בלי סודות: חני נחמיאס מתרגלת לחיים שאחרי הפרידה

לפני שנתיים, כשחגגה 60, החליטה חני נחמיאס שהגיע הזמן להגשים חלום ישן ולצאת סוף־סוף לטיול התרמילאים שמעולם לא עשתה.

"נסעתי עם חברים טובים למרוקו, למסע של שבועיים, אחד הטיולים המדהימים בחיי. זה היה הרפתקני ומאתגר. למרות שמרוקו לא רכה ומחבקת, אותי היא ריתקה. חגגתי לעצמי בגדול, ומספיק רחוק כדי לא לקבל את תשומת הלב, שקשה לי איתה בימי הולדת. בחרתי בקפידה מי ייסע איתי".

מאיר, בעלה, לא נסע איתה. "מאיר לא נסע איתי כי אנחנו הפכים", היא אומרת בהשלמה. "הוא חשב שטיול כזה הוא לא בשבילו. אבל מאחר שזה היה בכל זאת יום הולדת עגול, הוא עשה לי הפתעה. כשהגענו למלון במרקש, יומיים לפני סוף הטיול, הוא ישב שם וחיכה לי. זאת היתה הפתעת העולם, הוא בא לתאריך של יום ההולדת, אבל לטיול כולו הוא בחר שלא לבוא".

במארס האחרון, אחרי 24 שנים יחד, מהן 22 כזוג נשוי, הם בחרו להיפרד. נחמיאס, שלא מורגלת בהופעה במדורי הרכילות, מצאה עצמה פתאום מככבת כאייטם של שיחת היום.

"כשאנשים נפרדים, זה תמיד קצה של משהו. זה לא בא במפתיע, זה תמיד נשען על הרבה משקעים. אני חושבת שמאיר איבד אותי במשך עשור, כל פעם קצת".

בעלה הראשון, צביקה שטיינמץ, נפטר ב־1993, אחרי עשר שנות נישואים ושני ילדים משותפים. את מאיר, גמלאי של משרד ראש הממשלה, פגשה ב־1997, והשניים נישאו בתאריך העגול 9.9.99. "אנחנו הפכים גמורים", היא אומרת. "אין שונות קיצונית יותר. אם אני ים, הוא מדבר. אם אני חורף, הוא קיץ. בהתחלה זה היה משלים, מדביק, מרתק, מיוחד, מסעיר. אבל כשנוצרים בקיעים, הם הופכים מהר מאוד לתהומות, בגלל השוני.

"היו בדרך המון דברים קטנים, ששאלתי את עצמי למה אני מקבלת אותם, ולא ידעתי לענות. אבל אז קרה בינינו אירוע לכאורה לא משמעותי, שאותי הוא ניפץ, ריסק. ובאותו דבר קטנטן אמרתי לעצמי שאני לא מסכימה לחיות כך עוד, למרות שהיו דברים יותר משמעותיים בעבר. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. היום אני יודעת איך קש יכול לשבור גב של גמל".

פרידה אחרי כל כך הרבה שנים היא בטח לא צעד פשוט.

"אני חושבת שהבעיה הכי גדולה היתה שבאתי מבית שנתנו לי להרגיש בו מלכה. להיות מלכה, בעיניי, זה לחוש שיש לך גב, שיש לך על מי להישען, שיש מי שיקשיב לך, יקבל אותך בכל מצב, יפרגן לך ויחזק אותך, יפנק וירים לך. את כל זה הרגשתי בין החברים שלי, בתוך המשפחה הגרעינית ובעבודה שלי - רק לא בבית. עכשיו אני מלכה גם בבית".

הידיעה על הפרידה הפתיעה את כולם.

"ביום שצלצל אלי עיתונאי שאמר שהגיעה אליו שמועה שנפרדנו - נבהלתי. לא בגללי, אלא בגלל מאיר. הוא איש מאוד דיסקרטי ופרטי, ואני מוחצנת בגלל אופי העיסוק שלי, ומאוד חשוב לי להגן עליו ועל פרטיותו. הוא גמלאי של משרד ראש הממשלה, ואם תחפשי בעיתונים תמונה שלו - לא תמצאי, כי הצלמים שיתפו איתי פעולה. הם ידעו שאת מאיר לא מצלמים. מבחינתי, הוא לא היה חייב לשלם את המחיר שאני צריכה לשלם כשאני מגיעה לפתיחות, לאירועים, לפרמיירות. הוא תמיד היה בצד, והיה לי חשוב מאוד לשמור עליו.

"שמרתי בסוד את הפרידה שלנו, וגם חבריי הקרובים, שידעו, שמרו את זה אצלם. אבל זה התגלגל. לא רציתי לשתף עם זה פעולה, אבל הבנתי שאני לא יכולה להכחיש. אז אישרתי רק שהפרדנו כוחות. אני גרה פה, זאת דירתי, אין לנו רכוש משותף, אין לנו ילדים משותפים. הוא עבר לגור בכפר הס, ליד ילדיו.

"בבוקר שבו התפרסמה הידיעה כתבתי לו שישתדל לא לתת להמולה לחדור אותו, שמחר זוג אחר ייפרד ויתעסקו בו. התגובה שלו היתה של אנטי. אני מבינה שאם לי היה קשה ביומיים האלה, אז הוא עבר סיוט, ואני מתנצלת".

היום אתם בטוב?

"אנחנו נהיה בטוב. עכשיו אנחנו בהכי קורקטי. מאיר חשוב לי, ואני מאחלת לו רק טוב, מכל ליבי. אני מאמינה שבעתיד נוכל להיות חברים. פעם היינו".

• • •

ביום הולדתה ה־60 סיפרה לי נחמיאס שהיא שוקלת לבצע שינוי גדול בחייה, "לפרוש מהבמה ולתלות את הנעליים". כשאני מזכירה לה את שיחתנו, היא מחייכת. "כלום ממה שאמרתי לך אז לא קרה, ממש ככה. לעומת זאת, באה מגיפה עולמית, שטרפה את הקלפים ונתנה לי את המנוחה שהגוף והנשמה שלי נזקקו לה".

באמת שקלת לפרוש מהבמה?

"כן, כי הרגשתי שאני כבר לא נהנית. מה שחשבתי פעם שהוא כל קיומי וכל הווייתי, מקור החיים והחמצן שלי, התחיל להיות חליפה הדוקה, לוחצת ודוקרת, שכבר לא מענגת אותי.

"הספורט הבלתי חוקי של ארבע הצגות ביום נראה לי מטורף, המופעים בחנוכה נהיו סיוט. מה שפעם עשיתי בחדווה גדולה הפך לסוג של עינוי. אז שאלתי את עצמי, למה? אני לא חייבת את זה מבחינה קיומית, ואני רוצה לבחור לעשות דברים שעושים לי טוב".

אומרים ששחקן לא יכול לחיות בלי הבמה.

"הנפש שלי כבר נקעה, היא היתה עייפה. על הבמה נהניתי, אבל לצאת להצגה או לחזרות - פחות. היה משהו באפקט המצטבר של הגודש הזה, שאמלל אותי ממש. הרגשתי כמו אוגר שרץ במקום בגלגל בכלוב.

"הבעיה הכי גדולה עם תיאטרון היא שבמכונה המשומנת הזאת את מאבדת את ה'אני' שלך. כל לוח הזמנים מוכתב על ידי התיאטרון.

"גם הגרון שלי הגיב בהתאם. היו לי צרידויות, פיתחתי ריפלוקס, חומציות שפגעה לי במיתרים. הכל היה לי קשה. פתאום הרגשתי שאני לא אוהבת ולא נהנית יותר, והבנתי שאולי צריך להגיד מספיק".

היתה לך תוכנית גיבוי ליום שאחרי?

"נדל"ן. אני אוהבת נדל"ן, בניינים. בתיכון למדתי אדריכלות ותכננתי לאנשים בתים. את שלי עיצבתי, וחשבתי שזה יכול להיות נפלא. יש בי אשת עסקים. קניתי, מכרתי, שיפצתי כמה פעמים בחיי. זה מענג אותי מאוד, וחשבתי שזה מה שאעשה.

