רוקדים למרות הצנע: 50 אלף בכנס המחולות הראשון
יותר מ־50 אלף רוקדים, רוקדות, להקות מחול וצופים נלהבים חובבי התחום הגיעו ב־20 באוגוסט 1951 לכנס מחולות העם הארצי שנערך במשך שלושה ימים בקיבוץ דליה שבקרבת מגידו.
היה זה כינוס המחולות השלישי בסך הכל - והראשון שמתקיים אחרי הקמת המדינה - והוא נערך בסימן מלחמת העצמאות, קיבוץ גלויות ובני מיעוטים, כשבמרכזו הועלו מסכתות של נתן אלתרמן וחיים גורי.
כנס מחולות העם בדליה היה בעל חשיבות לאומית בדומה לעדלאידע בתל אביב בפורים ולמשחקי המכבייה. הוא נוסד ביולי 1944 על ידי חברות דליה, והמשוררת לאה גולדברג כתבה עליו בעיתון "משמר" (שקדם ל"על המשמר"): "ריקודי העם הם חלק מהפולקלור המתפתח אל תוך אותה רקמה של מנהגים וערכים המרכיבה את הערך 'תרבות'".
כוונת המתכננים היתה לערוך כנס מחולות שכזה בכל שנתיים, אך שלל האירועים הדרמטיים שנרשמו עד הקמת המדינה לא אפשרו לממש כוונה זו בפועל.
ב־1958, במסגרת חגיגות העשור למדינה, נערך בדליה כנס המחולות האחרון, ואחריו לא נערכו כנסי מחולות בסגנון זה במשך 30 שנה (להוציא פעם אחת בבית ברל), עד שב־1988 הושק פסטיבל המחולות בכרמיאל, שפעיל מדי שנה ואף נולדו לו מתחרים באשדוד ובאילת, עם אלפי רקדנים ועשרות אלפי מבקרים.
פסטיבל כרמיאל בוטל ב־2020 עקב התפרצות מגיפת הקורונה, אבל חידש את פעילותו השנה.
* תודה ליורם סימן־טוב על הסיוע
מחסור בחדרים לנופש
יציאת המוני הישראלים לחופשת הקיץ הנכספת ב־1951 התעכבה עד אחרי הבחירות לכנסת השנייה, שנערכו ב־30 ביולי, שכן רוב האזרחים ביקשו לממש את זכות הבחירה שלהם, ובאותם ימים לא הותרה עדיין הצבעה שלא באזור המגורים הקבוע, דבר ש"ריתק" את רוב האזרחים לעריהם.
אי לכך נכונה אכזבה להמונים שהתנפלו אחרי יום הבחירות על משרדי הנסיעות לתיירות פנים, כשהתברר להם שרוב מקומות האירוח ברחבי הארץ הוזמנו כבר עד נובמבר, זמן ניכר אחרי תקופת החגים.
תיירות האירוח הישראלית ב־1951 היתה עדיין בחיתוליה, עם כ־1,500 חדרי מלון בלבד, כאשר מחלקת הסטטיסטיקה באגף התיירות שבמשרד התחבורה טענה, ביוני 1951, ש"צפי הביקוש לחדרי אירוח עבור תיירות פנים ותיירות נכנסת ל־1952-1951 עומד על כ־9,000 חדרים" (אגב, כיום יש בארץ כ־55 אלף חדרי אירוח).
בקיץ 1951 נערכו בארץ לא פחות משישה כנסים בינלאומיים שונים, נוסף על הקונגרס הציוני הכ"ג שהתכנס בירושלים. תיירים שהתארחו בבירה וביקשו לצאת, למשל, לטיול של יומיים-שלושה בגליל או בדרום, נאלצו לשלם על חדרם בירושלים שיישאר ריק - או לקחו את הסיכון לאבד אותו ולחפש נואשות אחרי חדר אחר, בשובם מהטיול. זאת, מכיוון שלחדר שעליו ויתרו היתה רשימת המתנה ארוכה של תיירים אחרים שביקשו להתארח בירושלים.
ההתפתחות המואצת של רשת בתי ההבראה של קופת חולים של ההסתדרות, דוגמת "בית בוסל" בצפת ו"ארזה" שביישוב מוצא, שנפתחו ל־6,000 עובדי ההסתדרות - לא תרמה להקלת מצוקת חדרי האירוח בארץ, משום שלאורך השנה עמדה רשימת ההמתנה לאירוח על כ־500 חדרים, בעוד רשת בתי ההבראה ההסתדרותיים הציעה 160 חדרים בלבד.
מחאת נהגי הקואופרטיבים
ב־26 באוגוסט 1951 התקבצו להפגנה בתחנות המרכזיות בתל אביב, בחיפה ובירושלים מאות נהגי אוטובוס חברי רוב הקואופרטיבים לתחבורה בארץ, בדרישה ממעסיקיהם "להתעורר מייד לפני שיהיה מאוחר מדי".
טענות הנהגים נסבו סביב ההחמרה היתרה, לשיטתם, ביחס שהם מקבלים מפקחי משרד התחבורה, שהחלו לעבוד "לפי הספר", תוך הקפדה על כל סעיף בקובץ התקנות וההנחיות לנהג, "שנכתבו עוד בתקופת הטורקים" - כהגדרת יו"ר ועד נהגי תל אביב והמרכז, שלמה דלויה, בהפגנה הסוערת.
בשבועות שקדמו להפגנות הנהגים הובאו רבים מהם בפני שופט ונקנסו בקנסות כספיים משמעותיים, אחרי שהפקחים האשימו אותם בעבירות דוגמת אי מילוי תקנה 87 א' ("הנהג יסיע את האוטובוס כשפניו מגולחים למשעי ושיניו מצוחצחות ונקיות"), תקנה 24 ("שתי ידי הנהג יאחזו בהגה באופן קבוע"), תקנה 34 ("לא יכניס הנהג לאוטובוס יותר מ־8 נוסעים בעמידה"), תקנה 37 ("קבלת כספי הנסיעה ומתן העודף יתבצעו כשהאוטובוס נמצא במצב עמידה מוחלטת"), ועוד.
בתגובה להפגנות הודיע שר התחבורה היוצא, דב יוסף, ש"הכנסת החדשה הוקמה רק השבוע (20 באוגוסט 1951), וכשתיכון ממשלה חדשה - בטוחני שהעניין יעלה על שולחנו של שר התחבורה החדש".
קומבינה בקרקעות
בדו"ח ביקורת שהעביר בסוף אוגוסט 1951 מבקר המדינה, זיגפריד מוזס, לוועדת הכספים בכנסת, נמסר ש"בבדיקה שביצעתי בנוגע לעסקת רכישה מהאפוטרופוס של 13 דונם מדרום לשכונת ימין משה בירושלים, שיועדו לבניית מגורים ל־26 פקידי ממשלה, הופתעתי לגלות שהערכת שווי הקרקע לוקה בחסר גדול".
שר האוצר היוצא, אליעזר קפלן, הודיע בתגובה שהוא עוצר את הליך מכירת הקרקע, אחרי שנודע לו ש"ברשימת המשתכנים נמצא גם שמו של האפוטרופוס עצמו".
פליטי השרב - למטולה
מהמושבה הצפונית מטולה התקבלה בסוף אוגוסט 1951 ידיעה מעניינת, שממנה התברר של־200 תושבי המקום הצטרפו בחודשי הקיץ עוד כ־500 נפש, שהגיעו ממרכז הארץ בניסיון לברוח מהשרב הכבד. מהדיווח התברר שכמעט כל בתי מטולה הפכו לפנסיונים קטנים, כשהדיירים הקבועים סידרו לעצמם מקום לינה במחסנים או באורוות שבקרבת הבית, כדי לפנות את הבית לטובת הקייטנים, ששילמו בעבור כל יום אירוח במיטב כספם.
מי ימכור את הצלחות?
לנוכח מחסור גדול בצלחות, אישר משרד המסחר והתעשייה לחברה מרמת גן בשם "קונפינה" לייבא לארץ מבלגיה כמה מיליוני צלחות, בתנאי שיימכרו במחיר קבוע מראש. בתוך יום מתחילת המכירה השתרכו תורי ענק בחזית משרדי החברה, שקרסה תחת העומס. אלא שבשל מחלוקת שפרצה בין משרד האוצר לחנויות הקמעונאיות בנושא העמלות, סירבו החנויות למכור את הצלחות - והיבואנית "קונפינה" נאלצה למכור אותן בכוחות עצמה. "לפי חישוב שעשיתי, יידרשו לנו כחמישה חודשים כדי למכור את כל המלאי", הודיע יונה בליזובסקי, מנהל החברה.
הנעלמים / אירועים מפעם
תערוכה חקלאית
בזמנים ההם לא עבר חודש ללא שהוצגה לציבור תערוכה כלשהי שבאה לפאר את ההישגים של סקטור זה או אחר, דוגמת בנייה, תחבורה, נשק, אמנות, התנדבות ועוד. באוגוסט 1951 נפתחה בצומת בית דגן תערוכה שהציגה הישגים חקלאיים, ובהם גידולים משובחים, הפרחת השממה, משק החי, כלי עבודה ועוד, והאטרקציה היתה מתקן חליבה לפרות - ברפת שהוקמה במיוחד במקום.
הצרכנייה / פריטים מאז
פורס לחם ביתי
פריט שקנו אלה שיכלו להרשות לעצמם, כדי להקל מעט על החיים, בכל הקשור לקניות במכולת השכונתית שבה הכל היה בסיסי ואחיד בזמנים ההם - מקטניות בתפזורת בשקים ועד דגים מלוחים בחביות מצחינות. גם הלחם היה אחיד, ולא פרוס, והמכשיר המצורף אפשר להכין פרוסות לחם בעובי אחיד, במקום החיתוך המסורבל של כיכר הלחם בסכין מטבח.
הושבעה הכנסת השנייה
ב־20 באוגוסט 1951, שלושה שבועות לאחר הבחירות, התכנסה הכנסת השנייה למושב פתיחה חגיגי ב"בית פרומין" בירושלים - מקום משכנה עד 1966. יציע האורחים היה גדוש מפה לפה, ואלפי סקרנים הצטופפו מחוץ לבניין. הנשיא חיים ויצמן נעדר מהטקס בגלל מחלה, ולכן נשא את נאום הפתיחה זקן חברי הכנסת, חיים בוגר־בוגרשוב (בצילום). אחריו נשבעו הח"כים אמונים. כהונת הכנסת השנייה נמשכה ארבע שנים פחות חמישה ימים, והסתיימה ב־15 באוגוסט 1955.
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו:
Yor@ShimurIsrael.Org
