"ישבתי ליד שריונר פצוע ואמרתי לו: מה תבקש? אני פיית החלומות שלך"

בגיל 18 הוא חילק גלידות ואהבה לנפגעי מלחמת לבנון השנייה • היום, בעמותת "איתכם כל הדרך", תומך יעקב שה לבן בפצועי מבצע שומר החומות ובנפגעי טרור • "זה נותן משמעות בחיים, להרים אנשים מהכאב"

שה לבן (משמאל) עם בניה פרץ, שנפצע במאי האחרון בפיגוע ירי בצומת תפוח, ואמו אביבה. "לצד הפצועים אני מרגיש בבית", צילום: אפרת אשל

"כשהאצבעות של הבן שלי פגשו את מיתרי הגיטרה, הוא הפך מפצוע קשה לאדם בשיקום, עם הפנים קדימה". את המשפט הזה שמע יעקב שה לבן מאם שבנה נפצע קשה מאוד במלחמת לבנון השנייה.

יעקב (33), אז צעיר בן 18, הסתובב במסדרונות בתי החולים וחילק גלידוניות לעודד את פצועי המלחמה ובני משפחתם. "הלוחם הזה נפצע קשה מאוד בבטן וברגליים", הוא נזכר. "נכנסנו אליו כמה חבר'ה, אני עם גלידה ואוריאל חברי עם גיטרה, ואתה רואה את הבחור עושה עיניים לגיטרה.

הגלידות לא עניינו אותו. אוריאל ניגן, וכל בני המשפחה התחננו לפצוע שייקח את הגיטרה וינגן בעצמו. התברר שהוא מוזיקאי, אבל הוא סירב בתוקף לנגן. ואז אני, בחוסר טקט של ילד בן 18, פשוט שמתי את הגיטרה בידיים שלו, ואמרתי: 'אומרים שאתה מנגן יפה. יאללה, נגן משהו'".
בלית ברירה החל הפצוע לפרוט בכלי. זה היה שיר של להקת מוניקה סקס. כשהגיע לפזמון, ידיו החלו לרעוד, הגיטרה נפלה - והוא פרץ בבכי.

"הוא עבר קריסה פיזית ומנטלית", משחזר יעקב. "זאת היתה הפעם הראשונה שהוא ניגן מאז הפציעה, והוא פשוט התמוטט. וכל בני המשפחה איתו.

"לפני כמה שנים התקשרתי לאמא שלו, ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל, והיא אמרה לי שהיא לעולם לא תשכח את הרגע ההוא. גם אני לא שכחתי. הפצוע הזה היה עד בחתונה שלי".

לפני שלוש שנים הקים יעקב את פרויקט "אתכם כל הדרך" - צעירים למען פצועי צה"ל, שהוא למעשה המשכון לפרויקט קודם, שפעל לפני 15 שנה, ובמסגרתו בני נוער וצעירים מלווים פצועי צה"ל ונפגעי טרור. אל מרכז השיקום בבית החולים תל השומר הוא מגיע מתנשף, כשאגלי זיעה מנצנצים על מצחו. הוא מניח את התיק הנפוח, ורץ להביא עגלת בית חולים שעליה הוא מסדר צ'ופרים שהביא איתו מהגולן.

הוא כבר הספיק לשבת עם הוריו של שליו ביטון, החייל שנפצע קשה מאוד מטיל שנורה מעזה על ג'יפ במבצע שומר החומות. ההורים המתינו במתח שבע שעות לצאת בנם מניתוח מורכב, ויעקב, שיצר איתם קשר חברי קרוב בחודשים האחרונים, הגיע לשבת לצידם ולהמתיק את הדאגות בגלידה.

בעוד רגע ניכנס יחד לחדר של בניה פרץ, שנפצע קשה בפיגוע בצומת תפוח, במאי האחרון. תוך כדי ההכנות הוא מספר שבתום מלחמת לבנון השנייה, הפך מרכז השיקום הזה לביתו השני למשך שמונה חודשים. הבית הראשון היה ברובע היהודי בירושלים, שבו גדל, בן שלישי להורים שעלו מארה"ב.

לשם המשפחה המקורי, שה לבן, אחראי סבא־רבא שלו, שהחליף אותו מכהן ("זה שווה כתבה שלמה"). ביסודי נדד בין בתי ספר, כולל אחד באטלנטה, אחרי שנשלח לגור שנה עם סבא וסבתא שם. בתיכון היה רשום בישיבה תיכונית, אבל בעיקר הסתובב, פרוע, בכיכר ציון בירושלים.

"הייתי עסוק בטיפוח השיער הארוך שהיה לי אז", הוא מלטף את הראש המקריח כעת. "השקעתי בפירסינגים מגניבים וגם עישנתי, אבל היו לי ברקסים, כי ידעתי לאן אני לא רוצה להידרדר. בכל אופן, בכיתה י"ב כבר העיפו אותי רשמית מהישיבה התיכונית".

• • •

הוא התגלגל למכינה בגולן, ואז דחה את גיוסו לצה"ל בשנה, מפני שרצה לשרת בגולני - והפרופיל אפשר לו "רק" שריון. "אמרתי 'שימות העולם, אני לא אהיה ג'ובניק. רק לוחם'. חשבתי אז ששריון זה לא קרבי", אומר מי שלימים ישרת תשע שנים וחצי בחטיבה 188 בשריון. הוא סיים בדרגת סרן, אחרי שהיה מ"פ, קצין אג"ם גדודי וקמב"ץ החטיבה.

"ערב מלחמת לבנון השנייה הייתי בן 18 משועמם. הסתובבתי עם חברים בלילות. בוקר אחד אני מתעורר מטלפון מאמא: 'חטפו שני חיילים בצפון'. אחרי שבועיים, בתוך המלחמה, הגיע עוד טלפון, הפעם מדודה שלי מצפת, שפעילה בארגון 'לבנות ולהיבנות'. היא אמרה לי שחייבים ידיים עובדות בעיר כי המקלטים מוזנחים, וכל מי שיכול בורח וברח. היא סיפרה על קשישים סיעודיים שהמטפלים הזרים שלהם עזבו, ועל אנשים שחוטפים טילים ואין להם מקום מוגן. האקשן משך אותי, אז עליתי צפונה".

את ימי המלחמה העביר בסיוע לקשישים בצפת, בשיפוץ מקלטים ובביקור פצועים בבית חולים זיו - הכל תחת אש, כולל טיל שנפל לא רחוק ממנו. למכרים מחו"ל תיאר במיילים מה עובר עליו. "ואז זה הפך להרגל, שפעם ביומיים כתבתי וצילמתי את מה אנחנו עושים. שיתפתי גם בתסכול הנוראי של הפצועים, בתחושת משבר האמון שהיתה אז מול הממשלה והצבא. המיילים התחילו לרוץ בקהילות יהודיות בחו"ל, והתגובה האמריקנית הקלאסית היתה לשלוח דולרים".

עם הדולרים קנה גלידות וצ'ופרים, שאותם חילק לחיילים הפצועים. בסוף המלחמה השתתף בטקס הוקרה לכל המתנדבים בצפת, אסף לליבו את התודות והחיבוקים שקיבל מהתושבים ומהפצועים, וחזר הביתה לירושלים, אל הריק.

"חזרתי אל השגרה, אל תחושת הכלום. שאלתי את עצמי מה אני עושה עם החיים שלי אחרי שחוויתי משהו עוצמתי בטירוף, משהו שנתן משמעות חדשה לחיי".

ואז הגיע עוד טלפון, הפעם מידיד המשפחה, מיליונר אמריקני שגר בירושלים והקים את עמותת "תודה לצה"ל", שמפנקת חיילים בחירום ובשגרה. "במשך השנים הוא תמיד שמר עלי מ'הרחוב', והעסיק אותי בעבודות שונות. בין השאר היה מבקש ממני לארגן חבר'ה ולהרים 'על האש' לחיילים. אז לא ידעתי שהוא ואמא שלי עשו דיל.

"הוא סיפר שהמיילים שכתבתי בזמן המלחמה התגלגלו אליו, ואמר שהוא רוצה שנעשה 'העתק־הדבק' לכל הארץ - כלומר שאקים מערך ארצי לתמיכה בפצועי המלחמה בכל בתי החולים, ושנלווה אותם גם אחרי השחרור, כולל מלגות ללימודים וסיוע במציאת עבודה. שאולי נעשה חיבור עם חברות היי־טק. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, עם אפס ניסיון שלי בניהול. איך אדבר עם חברות היי־טק? איך אנהל מערך ארצי?"

בגיל 18, בביקור פצועים ממלחמת לבנון השנייה, צילום: מהאלבום הפרטי

• • •

הגלידות שרכש יעקב הולכות ונמסות, ואנחנו ניגשים לחדרו של בניה פרץ. יום קודם עבר ניתוח להוצאת קליע מראשו. מצטרפת אלינו רחלי, בת שירות לאומי במד"א, שמתנדבת בעמותה כבר שלוש שנים, מאז ששמעה הרצאה של יעקב. על בניה שומרת אביבה, אם לביאה שלא זזה ממיטת בנה, מלאה בנחישות ובאופטימיות מהפנטת.

בניה מדבר כרגיל איתה ואיתנו, אבל הגוף שלו שרוע על המיטה כמעט חסר תנועה. הרופאים אמרו שאין הרבה סיכוי שיצליח ללכת, למרות שחוט השדרה לא ניתק לגמרי. יעקב מחלק בקלאוות וממלא גביעים בגלידה. אביבה מאכילה את בניה בכפית, והוא מתענג על טעם החופש שחדר לפתע לבית החולים. לשבריר שניה הידיים שלו זזות, וגם הרגליים - בדיוק כשעופר, אביו, נכנס.

"זאת היתה תנועה לא רצונית", מבאר האב המנוסה, ויעקב מעמיס גם לו גלידה. אמא אביבה מוסיפה: "זאת כבר פעם שנייה שזה קורה אחרי הניתוח. למה להגיד 'לא רצוני'? בניה רוצה ללכת".
עופר עונה: "בטח שהוא רוצה, אבל אני רוצה שהוא יגיד לי בעצמו שזה רצוני".

בניה שותק. רק החיוך שמאיר את הפנים שלו מדבר.

"אלה תמיד הרגעים המרגשים ביותר - הפעם הראשונה שמזיזים משהו", אומר יעקב בצאתנו. "ואז בא הצעד הראשון, ואז השחרור".

יעקב זכה לראות בעיניו הרבה רגעים שכאלה, אחרי שנענה בחיוב להצעת הידיד המיליונר. "בדיעבד, אני חושב שהייתי אז בדיוק בצומת שהרבי מלובביץ' תיאר - האם אתה רוצה להיות אוהד או שחקן? הייתי אוהד שרוף של בית"ר ירושלים. היה לי מינוי במשך חמש שנים ביציע המזרחי מתחת ללה־פמיליה. יושבים שם ומדברים על האמא של השופט, ואתה הופך לאדם שמדבר ככה גם מחוץ למגרש.

"פתאום הייתי בנקודה שהזמינו אותי לרדת מהיציע למגרש. להיות שחקן, לבעוט, לפעול. אפשר להתבכיין שהממשלה חרא ושהצבא מעפן, ואפשר להרים אנשים שכואב להם לא רק פיזית, אלא גם נפשית, אחרי שחוו משבר אמון. החלטתי לקפוץ פנימה".

יעקב משך אחריו את חבריו מהכיכר, וביחד עם מתנדבים ותיקים יותר ביקרו בבית חולים רמב"ם, בבית לוינשטיין ובעיקר בתל השומר. כך הפך "אתכם כל הדרך" לפרויקט של עמותת "תודה לצה"ל".

לצד החיבור לפצועים עצמם ולבני משפחתם, ארגנו הצעירים גם הופעות של זמרים בלובי של מרכז השיקום, תוך שיתוף פעולה עם עמותות אחרות. "בהתחלה היה לנו חשוב לשמור על הקרדיט ל'תודה לצה"ל', אבל אז הבנו שכל הפוליטיקה שבין הארגונים היא שטות מוחלטת. כשאתה שוכב פצוע ומדוכא בבית החולים לא מעניין את התחת שלך - סליחה על הביטוי - מי ארגן את ההופעה. התחלנו לעבוד בשיתוף פעולה עם עוד ארגונים, בלי משחקי קרדיט. זה דבר שהולך איתנו עד היום". 

• • •

הדמות של הנער ארוך השיער, שזכה לכינוי "יעקב גלידה", הפכה לשם דבר במסדרונות תל השומר. הוא ישב "על חומוס" עם הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, ועם המח"טים שבאו לבקר את פקודיהם. כשמח"ט גולני שמע ממנו על חלומו לשרת אך ורק כלוחם קרבי - הוא הבטיח לסדר לו ועדת חריגים שתאפשר לו להגשים זאת.

אבל בינתיים משהו השתנה ביעקב. זה קרה כשישב לשיחה עם שריונר שרגליו נקטעו במלחמה. "אמרתי לו: 'אני פיית החלומות שלך, מה תבקש?', והפצוע השיב מייד: 'לחזור לחברים בטנק'".

יעקב, שציפה שהשריונר הפצוע יבקש את רגליו, נותר המום. "זה משפט שחזר אצל כל השריונרים הפצועים, והם היו אלה שנפגעו הכי קשה במלחמה הזאת. כולם רצו לחזור לטנק. פתאום הבנתי שזה מה שאני רוצה: שריון, ורק שריון".