"אחד הדברים שהכי שבו אותי בקורונה, מלבד השקט, היה לא לעשות כלום. להתבטל. מילה שפעם נחשבה מילה גסה והפכה לפיוט. לשכב ולהסריח בפיג'מה, לראות סדרות, לא לחשוב אם הגרון יתפקד מחר בבוקר. זה הציל אותי. הפוּס הזה, שנה וחודשיים שלא עשיתי כלום".

לא השתעממת?

"לא רק שלא השתעממתי, קידשתי את הזמן הזה. אני תל־אביבית שש שנים. גרתי וגדלתי בגבעתיים, וכשעברנו לתל אביב, הרגשתי כמו ילדה מיישוב־ספר שמגיעה לעיר הגדולה - ולא יכולתי להתענג על מנעמיה. הדבר היחיד שהתענגתי עליו היה לרכוב לתיאטרון על אופניים. רציתי ללכת לים, אבל תמיד ראיתי אותו רק מהחלון שלי, כי לא היה זמן.

"בקורונה הייתי בים יותר ממה שהייתי כל החיים. לצוף במים, לשבת על כיסא נוח ולשתות שעה קפה - אלה פריבילגיות שלא היו חלק מהחיים שלי אף פעם. אני לא רוצה להתפייט על תקופת הקורונה בצורה מוגזמת, כי יש אנשים שסבלו מאוד, במיוחד בתוך התעשייה, אבל אני חייבת להודות שזאת היתה אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי. אני אומרת את זה בקול רם, אחרי שבהתחלה ממש פחדתי להגיד את זה".

רבים בעולם התרבות איבדו את פרנסתם ואת עולמם בקורונה.

"נכון, ואני עזרתי להרבה מאוד אנשים בתקופה הזאת. גם כלכלית, גם בחלוקת סלי מזון, וגם במציאת תעסוקה חלופית. הרבה מאוד אנשים בתעשייה סבלו סבל נוראי, ובעיקר האנשים מאחורי הקלעים, אלה שיושבים בחושך ועושים את התפקיד הכי חשוב בתיאטרון, שאנחנו לא קיימים בלעדיהם. אנשים שעושים פאות, שיוצרים תפאורה ובגדים להצגות, מוזיקאים, נגנים, כותבים, כולם קיבלו בום נוראי לפנים. ממאה לאפס. אלה האנשים שהשתדלתי לסייע להם, כי אמנותם היא הלחם שלהם".

יש דיבורים על סגר נוסף.

"אני מקווה שדבר כזה לא יקרה שוב. כבר חשבנו שהכל מאחורינו. הרשו בהתחלה להכניס 300 אנשים, ואז 600, ובסוף אולם מלא. בהתחלה אנשים ישבו עם מסיכות, ואז הורידו אותן, ועכשיו הם שוב עם מסיכות, ושוב מדברים על הגבלות ועל הפחתת הקהל. זה קריטי לתיאטרון, כי תיאטרון לא יכול להתקיים עם מעט קהל.

"באנגליה חיים עם הקורונה מתוך החלטה לפתוח הכל. אני מוכרחה להודות שבהתחלה ההחלטה הזאת נשמעה לי מטורפת, הזויה וחסרת אחריות - אבל עם הצלחות כמו שקרה אצלם אני לא מתווכחת. אני קוראת למי שמקבל את ההחלטות אצלנו: אל תביטו רק במחצית הריקה של הכוס, יש גם חצי מלא, ואנחנו רואים אותו מול העיניים בתיאטרון.

"אם היית מגיעה לחדר החזרות ביום הראשון שבו נפגשנו אחרי הקורונה - היית מבינה מהי שמחה מזוקקת מהולה בגעגוע מטורף. החבר'ה הצעירים נכנסו לאולם וצרחו, וגם אנחנו. לא האמנו שזה קורה".

• • •

אנחנו נפגשות בביתה שבמגדלי שרונה בתל אביב. מהקומה ה־27, שבה היא מתגוררת עכשיו לבדה, נשקפת תל אביב עד קו הים, פס כחול שמשתלב היטב בגוני התכלת שמעטרים את הדירה ומשווים לה מראה מודרני - פינת יוון.

"אני באה ממשפחה יוונית, יוונייה גאה שאוהבת את התרבות, המוזיקה והמסורת הבלקנית", היא מחייכת. "אני מכורה לה, זה הערסל שלי, המקום שאני מרגישה בו הכי נעים וחם".

כשהחלטת להיפרד ממאיר, לא היה חשש כלשהו, להיות לבד בגיל 62?

"אין בי רבע גרם חשש. אני האדם הכי עצמאי, חזק ולא תלוי שיש. אני לא צריכה מישהו לידי כדי להיות. יש הרבה ייסורים, כי פרידה היא בכל זאת אֵבל, גם אם את בוחרת בה, ולאבל יש שלבים. לאורך השלבים האלה הרגשתי הכי מחובקת בעולם. בימי שישי אני מוזמנת לחמישה מקומות וצריכה להחליט למי אני הולכת".

איך הגיבו החברים שלך כשסיפרת להם על הפרידה?

"התגובה שלהם כשסיפרתי להם קצת היממה אותי. מתברר שהם ראו את העתיד לבוא, מה שאני לא רציתי לראות וגם לא רציתי שזה יקרה, ממש לא. אני כבר התרגלתי לשגרה של הביחד הזה, שבה היו גם רגעים יפים. ילדיי וילדיו גדלו כמו אחים, והמחשבה לפרק את המשפחה הזאת הכאיבה לי. אחרי שנפרדנו, החברים שלי חיזקו אותי והחזיקו אותי.

"אני יודעת שבשביל כמה אנשים אני סוג של מנטור, כותל. יש אנשים שאני מחזיקה בגופי הקטן סודות שלהם, שרק אני יודעת. ויש אנשים שמרגישים שב־3 לפנות בוקר הם יכולים לצלצל אלי, ואני אכנס לאוטו ואסע אליהם".

כבר יש כמיהה לאהבה חדשה?

"לא, לא, לא, לא, לא, לא. את יכולה לכתוב שורה שלמה של 'לא', למרקר, ולהוסיף עשרה סימני קריאה. אף אחד לא יכניס לי מברשת שיניים הביתה. כמויות ההודעות שקיבלתי מגברים מרגע הפרסום - זה לא הגיוני. רגע. תמתינו, תרגיעו. הכי הזוי היה כשהרב שחיתן אותנו צלצל והציע את שירותיו כדי לנהל את הגירושים. היה גם גבר שכתב לי שהוא בעל חברת הובלה והציע להוביל את כל החפצים שלי אליו, בחינם. זה היה חמוד.

"גם ההיכרות שלי עם מאיר היתה בטעות, טעות במספר, שהובילה לשיחה. לא יהיו עוד טעויות כאלה, אני חותמת לך. האמת היא שאני פשוט לא רוצה. אני מקדשת את הלבד, יש המון עוצמה בלבד. יש לי המון שיחות נפש על זה עם צדי צרפתי, שהוא הכי לואונר שאני מכירה והאיש הכי מחובק בעולם. בא לי להיות לואונרית, למרות שהבית שלי מלא ופתוח, ואני מארחת, וכל הזמן יש פה אנשים.

"אבל כשאני חוזרת לפה לבד, אני פותחת את הדלת ואומרת: 'בית, המלכה חזרה'. אורנה דץ אמרה לי שלפעמים היא עונדת כתר עם יהלומים, כזה של פורים, בזמן שהיא מנקה את הבית. כלומר, גם כשהיא מנקה היא מלכה. אז השבוע קניתי לעצמי טבעת יהלום, טבעת של מלכה. להיות מלכה זה לא להיות עשירה או מפורסמת, זה להיות חופשייה".

• • •

יש רגע אחד בשיחה שבו פניה של נחמיאס זורחות. זה קורה כשאני מדברת איתה על הסבתאוּת, סטטוס שאליו נכנסה לפני עשרה חודשים כשבתה מאי (34) ילדה את אמיתי, בנה הבכור. בחודש שעבר התווסף לחייה נכד שני, בנו הבכור של בנה טום (37), שחי כבר 13 שנים בקמבודיה עם בת זוג קמבודית.

"לילד של טום קוראים ג'ייקוב, יעקב, על שם אבא שלי, שנפטר לפני שנתיים", היא שולפת מייד תמונות וסרטונים. "איתו אני בינתיים סבתא בווידאו, כי הוא בקמבודיה. טום מתעסק שם בנדל"ן וב'מטבחי רפאים' ('גוסט קיטשן'), מטבחים שמייצרים מזון בשליחויות בלבד. ללא מסעדה, ללא שירות, שולחנות וכיסאות. האנגר ענקי שכולל הרבה מטבחים, בלי הסעדה של קהל במקום. הוא מנהל ושותף שם. הוא גם בנה בקמבודיה מלון ובניין דירות, אבל בשנה וחצי האחרונות הכל שם סגור, אז עסקי הנדל"ן נמצאים ב'הולד' כרגע.

"אני לא יודעת מתי אוכל לפגוש אותו ואת ג'ייקוב. לפני שנתיים וחצי הייתי בקמבודיה לשבועיים, ואחרי כמה חודשים טום בא לכאן להלוויה של אבא שלי. בדרך כלל היינו נפגשים שלוש פעמים בשנה, אבל מאז הקורונה הכל השתנה".

את אמיתי היא מכתירה כאחת המתנות הגדולות של חייה. "כשגני הילדים ייפתחו בשנת הלימודים - סבתא חני תיקח את אמיתי לגן בפעם הראשונה", היא אומרת. "כל מה שקרה לי בשנה האחרונה זה חתיכת נס אחד גדול. אני מתחילה כל בוקר שלי עם פרק ק' בתהילים, 'מזמור לתודה'.

"ילודה היא נושא מאוד מורכב, יש אנשים שפשוט מחליטים שהם רוצים להיות הורים וזה קורה, ויש כאלה שלא. אצל בתי ובעלה זה היה תהליך של כמה שנים מורכבות, של ציפייה, של אכזבות. חיכינו הרבה שנים, וכנראה היינו צריכים לחכות לאמיתי, כי זאת המתנה המוארת שנכנסה לעולם שלי בשנת הקורונה. זה העצים את היופי של השנה כולה, כי היה לי הזמן להיות סבתא".

• • •

היא גדלה בגבעתיים, בת לפנינה, עקרת בית, וליעקב ז"ל, בעל מפעל למוצרי פלסטיק, אחות בכורה לירדן (59), קבלן, ולשחר (52), צייר.

מגיל 10 היא על במות. שרה כילדה במקהלת צדיקוב, שיחקה ב"תיאטרון מארץ עוץ" וכיכבה בתפקיד הראשי שהפך כבר למיתולוגיה: חנה'לה ב"שמלת השבת של חנה'לה". עם התפקיד ההוא, שהזניק אותה לקריירה מפוארת, היא סוגרת עכשיו מעגל, מגלמת את אמה של חנה'לה בסרט הישראלי החדש, "שמלת השבת של חנה'לה", שמבוסס על הסיפור של יצחק שוויגר־דמיאל.

הסרט עוסק בחנה'לה הקטנה, שמקבלת שמלת שבת לבנה ויוצאת למסע הרפתקאות, שבמהלכו היא מגלה שטוב לב יכול לחולל ניסים. בסרט משובצים שירי ילדות ישראליים קלאסיים, לצד שירים של ביאליק, אבשלום כהן ואהוד מנור. לצד נחמיאס משחקים מיכל הקטנה (חנה'לה), מיכאל גבעתי, שירן סנדל, נואל ברקוביץ', סבינה, דורית רנוב, חיים זנאתי, שלמה וישינסקי, לורן אליהו ויפית אטיאס.

"זה סרט מושקע מאוד, עם לוקיישנים יפים שמזכירים את ישראל של פעם. מתברר שזה עובד, וההורים שמחים לתת לילדים מנה של תרבות, עם יהדות בטעם של פעם וקצת נאיביות, מוטיבים חינוכיים ומסרים חינוכיים".

