צאו מהרשתות החברתיות: ובואו נכעס פחות

השנה המסתיימת היתה שנה קשה, שנה כעוסה יותר מכל שנה שאני זוכר.

כועסים תומכי נתניהו, הסובלים בכל יום שהוא אינו יושב בכס ראש הממשלה. כועסים מצביעי ימינה, שמרגישים שנפלו קורבן לעוקץ פוליטי חסר תקדים. כועסים מתנגדי חיסוני הקורונה, הנדחקים כל יום יותר אל הפינה. כועסים מחייבי החיסונים על המתנגדים, שלא נותנים כתף כדי לסיים את המגיפה. כועסים הערבים ההגונים, המרגישים נטושים לחסדי כנופיות רצח. כועסים החקלאים, על הרפורמה שתוציא אותם מהמקצוע ומן האדמה. כועסים הנהגים, על הפקקים המכלים את שעות הפנאי בעמידה אינסופית בכבישים. כועסים בעלי העסקים, שלא יודעים מה יילד יום, וקופתם ריקה.

כועסים הנכים, שלא מקבלים קצבה ראויה לחיים. כועסים אכפתניקי כדור הארץ, שהמדינה לא פועלת לעצירת ההתחממות. כועסים אוהבי הארץ, על טינופה לבלי הכר. כועסים הזקנים, על בידודם בימי מגיפה. כועסים הילדים, על ביטול זמן לימוד ומשחק והמרתו בזמן זום. כועסים החרדים, על הרפורמים בכותל. והפלשתינים - נו, הם תמיד כועסים.

כולם צודקים. כמעט. העולם השנה היה מאתגר באופן חסר תקדים בימי חיינו. היו כמובן זמנים קשים פי כמה, אבל משעה שבאנו אנחנו לעולם, לא היה כל כך הרבה כעס באוויר. ומי שמלבה את הכעס הזה הוא כמובן - הרשתות ה"חברתיות", שמתפרנסות מכעס.

קראתי השבוע מחקר שמראה כי הרגש שמביא הכי הרבה תנועה לרשתות הוא כעס. הכי הרבה לייקים ניתנים לאנשים שמביעים זעם במרחב הציבורי. אנשים שכותבים על הבנה, חמלה, אהבה - נשארים הרבה מאחור במרוץ התגמול של הפיד. אושיות רשת בארץ ובעולם חיות על הפצת כעס, על ליבוי שנאה, על שימוש בשפה קשה יותר מהנדרש, כדי לקבל הכרה וחיזוק מהעוקבים. זעמם אומנותם, וזה מכעיס אש.

השנה קיבלתי החלטה - לעזוב את הרשתות החברתיות כמעט לגמרי. הרגשתי שאני מכניס לגוף שלי סם רע, סם הכעס, חומר ממכר, שנותן תחושה של עוצמה לרגע, ואז נפילה חזקה ודיכאון, עד לכעס הבא. ואז מחפש על מי לכעוס, ומחפש כועסים אחרים שיתדלקו את הכעס שלי. לכן הפסקתי לפרסם דעות בפייסבוק, לא מתקרב לטוויטר, לא נוגע באינסטגרם, והשם ישמור מטיקטוק, שאין לי מושג איך להפעיל בכלל.

הוקל לי מאוד. צמצמתי את החשיפה שלי לכעס הזולת ומשתדל גם לא לכעוס מדי בפומבי, למעט ענייני פיקוח נפש ממש.

מציע גם לכם לקבל החלטה טובה לשנה החדשה - לצאת מרשתות הכעס והאיבה. וכשהכעס יציע את עצמו השנה, אִמרו לו: תודה, כבר כעסתי מספיק בשנה שעברה.

מגוון

צחקתי כשראיתי מה היה לנשיא המעצמה לשעבר, ארה"ב, לומר על ראש ממשלתנו אחרי פגישתם: "יש לו את הממשלה המגוונת ביותר בתולדות ישראל". גיוון היא המילה הכי חשובה בעולם המשובש של הדמוקרטים היום, ובשמה הם מדרדרים את אמריקה במהירות שיא מכל נכסיה האסטרטגיים.

אבל איכשהו, דווקא ממשלת הפירורים שלנו מתאימה להם לאג'נדה המגוונת, ולעת הזאת זה נכס שראש הממשלה מבליט מולם, בצדק, גם אם מה שיש לו מזה בדרך כלל זה כאב ראש גרעיני.

בשם הגיוון, אמריקה מכניסה בימים אלה מיליוני מהגרים אל שטחה, מהגרים שיהפכו להיות הבעיות החברתיות, הכלכליות והדתיות של השנים הבאות. בשם הגיוון, ממונים למשרות בכירות אנשים פחות מוכשרים, רק כי צבע עורם או נטייתם המינית או הגדרתם העצמית נחשבים כרגע ראויים לקידום, כדי להיראות מגוונים. בשם הגיוון, עוד ישלמו אחינו היהודים באמריקה את המחיר היקר מכל, כי לצערם הם לא נחשבים גוון. ובשם הגיוון, יש מצב שארה"ב תתפרק למדינותיה, כשהמדינות הפחות מגוונות יחליטו שהן רוצות לחיות ולא להידרדר למגוון של סוגי אלימות ועוני, כפי שיקרה למדינות ולערים בשלטון דמוקרטי.

אבל כאמור, בנקודת הזמן הזאת, הממשלה המגוונת־מדי שלנו, שבה המגוון תוקע כל אפשרות תזוזה בכל כיוון שהוא, היא נכס ביחסים מול ממשל ביידן. כיוון שהדמוקרטים הפסיקו מזמן להתעניין במהות ומחשיבים רק הגדרות חיצוניות, אז ממשלה שבה יש ערבים ופרוגרסיבים ולאומיים ודתיים, גם אסלאמיסטים וגם יהודים וגם להט"בים וגם נכים - היא חלום. וזה גובר על חילוקי דעות מהותיים בעניין שטחים והתנחלויות וכיבוש. גלימת מלכותו של נפתלי בנט, העשויה טלאים־טלאים כמעילו של קבצן, דווקא מוצאת חן בעיני קובעי הטון האופנתי בוושינגטון, וזאת נחמה מסוימת על חוסר היכולת להניע מהלכים גדולים, בגלל הנטרול ההדדי בקואליציית ההפכים.

זה מלמד אותנו, בפתחה של שנה חדשה, שלא כל מה שנראה בעינינו כחיסרון הוא אכן כזה, ושבכל דבר שנדמה לנו כתוקע את תוכניותינו יש הזדמנות, ושמיתוג מחדש של בעיות הופך אותן לעיתים ליתרונות. אל תאמרו "מפוצל", אמרו "ססגוני". והכי חשוב - מה שלפעמים נראה לנו כחולשה שלנו, יכול להיראות לזולת כמקור כוחנו. מקווה שזאת דעה מגוונת בעיניכם.

בריונות

הנה נפתחה שנת הלימודים (?) תשפ"ב. מה נאחל לה יומיים אחרי פתיחתה, כשהיא עוד רכה?
קודם כל, שתהיה שנת לימודים ולא שנת בידודים. זה המובן מאליו. שגלי התחלואה לא יטביעו את השגרה החינוכית, שהילדים והילדות ילכו פיזית לבית הספר ויחזרו בריאים הביתה. שהמילה "זום" תשוב לתאר פעולה של מצלמה, ולא שיטת לימוד מאמללת. עד כאן לא חידשתי כלום. ובהנחה שזה קורה, מה עוד נרצה שתביא השנה הזאת בקלמרה?

ביטחון חברתי לילדים. זה הכי חשוב. ליבי מדמם כל פעם מחדש כשאני מראיין ילדים וילדות מתוקים מדבש רימונים, שמוצאים עצמם מוחרמים חודשים ושנים. שימי ילדותם הקצרים הופכים לסיוט ארוך של ניכור חברתי בבית הספר, הצקות ברשתות, בדידות ודיכאון.

אחרי שנסיים כבר להתווכח איפה מחסנים, ראוי שהשרה החדשה, ד"ר שאשא ביטון, תישא נאום כניסה לתפקיד ותצהיר שהמטרה העליונה של כהונתה היא מיגור התופעה הרחבה הזאת, שחורצת בנשמות של ילדים וילדות חפים מפשע צלקות, שמהן לא ישתחררו לעולם.

בעולם ההפוך שבו אנו חיים היום, המערכת מכילה את הבריונים ודורסת את הקורבנות. הרוח הפרוגרסיבית המשתוללת במסדרונות בתי הספר מפילה חללים שלא עשו דבר, רק באו כדי ללמוד ולהתחבר לבני גילם, ומוצאים עצמם נרמסים עד עפר על ידי בני כיתתם. הממדים של מגיפת החרמות והנידויים מצריכים צעדים נוקשים, מהירים והחלטיים, לא עוד דיבורי צמר גפן מתוק.

במערכת חינוך מתוקנת, בכל בית ספר יכהן קצין מוגנות חברתית עם סמכויות רחבות ביותר. ברגע שמתחיל חרם או נידוי, יזומנו הילדים הפוגעים לשיחה, ויובהר להם שהחרם נגמר באותו רגע. מי שימשיך, יורחק מיידית לכיתה מיוחדת לבריונים חברתיים, והוריו יזומנו לשיחה. שם יתחיל תהליך טיפולי, במטרה ללמד את הילד ואת הוריו מהי המשמעות של חרם. אם ההורים יביעו תמיכה בילד הפוגע ויאשימו את הקורבן, כפי שקורה היום במקרים רבים, גם ההורים וגם הילד יורחקו מבית הספר למסגרת מיוחדת, שתוקם בכל עיר לשיקום סוציופתים צעירים והוריהם. כשישוקמו, יחזרו לבית הספר.

עקירת השיניים של מערכת החינוך ונטרול כל אפשרות לעונשים משמעותיים, כמו הרחקה מבית הספר, עולים בנשמות של אלפי ילדים בשנה. בלי ביעור הבריונות מבתי הספר, שום פרחים לא יצמחו כאן. תשפ"ב - תהיה שנת פחות בריונות. אמן.

avrigilad@gmail.com