על 53 מרכזיות, מחציתן כבר אוטומטיות, ורוב תעבורת הטלפון במדינה התרכזה באזור תל אביב. על פי הדיווח, "בחודשים הקרובים יתווספו לעיר הגדולה 50 תאי טלפון חדשים ויתוגברו נקודות המכירה של אסימונים ברחבי העיר".
הקרב על האוטובוסים לאילת
ב־16 בספטמבר 1951 עמד בתחנה המרכזית בתל אביב אוטובוס מצוחצח של קואופרטיב הנסיעות "דרום יהודה", שעליו עלו 37 נוסעים, בהם פקידי ממשלה, תיירים מדרום אפריקה ומדרום אמריקה וגם כמה קציני צה"ל - שהתקינו עצמם לנסיעה ישירה של 10 שעות, שהיתה אמורה לחנוך את קו האוטובוס לאילת.
לפתע פרץ לשטח התחנה אוטובוס תיירים של חברת "יתור", ונעמד מול האוטובוס של "דרום יהודה", בעוד שש מוניות של "יתור" הקיפו את האוטובוס מכל צדדיו - ולא אפשרו את יציאתו מהתחנה.
חברת "יתור" הוקמה על ידי כ־20 חיילים משוחררים ונכי צה"ל כקואופרטיב להסעה ולהדרכת תיירים לדרום הארץ. החברה פעלה בעידוד אגף השיקום של צה"ל והיחידה לתעסוקת חיילים משוחררים, שדאגו להכשרת חברי "יתור" במקצוע הוראת הדרך.
קואופרטיב הנסיעות "דרום יהודה" הוקם כבר ב־1931 ופעל בקווי הנסיעה ממושבות הדרום והנגב - לתל אביב. משרד התחבורה צירף את הקו החדש לאילת ללוח הנסיעות של הקואופרטיב, ובעקבות זאת פתחה "יתור" בפעולות מחאה והפגנה נגד הצעד הזה.
לאחר עיכוב של 75 דקות הודיע נציג משרד התחבורה, שנכח במקום, שהוא "מתחייב עוד היום להעלות את הסוגיה בפני שר התחבורה" - והאוטובוס הנצור יצא לדרכו. חודשיים לאחר מכן הודיע שר התחבורה החדש, דוד צבי פנקס, על החלטתו לאחד את כל ארגוני התחבורה מתל אביב דרומה לארגון אחד בשם "אגד", שירש גם את הקו לאילת - בעוד חברת "יתור" התפרקה ונסגרה.
הופסק החשמל ברחוב
ההנחיות החדשות של חברת החשמל בדבר צמצום נוסף במכסת החשמל, שנכנסו לתוקפן באמצע ספטמבר 1951, גרמו לחשיכה ברחובות הערים הגדולות: פנסי הרחוב, תאורת הניאון בשלטי הפרסום והתאורה בחלונות הראווה - כל אלה כבו בבת אחת. בנוסף, נדרשו התושבים להחליף את נורות החשמל הרגילות של 100 ואט לנורות בהספק נמוך יותר, אולם בית החרושת פיליפס, ששכן באזור התעשייה של נתניה וייצר נורות, הודיע באותם ימים על העברתו לדרום אמריקה - וכך נותרו האזרחים, לשמחתם, עם הנורות הרגילות.
הפסד להפועל ת"א בחו"ל
מסעה הראשון של הפועל תל אביב בכדורגל לחו"ל, בספטמבר 1951, לווה בתקלות רבות. רק יומיים לפני המסע לאנגליה עדכנו המארחים מתי יגיע המטוס שייקח את שחקני הקבוצה ומלוויה מלוד לסדרת משחקי ראווה באנגליה. לבסוף נחתה הטיסה בלונדון באיחור ניכר, שגרם לביטול אירוע חגיגי גדול שתכננה הצירות הישראלית, ושאליו הוזמנו ראשי יהדות אנגליה נוסף על מכובדים ועיתונאים. כתבה על הכדורגל הישראלי, שפורסמה בעיתון ג'ואיש כרוניקל לקראת הגעת הפועל ללונדון, יצרה ציפייה בקרב חובבי הכדורגל היהודים באנגליה, אולם כבר למחרת נחיתת הקבוצה בלונדון היא הובסה 6:0 על ידי ארסנל, ובהמשך הפסידה למנצ'סטר יונייטד 6:1 ונפרדה במשחקה עם לידס יונייטד בהפסד "מכובד" של 2:0.
מהחקלאות - למעברה
במשך שנה וחצי עמלו 60 משפחות מבני העלייה התימנית על כיבוש האדמה בשטח הכפר הערבי הנטוש פרעם, שאליו הובאו עם הגיעם ארצה, תוך הבטחה ש"הכפר ואדמתו מיועדים לכם". באמצע ספטמבר 1951 הגיע למקום נציג הקרן הקיימת לישראל והורה על הפסקת העבודות. העולים, שבינתיים התאהבו בעבודת האדמה, הועברו למעברת פאר־עם, שהוקמה בשטח שאותו פיתחו, ובמהלך השנים הפכו לראשוני התושבים של חצור הגלילית, שהוקמה במקום ב־1956.
הנעלמים / מנהגים שהיו
איגרת "חתימה טובה"
ברכות "חתימה טובה" היו אגרות קטנות וסטנדרטיות שהודפסו בצבע שחור, כיאה לעובדה שהן היו אמורות להגיע לבתים לפני יום הדין הנורא - ולאחל למקבלים חתימה טובה, כמשתמע משמן. הנוהג היה שאם לא נשלחה לאדם או למשפחה אגרת ברכה לשנה טובה בראש השנה - יש להקפיד לפחות על משלוח כרטיס "חתימה טובה", שיגיע ליעדו בימים שבין כסה לעשור, ככתוב: ''בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון".
הצרכנייה / פריטים של פעם
שקי יוטה
בזמנים ההם היו על רצפת כל מכולת שכונתית שקים מבד יוטה, ובהם סוגים שונים של קטניות, דוגמת שעועית, גרגרי חומוס ועדשים, וגם סוכר, אורז, קמח ועוד. הלקוחות היו ממלאים את הנדרש להם בעזרת כף גדולה לתוך שקיות נייר חום, ומוסרים לחנווני לשקילה. כבר שנים אין שקי יוטה ברוב המכולות, שכן המוצרים מגיעים כשהם כבר שקולים וארוזים מראש.
ענף הקרמיקה מתפתח
ספטמבר 1951 סימן את פריצתה של תעשיית הקרמיקה האמנותית בישראל, אחרי שמשרד האוצר הודיע שעקב המחסור הכרוני במטבע זר "לא יינתנו עוד אישורים ליבוא מוצרי קרמיקה לנוי". באותם ימים פעלו בארץ כמה סדנאות וקואופרטיבים קטנים שיצרו קרמיקה למתנות, ובתקופה שלפני חגי תשרי תשי"ב הוצפו החנויות במוצריהם. הקרמיקה השימושית היתה פופולרית גם בשנים הבאות - וכך עד לחדירת המוצרים הזולים מסין בתחילת שנות ה־80. בצילום: צלוחית קרמיקה מתוצרת סדנת "קרמוס", שפעלה בארץ בשנות ה־50.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו