הגיבורים מטוקיו: הפראלימפיים הביאו כבוד

1. במהלך אולימפיאדת לונדון 2012 נסעתי לא מעט ברכבת התחתית. בימים האחרונים של התחרויות נחשף על לוחות הפרסום בעיר צילום של ספורטאי על כיסא גלגלים, שלצידו נכתב: "ועכשיו - לדבר האמיתי!".

הסלוגן המבריק לקראת אולימפיאדת הנכים בלונדון רק הדגיש את הקרב הגדול של הספורטאים הנכים למצב את עצמם כספורטאים לכל דבר. בניגוד למה שמקובל לחשוב, ההגדרה "פראלימפי" אינה קשורה לספורטאים אולימפיים משותקים, אלא מדברת על אולימפיאדה מקבילה (parallel).

קשה להאמין, אבל ישראל אירחה את המשחקים האלה ב־1968, אחרי שמקסיקו ויתרה על האירוח. 10,000 צופים הגיעו לטקס הפתיחה באצטדיון בגבעת רם בירושלים, והתחרויות פוזרו בכמה מתקנים במועדון ספיבק ברמת גן ובמתקנים נוספים בעיר. ישראל סיימה שלישית בטבלת המדליות, אחרי ארה"ב ובריטניה, עם 62 מדליות, מהן 18 זהב.

בטורונטו 1976 זכתה ישראל שוב במקום השלישי, אחרי ארה"ב והולנד, וגרפה 69 מדליות, מהן 40 מזהב. זה קרה שלוש שנים אחרי מלחמת יום כיפור, והרבה בזכות יחידות השיקום, שהיו אז פורצות דרך בעולם מבחינה פיזיולוגית ונפשית ואפשרו לנכי צה"ל לבנות קריירה ספורטיבית בינלאומית משמעותית. אחת מהסיבות לירידה של ישראל במספר המדליות מאז היא שצומצם מאוד מספר הקטגוריות בתחרויות, ובכל תחום גדלה התחרותיות.

חנוך בודין (59), שאיבד את זרועו במלחמת לבנון הראשונה, ייצג את ישראל בשחייה בשש אולימפיאדות וזכה בשמונה מדליות, כולל שני שיאי עולם ושתי מדליות זהב ב־100 מטר גב ו־200 מטר מעורב אישי. בודין ופרופ' רפי חירותי מביה"ח רעות נחשבים היום למסווגים הבינלאומיים הבכירים בעולם - הם מתאימים את השחיין לדרגת הקושי המתאימה לו, ואחראים למעטפת המקצועית והרפואית בנבחרת השחייה הישראלית.

את הקרדיט על המדליות בשחייה בטוקיו נותן בודין ליעקב בייננסון מאיל"ן חיפה, שבנה חבורת שחיינים וייצר עומק בענף. בריו, לפני ארבע שנים, השיגה ישראל מדליה יחידה בשחייה. בודין מדבר על מארק מליאר ועל איאד שלבי במונחים של גיבורים, שמתמודדים עם קשיי יום־יום בלתי ניתנים להבנה לאנשים מהיישוב: "שלבי, בחור מוסלמי משפרעם, נולד חירש, ובגיל 13 נפל מהגג כי לא שמע את אביו צועק לו להיזהר, ושבר חוליה צווארית. והוא עומד על הפודיום, ובזכותו משמיעים בטוקיו את ההמנון שלנו, ודגל ישראל עולה הכי גבוה. תחשוב איזה חיבור זה מייצר בין האוכלוסיות כאן".

2. נבחרת ישראל בכדורגל היא יצרנית הישגים לא מוצלחת במיוחד, אבל ספקית לא רעה של שערוריות. סביבת העבודה שלה מסדרת לנו לעסוק בה, בעיקר ערב חידוש קמפיין, אחרת לא היינו ממש יודעים שהנבחרת משחקת. עכשיו היא נמצאת בשבוע אינטנסיבי במוקדמות גביע העולם - איי פארו, אוסטריה, דנמרק.

שני שחקנים משכו השבוע את תשומת הלב. עומר אצילי, כרגע השחקן הישראלי הטוב ביותר בליגת העל, ומואנס דאבור, חלוצה של הופנהיים הגרמנית, שהבקיע בשבת שעברה, בהפסד הצורב מול בורוסיה דורטמונד.

אצילי, גיבור "פרשת הקטינות" יחד עם דור מיכה, לא הועמד לדין, מה שהביא את יעקב שחר להחתימו בחיפה, אחרי שהבעלים של מכבי ת"א, מיטש גולדהאר, שהעסיק את אצילי קודם לכן, לא רצה לשמוע ממנו. גולדהאר העמיד רף מוסרי גבוה, בניגוד לדעתם של 80 אחוז מאוהדי קבוצתו. אבל שחר, שסיים עשור מחריד ללא אליפות, הבין מהצוות המקצועי שאצילי הוא ההבדל בין הצלחה לכישלון.

בנבחרת הסיפור אחר. כולם נדרשים לממלכתיות ולניקיון כפיים, ובשחקנים לא אמור לדבוק רבב מוסרי. כך גם עניין הגיוס לצה"ל, שבו מחויבים השחקנים היהודים. ברק בכר, למשל, המאמן מספר 1 בישראל, לא היה רלוונטי לתפקיד מאמן הנבחרת כי לא שירת בצה"ל. בשנים האחרונות הוא שובץ כמרצה בחיל החינוך וקיים עשרות הרצאות בקורסי קצינים וביחידות קרביות, מה שיאפשר לו ביום מן הימים גישה למשרת המאמן הלאומי.

ההתנצלות של אצילי בפרשה שבה נקשר שמו היתה נרפית ומכובסת, אבל בהתאחדות עשו הכל כדי לא לוותר עליו. התוצאה היתה שוב התנצלות מהונדסת, שנכתבה על ידי להטוטני כתיבה. שורה תחתונה? לא אמין.

מאמן הנבחרת, וילי רוטנשטיינר, ניסה השבוע לסגור את פרשת דאבור. הוא הודיע שדאבור דרוש למשימות הקרובות של הנבחרת. דאבור לא היה בסגל הנבחרת בתקופה שאחרי ההתפרעויות בערים המעורבות, במאי האחרון. הוא לא רצה, ובנבחרת לא לחצו.

הכל התחיל מהתבטאות של חמש מילים בעמוד האינסטגרם שלו - "האל יתחשבן עם עושי העוול". הוא הבהיר את דבריו למחרת וכתב שהוא מתנגד לכל צורה של אלימות, אבל זה לא שינה לאף אחד. גורמים מוכרים, המתמחים בתככים ובהתססה, עלו על הטרמפ נגדו.

השבוע פורסם שגורמים בהתאחדות, לאו דווקא היו"ר אורן חסון, אלא אותם עסקנים שדוגרים על כיסאם עשרות שנים, בדקו אפשרות לפטר את רוטנשטיינר בגלל הגישה הסלחנית לדאבור.

העסקנים האלה, שלא עשו דבר יצרני אחד לטובת הכדורגל פה, רוצים דם, והאוסטרי הרגוע, שחוזהו מסתיים בכל מקרה בסוף השנה, לא נתן להם אותו. אגב, מנכ"ל ההתאחדות, יוסי שרעבי, שעבר סטאז' שכולו הכלה וסובלנות אצל המיניסטרית הקודמת, היה מאלה שדרשו שדאבור יעבור הליך נוסף של הבהרה, שיכשיר את שובו.

אז זהו, שלא. אין באמת תהליך הכשרה, ואם דאבור, בחור טוב בכל מובן, ירצה ללבן דברים עם חבריו לנבחרת בארוחת הצהריים - ילבן. אני משוכנע שאת חבריו בנבחרת זה לא ממש מעניין.
הכדורגל הישראלי ונבחרת ישראל הם ביצות טובעניות לאלה שמבפנים ולמי שצופה מבחוץ, וכדאי לכל מיטיבי הלכת להצטייד במגפיים. כשאייל ברקוביץ' פוסל צ'רקסי כמו ביברס נאתכו מלהיות קפטן - קפטן לא, אבל 75 אחוזים מהעדה שמתגייסים לצה"ל, כן - אני יודע שאתקשה למצוא מודלים לחיקוי.

Aviadp65@gmail.com