גם היום, 48 שנים אחרי שפרשה מהבריכה התחרותית, שלומית ניר טור מרגישה הכי נוח כשהיא במים. שם, בים או בבריכה בקאנטרי, היא נרגעת, מוצאת את הפוקוס שלה. או כפי שהיא מגדירה זאת: "זמן האיכות שלי עם עצמי".
היא בבריכה מגיל 11, מהיום שהגיעה לקיבוץ איילת השחר שבצפון, שם גדלה. "מאמן מתל אביב" לימד את ילדי הקיבוץ שחייה בחמישה ימים דחוסים. חוויה מכוננת שהציתה קריירה ספורטיבית, שבמהלכה תהפוך לשחיינית אולימפית ותייצג את ישראל בשתי אולימפיאדות, אחת מהן נצרבה לעד בזיכרון הלאומי בשל פיגוע טרור שגבה את חייהם של 11 חבריה למשלחת הספורטאים הישראלית.
אנחנו נפגשות בביתה בבניין מגורים בנתניה, מול הים, וכבר בכניסה היא מודיעה: "כדאי לך להיזהר, מי שמגיע לכאן הופך להיות חבר שלי. קודם כל את חייבת לאכול משהו, כי ככה זה אצלי".
היא בת 68, בלונדינית מרשימה וגבוהה, לבושה שמלת חוף בצבע טורקיז לבן. מחייכת תכופות, יוצרת קרבה מיידית. הבית, שבו היא גרה עם בן זוג, מעוצב בעדינות, ללא עומס חפצים או תמונות. הטלוויזיה בסלון משדרת, איך לא, את אולימפיאדת טוקיו, והשולחן בפינת האוכל עמוס במזון בריא וטעים שהכינה בעצמה: סלט כרוב חרפרף, עדשים שחורות, קממבר וזיתים.
"אני מקפידה על הבריאות, אבל אני לא פנאטית. לא בתזונה ולא בפעילות גופנית. מעולם לא הצטרפתי לספורט של הלקאה עצמית".
היא זוכרת היטב את שיעורי השחייה עם המאמן ממרכז הארץ. "כילדים בקיבוץ, לא היה לנו משהו יותר טוב לעשות, אז הסכמתי ללמוד שחייה בשבוע אחד - מראשון ועד יום חמישי. בשבילי זה היה ממש קליל ונעים, כיף. בשבת, יומיים אחרי שסיימתי ללמוד, נערכה אליפות הגליל בשחייה - וניצחתי".
בחודשים הבאים עברה תחרויות ארציות, כשהיא קוטפת בכולן את המקומות הראשונים. "נולדתי עם יכולת ציפה טבעית מאוד טובה, קואורדינציה, חוזק ומהירות. היום, כשאני רואה את הנכדה שלי לונה, בת ה־7 וחצי, הבת של נועם וקרן, אני מזהה את התכונות האלה גם אצלה. יש לה את זה. גם היא שוכבת על המים אחרת".
לפני שהיתה בת מצווה כבר גרפה מדליית זהב באליפות ישראל לבוגרים ("אני לא מכירה הישג כזה, בארץ ובעולם, של שחיינית כל כך צעירה"). כעבור שנה שברה את השיא הישראלי למקצה 200 מטרים חזה, ושברה אותו שוב במכביה השביעית שנערכה ב־1965, בתוצאה 3:02.3. בשנים הבאות תשבור את השיא שוב ושוב, לצד שיאים נוספים (אגב, השיא הנוכחי שייך לאנסטסיה גורבנקו, שבאליפות ישראל בחודש שעבר קבעה תוצאה של 2:28.38).
היא נזכרת באליפות ישראל בטבעון, שאליה נסעה כילדה בת 11 וחצי באוטובוס, עם אביה. "ישַנו באכסניית נוער ברמת יוחנן, ובלילה שלפני התחרות התעוררה בי דאגה. אמרתי לאבא: 'אל"ף, מחר אל תבוא לתת לי נשיקה בתחרות, כי אני אתבייש. ובי"ת, איך ניסע עם הגביע הענק באוטובוס?' אבא שלי הרגיע אותי ואמר 'שלומיתינקה, אל תדאגי, את לא תנצחי. את עוד קטנה'.
"למחרת, בגמר, נתתי בבריכה האחרונה פיניש - וניצחתי את אלופת ישראל, שהיתה בחורה בשנות ה־20 לחייה. רק מה? היא היתה כל כך משוכנעת שהיא תזכה בגביע הנודד גם הפעם, שהיא בכלל לא טרחה להביא אותו מהבית לתחרות כי האמינה שממילא הוא יישאר בידיה. ככה אבא שלי ואני לא היינו צריכים להיסחב עם הגביע כל הדרך באוטובוס לצפון..."
היא התחרתה בשתי מכביות, בגיל 12 וחצי ו־17 וחצי, וזכתה בשלוש מדליות זהב, ב־100 וב־200 מטרים חזה, וב־400 מטרים בסגנון מעורב.
מאמנה, טרי פלוצקי, גר בקיבוץ כפר הנשיא השכן. היא היתה נוסעת אליו בכל יום ומתאמנת בבריכת הקיבוץ. פלוצקי ליווה אותה גם לאימונים בווינגייט.
ב־1968, בגיל 15 וחצי, היתה חברה במשלחת של שישה שחיינים למשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי. היא טסה ללא מאמנה וללא הוריה ("לא היה מקובל אז שהורים יצטרפו, וגם למי היה כסף לדברים כאלה"). והתחרתה ב־100 וב־200 מטרים חזה. "הגעתי למקום 18 מתוך 38 מתחרות, לא עליתי לגמר".
ילדת קיבוץ מגיעה לקצה השני של העולם. את זוכרת את טקס הפתיחה?
"בטח, התרגשות עצומה, להיות במקום כל כך יפה, עם אווירה כל כך מיוחדת. המשחקים האולימפיים הם משאת נפשו של כל ספורטאי. זה היה אירוע יוצא דופן".
• • •
היא נולדה כשלומית לנדסמן, שלישית מארבעה ילדים. סבה, הלל לנדסמן, היה ממקימי איילת השחר, והוריה, גילה ואסף, עברתו את שם המשפחה במצוותו של דוד בן־גוריון. "זה קרה כשאחי הבכור, עודד, נשלח לניו יורק במסגרת שירותו הצבאי בשייטת 13, ובן־גוריון אמר לו שצריך שם עברי. הוא החליף לניר - וכולנו החלפנו אחריו".
ב־1969 חוותה המשפחה טרגדיה, כשרב־סמל עודד ניר־לנדסמן ז"ל נפל במבצע של השייטת לטיבוע טרפדות מצריות במפרץ סואץ, בגיל 25. מנגנון השמדה עצמית של כלי שיט שבו חזר מהמבצע המוצלח הופעל בטעות, ועודד נהרג לצד שני לוחמים נוספים - רס"ן רפאל־מנחם מילוא־מלניק ז"ל וסגן שלמה אשל ז"ל.
"אני זוכרת את הדפיקה בדלת, ואיך הודיעו להוריי. ואני זוכרת את ההלוויה. להלוויה הגיע גבר שעונה לשם מנחם טור. הוא הגיע בליווי שתי בחורות, אחיות: אחת היתה חברתו האחרונה של אחי, והשנייה היתה החברה של מנחם עצמו. באופן מדהים, מנחם דמה שתי טיפות מים לאחי יפה התואר. כל הקיבוץ שם לב לזה. אני זוכרת שהסתכלנו זה בזו.
"אחרי האסון אמי אמרה שהיא תקדיש את חייה לאלה שחיים, ולא תהיה קורבנית. קיבלתי את המסר שלה כגישה אחרת לחיים. זה לא שלא היינו עצובים, אבל זה לא משך אותנו למטה באופן שלא יכולנו לתפקד. אמי היתה ללא ספק מודל, אישה מיוחדת מאוד. היא נתנה לכל אחד מילדיה להתפתח בדרכו, וחיזקה כל אחד במקום שלו. היתה לי זכות גדולה להיות בתה".
אחרי האסון המשפחתי עברה שלומית ללמוד ולגור בווינגייט, כדי להתמקצע בשחייה. "למדתי שם באותה כיתה עם האצנית אסתר שחמורוב. תלמיד אחר בכיתה הכיר את מנחם ויצר קשר בינינו. קבענו להיפגש לסרט. מנחם היה כל כך יפה! הוא הסתכל בסרט ואני הסתכלתי עליו.
"באותה תקופה הייתי בקשר אחר, וכתבתי למנחם פתק שמסביר את זה. הוא הפך את הפתק וכתב בצידו האחר שהוא לא מקבל את ההסבר. הוא התחיל לבקר אותי בווינגייט, והתאהבנו מאוד. ממש לפני האולימפיאדה במינכן החלטנו שכשאחזור אני אפרוש מהשחייה - ונתחתן".
למשחקים האולימפיים ה־20 במינכן, אז במערב גרמניה, הגיעה בסוף אוגוסט 1972 כחלק ממשלחת של 22 ספורטאים ומאמנים מישראל. איש מהם לא ידע שמקץ שבוע וחצי הם יהיו מטרה למתקפת טרור רצחנית - ששלומית מקפידה להתייחס אליה עד היום במילה אחת: "האסון".
"ערב לפני שהכל קרה יצאנו, כל המשלחת, לצפות במחזמר 'כנר על הגג' במרכז מינכן. חזרנו לכפר האולימפי בחצות, לישון. היינו רק שתי ספורטאיות, אני ואסתר שחמורוב, ושיכנו אותנו במגורי הנשים, בצידו השני של הכפר". שני שייטים במשלחת, ומנהלם, שהו בעיר אחרת, שבה התקיימו תחרויות השיט.
ביום ה־12 לאולימפיאדה, 5 בספטמבר, בשלוש וחצי לפנות בוקר, פרצה חוליית מחבלים מהארגון הפלשתיני "ספטמבר השחור" למתחם המגורים של הספורטאים הישראלים, רצחה שניים - ולקחה תשעה כבני ערובה, בדרישה לשחרור מאות מחבלים שכלואים בישראל. עקב מרחקן, ניר ושחמורוב לא ידעו דבר על הדרמה המתחוללת, עד שהקיצו בבוקר.
"באותו שלב אני כבר הייתי אחרי התחרויות שלי, שבהן הגעתי למקום 20 בערך, לא עליתי לגמר. אני זוכרת שהתעוררתי בשעה שבע ופגשתי את אם הבית. היא לא ידעה אנגלית, ורק אמרה לי 'ARAB, טרור!' היא לקחה אותי לחלון, ובחוץ ראיתי כלי רכב משוריינים סביבנו, כי כוחות ביטחון הגרמניים לא ידעו אם יש עוד חוליות מחבלים במתחם, ורצו להגן עלינו".
שלומית ניסתה להעיר את שחמורוב, שישנה שינה עמוקה לאגירת כוחות לפני תחרות חשובה שחיכתה לה. "היא לא רצתה להתעורר, והבנתי אותה. ניסיתי לצלצל למנהל המשלחת, אבל הוא לא ענה. רק אחרי שעה הוא הגיע למגורים שלנו, וחיכינו שאסתר תקום. רק אז הסבירו לנו מה קורה.
"הגרמנים לקחו אותנו, חברי המשלחת שלא נתקלו במחבלים, לבניין הכי גבוה בכפר האולימפי, בקומה התשיעית, כשסביבנו בניינים בני ארבע קומות עם צלפים. מתחת לבניין היתה מדשאה גדולה. אני זוכרת שישבנו מול הטלוויזיה, ששידרה את המתרחש, ולא ידענו את נפשנו מרוב דאגה. באותו שלב ידענו רק שיש שני הרוגים, אבל לא ידענו מי. בכל שעה היתה פריצה בשידור חי לחדשות, וראינו איך מתנהל המשא ומתן עם המחבלים.
"בדיעבד התברר לי שהנרצחים הראשונים היו מאמן ההיאבקות משה (מוני) ויינברג ז"ל, שניסה לעצור את המחבלים כשפרצו, ומרים המשקולות יוסף רומנו ז"ל, שניסה להתקיל אותם - וגם בו הם ירו למוות".
כל זה קרה באולימפיאדה ששווקה דווקא כ"שמחה".
"למערב־גרמנים היה מאוד חשוב להראות שהם גרמניה אחרת, שלווה ופסטורלית, לכן הם בנו את הכפר האולימפי מכוסה כולו במדשאות ובשבילים, כשהתחבורה התנהלה מתחת לפני הקרקע.
"כשהמחבלים פרצו למגורי הישראלים, אחד הספורטאים, מתאבק בשם גד צוברי (צברי), הצליח לברוח דרך המדרגות, מתחת לכפר, אל אזור חניית המכוניות. זה נחרט לי בזיכרון. במשך שנה אחרי האסון היה לי חלום שחזר על עצמו, ובו אני בורחת ממחבלים באותו מסלול שעשה צוברי".
במסגרת משא ומתן שניהלה ממשלת גרמניה עם המחבלים, הוסכם לספק להם שני מסוקים שיטיסו אותם לתוניס. "ראינו את חברינו למשלחת מובלים למסוקים כשהם כפותים זה לזה ועיניהם מכוסות, וזאת היתה, למעשה, הפעם האחרונה שראינו אותם. יכולנו לזהות כל אחד לפי מבנה הגוף שלו. חמישה ספורטאים עלו למסוק הראשון וארבעה למסוק השני, ואני זוכרת שפרוז'קטורים חזקים מאוד האירו את המתרחש.