איך ההרגשה לגלם הפעם את אמא של חנה'לה?

"אני רואה בזה דבר אחד: שיר שהקלטתי בגיל 10, לפני 52 שנה, שנקרא 'מי אוהב את השבת', הוא שיר שחי עד היום, וזה לא ברור מאליו".

בסופו של דבר חזרת גם לבמה.

"למעשה, נגררתי לזה בכוח. הציעו לי בפברואר השנה תפקיד ב'בוסתן ספרדי' בתיאטרון הבימה, מחזמר שמביים צדי צרפתי, שהוא חבר נפש. בהתחלה הרגשתי שאני לא רוצה להתחיל את החזרות, שהגוף שלי לא רוצה ללכת לתיאטרון. ישבתי עם צדי ואמרתי לו שאני לא יכולה לעשות את זה. הוא ממש ניער אותי ואמר: 'את לא תיהני מהחופש הזה באותה המידה כשכולם יעבדו ואת תשבי בבית. את תאכלי לעצמך את הכבד ואת הנשמה'. הוא ניפץ אותי באותו היום.

"היום אני מודה לו. צדי אמר שהבמה היא כמו אהבה ישנה, שאתה חוזר לזרועותיה ומרגיש את החיבוק הזה, שגם אם הוא חונק מעט בהתחלה - בסוף זה נעים. 'בוסתן ספרדי' היא אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי. לראות את אמא שלי בקהל עם עיניים דומעות, לצד אחי, ולצערי בלי אבי, שלא איתנו כבר שנתיים - ידעתי שעשיתי בחירה נכונה. תודה לך, צדי".

• • •

הפקה נוצצת וגדולה נוספת שאליה הצטרפה נחמיאס בתיאטרון הלאומי היא המחזמר "מאמא מיה" משירי להקת אבבא, שבה משחקים לצידה, בין השאר, מיקי קם, שרון חזיז, אורנה דץ, עירית ענבי, יגאל שדה, שרון אלכסנדר, דדי זוהר, דורון אורן ורוני דלומי.

"גם לשם נגררתי", היא צוחקת. "זה תפקיד שעשיתי לפני הקורונה, אז שלא אעשה אותו שוב כשההצגה חוזרת? לאט־לאט הוסרו המגננות וצללתי לתהומות של דבש, כמו שצדי הבטיח, והיום אני כל כך נהנית. זה אחד התפקידים היותר מופלאים ובשלים שזכיתי בהם. אחרי הפרמיירה ניגשה אלי רבקה מיכאלי ואמרה 'את גאון!' בקושי נשמתי, היא אחת האמניות שאני הכי מעריצה בארץ. אני עושה גם את 'דוס צ'יקיטיקאס', עם עירית ענבי ולהקת נגנים, ואת 'עכשיו התור לאהבה' - מופע הצדעה לעוזי חיטמן ז"ל, שפורט על הגעגוע ועל האהבה, בליווי נגנים וזמרים.

איך חוזרים לדמות אחרי הפסקה כפויה ממושכת כל כך?

"זה לא קרה לי אף פעם בחיים. ברגע שהודיעו שחוזרים, ראיתי את 'מאמא מיה' פעם אחת בווידאו, ומייד הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה שוב על הבמה. זה כאילו נשמר באיזושהי קומה, ואת רק צריכה להביא את המעלית למקום הנכון. זה מדהים".

לאורך השנים התמקדת יותר בבמה ופחות בקולנוע.

"כן, ככה יצא. כשהציעו לי, השתתפתי בסרטים דוגמת 'בובה' (שביים זאב רווח ב־1987; מ"כ) ו'חיים זה חיים' (שביימה מיכל בת אדם ב־2003). העשייה שלי היתה בעיקר מחזות זמר, במה ותיאטרון. גם סדרות עשיתי מעט, 'מיכאלה', 'חברות'.

"היום אני אומרת 'לא' להצעות, דבר שפעם לא ידעתי להגיד. בחצי השנה האחרונה אמרתי כמה לאווים משמעותיים מאוד - לתפקיד גדול בסרט, שבו אפילו לא רצו אודישן, לסרט סטודנטים, לסדרת טלוויזיה, להצגה נהדרת בצוותא, שעשיתי בתקופת הקורונה ולא יכולתי להמשיך בה בגלל האילוצים. אמרתי 'לא' לדברים נהדרים, טובים וחשובים".

ואת מרגישה שלמה עם עצמך?

"זאת שאלה טובה. האמת היא שיש לי קושי עם פרידות... כשאני רואה מישהי משחקת בסדרה שסירבתי לה, אני אומרת לעצמי, 'בסדר, זה היה צריך להיות שלה'. אלה ייסורי פרידה קטנים. מצד שני, אם הייתי אומרת לא ל'בוסתן ספרדי' - לא הייתי מתאוששת מזה, בהתחשב במה שיצא ובהנאה שיש לי שם עכשיו".

• • •

עם חברה אחת, ציפי שביט, הלכה נחמיאס דרך ארוכה על הבמה וגם מחוצה לה, עד שכבר לא. "עבדנו המון שנים יחד, בילינו שעות, ימים, שבועות וחודשים. היום אנחנו לא עובדות יחד, אז אנחנו נפגשות הרבה פחות".

מה קרה ביניכן?

"קרה שם משהו, וזה לא יחזור למקום שהיה. אנחנו לא שותות קפה פעם בשבוע. אבל לא מזמן פגשתי אותה במקרה ברחוב, ליד הסינמטק, עשו לה שם מחווה מאוד יפה בפסטיבל אנימציה, ומאוד שמחנו לראות זו את זו. התחבקנו, הראינו אחת לשנייה תמונות של הנכדים.

"נכון שזאת לא החברות שהיתה פעם, כי כבר לא נשתף פעולה באופן יזום, אבל כשיש פרויקטים משותפים, כמו הפסטיגל, ששתינו נפגשנו בו, זה היה מאוד נחמד. היום היא עבורי עמיתה למקצוע, לא חברת נפש".

חברת נפש שכן נשארה היא עירית ענבי, שהופיעה עם נחמיאס עוד במקהלת צדיקוב. השתיים חולקות לסירוגין אותו תפקיד ב"מאמא מיה" ומעלות יחד את המופע הזוגי "דוס צ'יקיטיקאס", עם שירים וסיפורים מבית אבא בניחוח הבלקן.

"עירית היא אשתי. אחותי. בעלי", היא מתפייטת. "היינו יחד במקהלה, ואז בלהקת הנח"ל. אני מבוגרת ממנה בחצי שנה. גם לה נולד נכד החודש. ביום שבתה, שני, ילדה - הייתי דרוכה והיסטרית כמו ביום שנולדו הנכדים שלי".

ב־2008 עשתה נחמיאס טבילת אש בפוליטיקה העירונית, כשנבחרה למועצת עיריית רמת גן מטעם תנועת הירוקים. "אני חיה חיים ירוקים", היא מסבירה. "רוכבת על אופניים, ממחזרת נייר, זכוכית, פלסטיק, אריזות. זה בנשמתי. אין אצלי טישו שלא ממוחזר. ואני גם אדם של בעלי חיים. עזרתי בסירוסים ובעיקורים, כדי שלא יגיעו עוד חתולים לרחוב.

"נראָה לי הכי טבעי לקחת חלק בפעילות הפוליטית כדי לדחוף את הנושאים האלה. אבל אז גיליתי שהחיים הפוליטיים הציבוריים הם מדמנה באושה. הייתי שם חמש שנים. לא עזבתי קודם, כדי שלא יגידו שבאתי כגימיק או כקוריוז, אבל הייתי שמחה לעזוב לפני. גיליתי שנבחרי ציבור הרבה פעמים רחוקים מאוד מלהיות אנשים נבחרים".

נשמעת כמעט חוויה טראומטית.

"שמעתי התבטאויות וקללות ונאצות וראיתי אנשים שחתרו תחת אחרים בצורה הכי משפילה ומכוערת. זאת ללא ספק היתה אחת הטעויות הכי גדולות בחיי, שלא תחזור. אין לי רצון להיות חלק מפוליטיקה בשום צורה, אף פעם. אני גם לא רואה חדשות ולא קוראת עיתונים כבר כמה שנים. מחקתי את כל ההתרעות בטלפון ועדכוני החדשות - אני לא רוצה. כשיש צונאמי, זה יגיע גם אלי".

• • •

היא מקפידה גם על שגרת טיפוח. "עד הקורונה עשיתי כושר במכון קרוב לבית. הייתי הולכת ארבע־חמש פעמים בשבוע. זה היה חלק מהטרפת, התובענות, שקבעתי לעצמי - לדחוף כמה שיותר. הייתי בתחזוקה משוגעת. ואז הגיעה המגיפה, ועליתי שבעה קילו. עכשיו אני במגמת ירידה".

היא שולפת מזרן, כדור ומשקולות, שנמצאים בצמוד לדלת הכניסה לבית. "בזמן הקורונה עשיתי ספורט בזום, ואני ממשיכה לעשות את זה שלוש פעמים בשבוע. אבל זה לא אותו הדבר, כי בבית את עושה לעצמך הנחות, ופתאום יש טלפון ואת מפסיקה. מה שכן, 'מאמא מיה' זה וואחד חדר כושר. אני מסיימת את ההצגה נוטפת מים.

"אני מקפידה על קרמים ועל ניקוי פנים. בגלל שאני מתאפרת המון בהצגות, אני מנקה את הפנים בכל לילה במשך רבע שעה. מורחת קרמים, הולכת לקוסמטיקאיות, בוטוקס במצח וליד העיניים פעם בחצי שנה. בינתיים זהו, אבל בשלב מסוים אני חושבת שגם הניתוח יגיע, לא תהיה ברירה".

יש תפקיד חלומות שאת עדיין מחכה לו?

"נורא רציתי לעשות את מרי פופינס, לכאורה תפקיד ההמשך למריה מ'צלילי המוזיקה', שגילמתי ב־1995 (הפקה מסחרית של מנחם גולן; מ"כ). זה מחזמר שעד היום לא העלו בארץ, אבל כשיעלו אותו, אני אוכל להיות סבתא שלה...

"היום אני מסתכלת לאחור ואומרת, וואלה, השארתי באמת חתיכת ארכיון. ואין בי שום רעב, אני מסתפקת במה שיש לי עכשיו. אני באמת קמה בכל בוקר בהודיה מאוד גדולה, יש בחיים שלי כל כך הרבה שקט ושלווה. אז לא, אין עוד תפקיד חלומות".

כמי שנכנסה לתחום בגיל צעיר, את חשה בשינוי בכל הקשור להטרדות מיניות?

"אני מהדור שבו נגיעות, מחמאות, ליטופים והתחככויות היו טבעיים, לכאורה. זה ממש לא הופך את זה לבסדר, אבל זה משהו שהיה קיים, בכל מקום, ואף אחת לא התמרדה כל עוד לא עברו את הגבול. איתי עברו את הגבול שני פרטנרים, פעם בתיאטרון ופעם בקולנוע, וכנראה שהייתי מספיק אסרטיבית כדי לגדוע את העניין באיבו".

איך עברו את הגבול?

"לעבור את הגבול, מבחינתי, זה לגעת בך כשאת מרגישה לא נעים עם המגע הזה, וזה קרה לי במסגרת של עבודה, אבל מאחורי הקלעים. עצרתי את זה באותו רגע. לא התלוננתי, כי זה הפסיק מייד, במקום".

ומה המצב כיום?

"תנועת מי טו עשתה פה מהפכה שאנחנו עדים לה יום־יום, ואני בטוחה שעוד יש לנו דרך ארוכה לעשות. התיאטרון הוא מקום מאוד חם, כולנו מתחבקים, ויש תחושת משפחה גדולה. אבל בסביבה שלי אני לא רואה שום סימן להטרדות מסוג כלשהו. אם הייתי רואה מישהי שחשופה לזה - הייתי עושה מזה עניין. היום לא הייתי שותקת".

Maya19.10@gmail.com