רגע לפני הגיוס עוד עבר לילה בטיפול נמרץ, לצד יונתן לוין, הפצוע הקשה ביותר במלחמת לבנון השנייה. "הייתי לידו לבד, ואני זוכר שניסיתי לדבר איתו, בלי לדעת אם אני מדבר עם אדם חי או מת. חוויתי התרסקות. זאת היתה הפעם היחידה שבכיתי בכל התקופה הזאת. שאלתי: 'אתה איתי בכלל?', ולא היה ברור אם אני מתכוון ליונתן, או לזה שמעל כולנו".

במהלך שירותו בשריון נישא לנאוה (31), מורה לחינוך גופני, והשניים מתגוררים במושב יונתן שברמת הגולן ומגדלים שלוש בנות: רוני (5), ליאל (3), ונוגה (שנה). בתקופת השירות הצבאי שמר על קשר עם הפצועים מלבנון, אבל אחרי שאחרון הפצועים שוחרר - פרויקט "אתכם כל הדרך" הסתיים. אחרי תשע שנים פרש מצה"ל והחל לעסוק בהסברה, ביזמות חברתית ובתיירות חינוכית.

בשנת העשור למלחמת לבנון השנייה ביקש ממנו דובר צה"ל להתראיין על הפרויקט, לצד אחד הפצועים שליווה. "אחרי הראיון הזה הזמינו אותי מתנועת נוער להרצאה. פתאום קלטתי שחוויתי חוויה עוצמתית בגיל מאוד צעיר - שבעצם עוד לא עיבדתי אותה כראוי.

"חזרתי אל התמונות והסרטונים מהתקופה ההיא. נכנסתי ללופ של לילות בלי שינה, ואז הגיעו בקשות לעוד הרצאות, שהפכו לסוג של טיפול פסיכולוגי עבורי, וגם למקור פרנסה. בקרוב אגיש את ההרצאה ה־400 שלי. בהרצאות אני מדבר על כך שצעירים צריכים להיות האנרג'ייזר של החברה, שהם צריכים להיות אלה שהמבוגרים לא עומדים בקצב העשייה שלהם".

בסוף כל הרצאה ניגשו אליו בני נוער והתעניינו איפה נרשמים, כלומר איפה הם יכולים להתנדב וליישם את מה שדיבר בלהט. "מצאתי את עצמי מגמגם, שאני כבר לא פעיל, כי אני גר רחוק בגולן.

באחת ההרצאות בבליך ברמת גן, נער אחד שם לי מראה מול הפרצוף. הוא אמר לי 'תל השומר זה רבע שעה נסיעה מפה'. הבנתי שהייתי פחדן, שהייתי 'יעקב גלידה' שכולם נמסו ממנו - וחששתי לקלקל את החוויה ההיא, ושאולי איבדתי את הקסם. נסעתי משם ישר לתל השומר" .

מאז, בכל הרצאה במרכז הגיע יעקב גם לביקור במרכז השיקום. בהמשך כבר השאיר את מספר הטלפון שלו לכל מי שרוצה להתנדב. "היום יש לנו מאגר מתנדבים ענק, וקשרים עם רכזים חברתיים בעשרות מוסדות חינוך. בשומר החומות הפעלנו מתנדבים בכל בתי החולים בארץ. הקמנו עמותה עצמאית שנקראת 'אתכם כל הדרך', ולהנהלה הצטרפו שני פצועים ממלחמת לבנון, האלוף הפראלימפי נועם גרשוני וד"ר עשאל לובוצקי.

"כרגע אנחנו בונים מערך של רכזי מחוזות. בינתיים אני עצמי משתדל להגיע לביקורים עם גלידה, בכל הזדמנות שאני יורד מהגולן. ברגע שאני רק מודיע בווטסאפ של המושב שאני נוסע - מייד אנשים מעבירים לי צ'ופרים וכסף לגלידה. תמיד מדהימה אותי הנכונות של כולם לעזור, וכמה שזה פשוט.

"בפעם ההיא, שנסעתי מבליך ישירות לתל השומר, אחרי שנים שלא הייתי בבית החולים הזה, ביקרתי פצועה מפיגוע. היא שאלה אותי: 'מה הסיפור שלך? אתה זורח. זה מרגיש שהגעת הביתה'. עניתי לה מייד: 'וואלה, באמת הגעתי הביתה'. פה אני מרגיש הכי בבית".

yifater1@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר