רוני קובן: "בטלוויזיה יש מקום לכולם, מכל הגדלים והסוגים"

מתי בפעם אחרונה קיבלת מחמאה שריגשה אותך?

"אחרי הפרמיירה של 'אינטימיות', ההצגה שכתבתי ורצה בתיאטרון בית ליסין. יש משהו טריקי בפרמיירות, מצד אחד הן כמו ברית או בר מצווה למשהו שכתבת, וזה יום מאוד חגיגי. מצד שני, יש מתח מאוד גדול, כאילו איך יגיב הקהל. אני מאוד מעורב בכל מה שאני עושה בטלוויזיה, עד הפרט האחרון. הצילום, העריכה, האסתטיקה של הפריים, המוזיקה, ופה, כמה שאני לא אהיה מעורב בהצגה, בסוף יש במאי, ויש שחקנים שיכול להיות להם ערב לא טוב, ואתה בבעיה. זה גם היה שיעור בשבילי, לשבת באולם ולשחרר. ישבתי בפרמיירה ואמרתי את כל המילים. אילנה (דיין - ש"ז) ישבה לפניי, וזה הרגיע אותי באיזשהו מובן, אשתי ישבה לצדי ואמא שלי היתה לידה.

אחרי ההצגה היו כמה אנשים שניגשו אליי, יוצרים שאני מאוד מאוד מעריך, שפתאום באו וראו צד אחר שלי, ככותב, כמחזאי. ניגש אליי למשל אתגר קרת, שהוא חבר, שאהב שאני מעביר ביקורת על השגרה של החיים שלנו כאן, על המעגל הזה של מלחמות והפסקות אש ושירים עצובים ודיבורים על שלום, אבל רואים שאני עושה את זה באהבה. הרגשתי שהוא רואה אותי.

"החמיאה לי רונית וייס ברקוביץ', שהיא תסריטאית, מאושיות התעשייה, ומורה שלי. היא היתה מעורבת בדראפטים מאוד ראשוניים של המחזה, שאותו אני כותב משנת 2011, ובערב הזה היא חיבקה אותי ואמרה שאפו, והתרגשתי.

"אני מת על תיאטרון. אני בא לכל הצגה. אחרי הפרמיירה של אינטימיות, שהציגה ברביעי, באתי גם בחמישי, בשישי ובשבת. אני יושב בשורה האחרונה, מסתכל עליהם, נושם איתם, רואה את התגובות. הרעיון הזה שישבת בבית בפיג'מה וכתבת את הכאבים שלך, את הפצעים שלך, את הזיכרונות שלך, ופתאום 500 איש בקהל עוברים את זה איתך, יש בזה משהו שמפיג את הבדידות אולי יותר מכל דבר אחר. אתה מרגיש פחות לבד, פחות יוצא דופן, יותר מובן. אתה מרגיש שרואים אותך, וזה למרות שהמקום הזה של מחזאי - שאני מאוד אוהב אותו - הוא נורא מאחורי הקלעים. אתה לא בפרונט, לא בפוסטר, העיסוק הוא לא בך, אבל בעצם בראת דבר".

מתי בפעם האחרונה היית בטיפול פסיכולוגי?

"אני בטיפול און אנד אוף כל החיים כמעט. זה עוזר לי מאוד, ואני מרותק מהרעיון של טיפול. בתוכניות שלי אני לא מרגיש שמה שאני עושה דומה לטיפול פסיכולוגי, בגלל שאני עיתונאי. עיתונאי רוקד ריקוד מורכב מול האנשים שהוא מראיין. מצד אחד, אני רוצה לגלות עליהם דברים חדשים; ומצד שני, אני כן רוצה במובן מסוים לשמור עליהם. ככל שאני מתבגר במקצוע, אני יודע שהאינטרס שלי הוא חס וחלילה לא להפשיט אף אחד, אלא רק לגלות טפח או טפחיים. המסתורין חשוב גם. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי זה ששומר על המרואיינים שלי. עם זאת, יש כמובן את השאלות הקשות, שיושבות על איזה אינטרס ציבורי. לא אוותר על השאלות האלה, ואנסה להגיע לתשובה אותנטית ואמיתית בכל דרך שיש בארגז הכלים שלי.

"באתי מדוקומנטרי. זה הבסיס הטלוויזיוני שלי להיות בשטח בסיטואציות עם אנשים. ככה התחלתי בערוץ 10, וככה עשיתי ב'עובדה'. אלדד קובלנץ באמת נתן לי הזדמנות ובמה בתאגיד, ואני מאושר בה. 'פגישה' זה אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות בחיים".

מתי בפעם האחרונה חשבת על המשקל שלך?

"זו כל הזמן התמודדות. אני חושב באמת ובתמים, וחשבתי את זה לפני הרבה שנים, לפני שזה נהיה רוח התקופה, שטלוויזיה היא דבר שנמצא בבתים של כל בני האדם ולכן כל בני האדם צריכים להיות בטלוויזיה - כל הסוגים וכל המינים. שנים ראיתי איך טאלנטים עוברים את פס האור הזה מחדר האיפור לאולפן, את יודעת, מחטבים, מצטמצמים, מכון כושר. אני לא מזלזל - האסתטיקה חשובה וחשוב להיראות טוב כשהרבה אנשים רואים אותך, אבל עדיין יש מקום לכולם, מכל הגדלים והמינים.

"מצד שני, לגביי לפחות, כן חשוב לי להיות בריא ולהיות עם הילדים שלי כמה שיותר שנים, אז אני עובד על זה כל הזמן. כשאני מבשל, אני מבשל בריא. אני עושה פעמיים בשבוע ספורט כמו שעון עם המאמן שלי, מקס, שהוא הדבר הכי טוב שאסי עזר נתן לי בחיים. אני שונא לעשות ספורט, מתעב את זה. אני מאחר ברבע שעה ותמיד על האצבע לבטל, אבל אני עושה פעמיים בשבוע. אני לא עושה דיאטות, אבל בשנים האחרונות הפחתי את הסוכר בצורה די דרמטית. לא היה לי מושג עד כמה סוכר הוא רעל שנמצא בכל דבר. ההפחתה הזו עשתה לי הרגשה טובה מאוד".

מתי בפעם האחרונה חשבת על בדידות?

"כשהייתי עם חני, בסרט 'יוצאים מהכלל' על בדידות. טל פרייפלד, סמנכ"לית התוכן של התאגיד, אמרה לנו 'אני רוצה שתעשו משהו על בדידות'. אמרתי לה שזה נושא כל כך מופשט ומורכב, ופחדתי שזה יהיה מדכדך, אבל התברר שזה היה גאוני.

"בדידות מעסיקה את כולנו, זה הנושא בה"א הידיעה של התקופה. יש היום שרים לענייני בדידות, וזה עניין אותי מהמקומות האוניברסליים. אני יודע מה זה להיות בודד, הייתי בודד הרבה פעמים. כשהייתי רווק הרגשתי את הבדידות.

"הבאנו כל מיני זוויות של בדידות: בני נוער עם חרדה חברתית שהולכים לארגון רקפת, שמלמד אותם מיומנויות חברתיות; הבאנו את אידה, שמתנדבת בער"ן אבל יודעת מה זה לחזור לבית ריק; והבאנו את חני, שהיו לה עשרות ניסיונות הפריה, ו־15 שנה היא מושקעת ברעיון של להפוך לאמא.
"חני היא גיבורה דוקומנטרית חד־פעמית. ככל שההיריון התקדם כך היא רק התפללה שהוא יחזיק, והרגישה מאוד מלאה ולא בודדה. אבל היו תקופות, בעיקר בגלל הקורונה, שהיא הרגישה מאוד־מאוד לבד. ואז הכל התנקז ליום הלידה. סצנת הלידה של חני היא סצנה של אלוהי הדוקו. היא אומרת שם 'רוני, לפחות אתה תיכנס איתי', ואני מוצא את עצמי לא רק בתפקיד המתעד ומנחה התוכנית, אלא כדולה שלה, שעוזר לה, שמחזיק לה את היד.

"זה היה מהרגעים הנדירים האלה שהסרט לא חשוב לי בכלל. שלא חשוב מה ייצא בסוף, אני איתה ברגע הזה. היתה חרדה כל כך גדולה שזה יעבור בשלום, כי זה אולי הניסיון האחרון והאישה הזאת חייבת להיות אמא. היתה תחושה של תפילה כזאת בחדר. מצד שני, גם אחרי שחני ילדה אני מתאר לעצמי שהיו רגעי בדידות. כמו שכולנו יודעים, לפעמים דווקא כשאתה הורה אתה מרגיש הכי בודד בעולם.

"אני מביא את עצמי, ולפעמים אני גם מתרסק בגלל זה. בפרק על הפרעות אכילה, למשל, כמה שלמדתי את הנושא ופגשתי את הגיבורות, לא הבנתי לאן אני מכניס את עצמי. המקום הזה חדר לנשמתי, הגיבורות נכנסו לי ללב, והתרסקתי. עד כדי כך שלא הייתי מסוגל לצפות בפרק בטלוויזיה. הרגשתי כל כך חשוף. מצד שני, זה גם לא מאה אחוז אני. אני זוכר שכשהייתי רווק ויצאתי לדייטים, רצה תוכנית בשם '24 שעות' שהגשתי בערוץ שמונה. הרבה פעמים בחורות היו בשוק שאני לא שנון או עם פואנטה כל חצי דקה, כמו בטלוויזיה. ניסיתי להסביר להן שבטלוויזיה זה גרסה ערוכה שלי, ובחיים אני חומר גלם. הטלוויזיה בכל זאת מזקקת אותך".

מתי בפעם האחרונה התגעגעת למישהו?

"כשצילמתי את הסרט של דני רוזנברג, 'מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם'. הסרט, שצולם בשנת 2017, הוא על אבא ובן ואני מגלם את הבן, אסף, שמצלם סרט שהאבא הוא הכוכב שלו. באמצע הצילומים האבא מקבל בשורה שהוא חולה בסרטן והבן מתעקש לצלם ולצלם, כי הוא מרגיש שכל עוד יש קולנוע וכל עוד הוא מצלם, אבא שלו לא ימות.

"כשעשינו את הסרט והיה לי אבא פתאום, הבנתי כמה שנים לא אמרתי את המילה הזאת, אבא. זה לא היה כואב, זה היה כיף. מילה טובה, אבא. כשהייתי חוזר הביתה מהצילומים קלטתי שאני נורא מתגעגע לאבא שלי, שהיה אוקראיני קשוח.

"הייתי בן 21 כשאבא שלי נפטר מדום לב. אני מתגעגע אליו, אבל בגלל שעברו כל כך הרבה שנים החיים עושים את שלהם. הסרט הזה החזיר לי את תחושת הביטחון הזאת שיש מישהו מעליך, שדואג לך. למדתי להיות אבא של עצמי, אבל גם כמה הוא חסר לי. ואגב, למדתי גם כמה המפיק־שחקן מרק רוזנבאום הוא אחלה אבא".

מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?

"אתמול, היום, מחר... יש משהו בקורונה שהוא גיהינום מצד אחד, כי להורים לילדים קטנים גם ככה כל כך קשה לג'נגל כשפתאום אין מסגרת והכל קורס, ומצד שני יש בה משהו שמכריח אותך להיות איתם, ולהרבה זמן. ואז אתה מגלה שזה כיף, שהם חמודים ומעניינים. הרבה קרייריסטים גילו בקורונה שזה לא פחות מעניין, מרתק ומתגמל להיות עם המשפחה. זה גילוי מאוד משמעותי.

"אני אוהב לעשות שטויות עם הילדים שלי: זהר בת השמונה ואביתר בן הארבע. זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם. אנחנו עושים משחקי תפקידים - יש כל מיני דמויות שרק הבן שלי מבין, שמצחיקות אותו, דברים שאפשר לעשות עם ילדים ואבא שהדמיון שלהם מתפוצץ. גם עם הבת שלי אני אוהב להמציא דמויות, להשתולל. אני אינפנטיל, משוגע על בובות פרווה: עוגי, עוגיפלצת, אלמו, קיפי. יש לי חלום להגיש תוכנית ילדים, אבל אני לא בטוח שאעמוד בזה מרוב אושר. אני, עם שתי בובות פרווה לידי. גם פרפר נחמד הייתי מוכן".

מתי בפעם האחרונה בישלת?

"השבוע. מאז הסגרים, שבהם אשתי עבדה ואני לא, התחלתי לבשל המון עם הילדים. אני מעמיד סיר קציצות עם אורז, ירקות, אפונה, גזר ותפוחי אדמה. אפינו פשטידות. עשיתי איתם סדנת קאפקייקס".

מתי בפעם האחרונה הרגשת חסר אונים?

"במבצע הצבאי האחרון. התחושה הזאת שאתה יורד עם הילדים שלך למקלט, או שלאן שלא תיסע מחכה לך סכנה. הרגשתי ממש אבוד, מבוהל וחרד לגורל המקום הזה, שאני אוהב אותו אהבת נפש.

"כמו כולנו, הבנו הרבה יותר מה זה אומר לגור בעוטף עזה. הבנו שצריך להתחיל להעריץ אותם ולעזור להם, ולהתחיל להגביר את האייטמים על מה שקורה שם. לא רק בימים של מלחמה, אלא בשגרה".

מתי בפעם האחרונה קיבלת הצעה מפתה?

"לילה אחד, באחת בלילה, קיבלתי בפייסבוק הודעה משירלי מושיוף: 'כתבתי לך פרק בעונה החדשה של איש חשוב מאוד. בא לך לקרוא?'. ביררתי במה מדובר, והתברר שאני אמור לגלם את עצמי נוסע לראיין את יהודה בלוס אנג'לס. לא הלכתי לישון - ישבתי וקראתי, ונורא התרגשתי. היא נגעה שם בכישרון שלה במשהו עמוק בתוגת הגבריות, בגבר שהולך לאיבוד בגיל הזה. כשהבנתי שבאמת מצלמים בלוס אנג'לס, הסכמתי, אחרי הרבה פעמים שסירבתי לגלם את עצמי. יהודה היה המדריך שלי גם למשחק. הוא יכול לעשות את אותה סצנה בארבעים ושבע אופציות שונות. לא ראיתי דבר כזה. גמישות כזאת - אינטלקטואלית ופיזית. עמדתי ותהיתי איך אשחק ליד הדבר הזה, והוא אמר לי 'רק תהיה בסיטואציה'.

"הציעו לי גם ריאליטי, אבל בחיים לא אלך. בגלל שאני דוקומנטריסט - ואני לא ארחיב - לא אעשה תוכניות ריאליטי".

מתי בפעם האחרונה שאפת לשנות את המציאות?

"קודם כל אני מאוד מעריך אנשים שעושים את זה, כמו גיא לרר או חיים אתגר, אבל אני חושב שגם אנחנו ב'יוצאים מהכלל' הראינו דברים שהיה סביבם איזה קשר של בושה או שתיקה. הפרק על דיכאון אחרי לידה, לא הבנתי איזה טאבו זה. איזה טאבו זה שאמא יושבת ואומרת מול המצלמה 'אני לא אוהבת את הילד שלי, אני מצטערת שאני אמא' - וזה בסדר. הדבר היחיד שהפרק הזה ניסה להגיד הוא רק לא להסתיר, לא להחביא, לא להיות לבד בזה. קמתי בבוקר אחרי השידור, פתחתי את הפייסבוק והיה טירוף. הפלאפון קרס, מאות הודעות. זה מרגיש שבמקומות האלה, בדרכנו, אנחנו כן נוגעים במשהו. לא יודע אם משנים מציאות, אבל מרימים מסך מעל טאבואים. אני יודע שהמון נשים הרגישו פחות לבד אחרי הפרק הזה".

מתי בפעם האחרונה הרגשת מבוגר?

"כשהבנתי שאני לא יודע מי זה מרגי. ראיתי משהו, ואמרתי לבת שלי כל הזמן מדברים על נועה קירל ומרגי, מה מרגי כאילו? אחרי שהיא הזדעזעה מזה שאני לא יודע מי זה למדתי את החומר, אבל זה עמוק יותר. באיזשהו גיל אתה מאבד קשר לתרבות של הצעירים, וזה בסדר גמור. אין לי שום בעיה עם זה. אני התחלתי בגל"צ עם כתבות על עמיחי. היתה נעמי שמר, היה יוסי בנאי, והיה רגע שמצאתי את עצמי עובר ממשוררים־סופרים־שחקנים – לכוכבי ריאליטי. זה לא מעניין אותי, חוץ מריאליטי שירה".

מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה אחרת?

"אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. זה מסקרן אותי. הדרך היחידה לא לסבול היא להבין שהכול משתנה כל הזמן, למדתי את זה מהדאלי לאמה. אין לי ציפיות לעתיד. אם פתאום אמצא את עצמי במקומות אחרים, ככה זה. אני רוצה להיות הענף שמתגמש ברוח. הייתי רוצה לשחק יותר: בסדרות, בסרטים, בתיאטרון, אבל אין לי אומץ אני חושב".

מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?

"כל יום, כי אני אבא, ובן לאבא שהיה עצמאי, והיו תקופות שהוא מאוד הצליח והיו תקופות שפחות. לאבא היתה חנות לחומרי בניין, וכל החיים עברתי את רכבת ההרים הזו של הצלחות, כישלונות וחובות. היום אני אבא, יש לי משפחה, ואני רוצה שכולם יחיו טוב, אבל כסף הוא לא המנוע שלי. לא מעניין אותי מכוניות, אין לי רישיון; לא מעניין אותי בגדים. אני רוצה שלילדים שלי יהיה כל מה שהם צריכים וכל מה שימצה את הפוטנציאל שלהם ושלנו כמשפחה, אבל לא מותגים. תודה לאל, אין דיבור על מותגים בבית, זה לא ייכנס. אף אחד לא חלם אצלנו על וילה בסביון או על למבורגיני".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסם?

"ב־2013 שידרנו בעובדה את הכתבה על שרון בלוך, האמא החד־הורית מחדרה, שאימצה ילד סודאני שקראו לו רם, ואז סבתא שלו באה מאוסטרליה וביקשה אותו. שרון היתה משפחת האומנה שלו, ובית המשפט קבע שהוא ילך לסבתא הביולוגית, כשלשרון היה חודש עד הפרידה. בוקר אחרי שזה שודר הייתי מרוסק נפשית, אבל יצאתי למכולת. ליד הבית שלנו היה אתר בנייה וכל הפועלים הסודאנים, כולם, יצאו ממנו וחיבקו אותי. לא הבנתי מה קורה, כי הם לא אמרו כמעט כלום. אחד בא, שאל 'אפשר?', ופשוט שם עלי את הידיים. אני לא יודע לתאר במילים מה הרגשתי.

"במילה 'מפורסם' יש משהו נורא שטחי. שם הרגשתי שרואים אותי, שעשיתי משהו משמעותי. זה היה בתקופה שגירוש הסודאנים הוגבר, שמירי רגב אמרה שהם סרטן - ההתבטאות האיומה הזאת - ופתאום, בערוץ 2, בקשת, בתשע בערב, רואים משפחה מגה־ישראלית עם ילד סודאני, והכל בסדר. זו הגדולה של שרון בלוך, שפתחה לו את הלב ונתנה לו את נשמתה. זה נהיה סיפור ישראלי בלתי נשכח".

רוני קובן \ בן 42, עיתונאי, יוצר, בימאי ושחקן. גר בת"א, נשוי ואב לשניים. ב־2006 הצטרף כבמאי וכתב לתוכנית "עובדה" בקשת 12. מגיש בכאן 11 את תוכנית הראיונות "פגישה", שעליה זכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. מעביר סדנאות על דיאלוג, תקשורת וסטורי־טלינג. מחזהו החדש "אינטימיות" עלה לאחרונה בתיאטרון בית ליסין. פרקי העונה החדשה של "יוצאים מהכלל", הסדרה הדוקומנטרית שיצר ביחד עם שרון קרני, ישודרו בכאן 11 ב־19 וב־26 באוגוסט

shirshirziv@gmail.com