"בעלי לעתיד, מנחם, שירת במילואים בסיירת מטכ"ל, והייתי בטוחה שממש אוטוטו תגיע הסיירת ותחלץ את בני הערובה. התברר שראש הממשלה, גולדה מאיר, השתדלה מאוד שזה יקרה, אבל הגרמנים לא הסכימו בשום אופן לערב כוחות צבאיים אחרים במבצע החילוץ".
לאחר שבני הערובה הישראלים המריאו עם שוביהם מהכפר האולימפי, המשיכו שלומית וכל הנותרים לצפות בשידורים הטלוויזיוניים החיים. "די מהר ראינו שהם נחתו בשדה תעופה צבאי במינכן", היא משחזת בקול רועד. "באחד השלבים בניסיון החילוץ ירה חייל גרמני מהרובה שלו, והמחבלים היו משוכנעים שמתקיפים אותם. בתוך ההמולה שנוצרה הם הבעירו את המסוקים כשהספורטאים שלנו כפותים בתוכם, וכל התשעה נשרפו למוות".
אחרי חיסול חמישה מחבלים ולכידת שלושה בחיים, התקיים למחרת הטרגדיה טקס זיכרון באצטדיון האולימפי, שלאחריו, בהחלטה שנחשבת עד היום לשנויה במחלוקת, נמשכו המשחקים כסדרם.
איך הגבת לשמע הידיעה שהאולימפיאדה לא תופסק?
"באותם ימים זה חרה לי מאוד. חשבתי שצריך להפסיק. אבל בדיעבד, אחרי שנים, חשבתי שנכון היה להמשיך את המשחקים, כי הפסקתם היתה מעניקה ניצחון לטרור".
ניצולי הטבח, לצד הנספים, הוחזרו לישראל בטיסה, ששלומית מעידה שהיתה קשה ביותר מבחינה רגשית. "בבטן המטוס היו 11 ארונות שבהם שכבו החברים שלי. כשנחתנו בארץ ופגשנו את משפחות הנרצחים, זה היה רגע נורא ביותר. כאחות שכולה ידעתי היטב מה הם עוברים.
"באותן שנים לא היו טלפונים זמינים, והוריי לא ידעו, בעצם, אם גם אני בין בני הערובה. לא הודיעו להם כלום, כי אלו היו זמנים אחרים לגמרי. מבחינת ההורים שלי, הם חשבו שהנה, הסיפור של אחי חוזר על עצמו, הפעם איתי".
אחרי הטראומה, קיבלת טיפול נפשי כלשהו?
"אומרים שלזמן יש יכולת ריפוי. אבל מעבר לזמן שחלף - לא קיבלתי שום טיפול בעניין. לא היה דיבור כזה במשלחת, ואף אחד לא הציע לנו לדבר על זה. אין לי כעס עליהם, כי כאמור, אלו היו זמנים אחרים".
• • •
לא רק זיכרונות קשים יש לה מהקריירה. "את יודעת שזכיתי לשחות עם מרק ספיץ (מגדולי השחיינים בכל הזמנים, בעל תשע מדליות זהב אולימפיות; ק"א)? הוא השתתף בשתי האולימפיאדות שלי. מגיל צעיר מאוד הייתי עם ספורטאים מאוד־מאוד בכירים. זה נתן לי פרופורציות אחרות".
נוצר קשר ביניכם?
"ספיץ היה נורא שקט ומופנם, לא איש שיחה. קשה היה ליצור איתו תקשורת. אני, בניגוד אליו, רואה מישהו ומייד מתחילה לשאול שאלות. בזכות התכונה הזאת הרווחתי חברים נפלאים בנסיעות שלי לחו"ל. במשחקים האולימפיים יש הזדמנות פז לפגוש ספורטאים מכל העולם, אפילו מארצות ערב. אותי מעניינים תמיד אנשים, לשמוע סיפורים, להבין מה עובר עליהם ואיך הם חיים. יש כמה שאני בקשר איתם עד היום".
חודשיים אחרי שחזרה ממינכן פרשה שלומית משחייה תחרותית, בהתאם להחלטה שקיבלה לפני הנסיעה. "הרגשתי שמיציתי את עצמי, שאני לא יכולה להתקדם עוד, ואחרי תשע שנים של אימונים כל כך קשים - הרגשתי שדי".
באותה תקופה, ביום הולדתה ה־20, נישאה לבחיר ליבה. "מנחם ואני התחתנו באיילת השחר, וראש הממשלה, גולדה מאיר, הגיעה לחופה - אבל לא בזכותי. התברר שאבא של מנחם היה הרופא האישי שלה, והיא הגיעה בהליקופטר".
כעבור שלוש שנים וחצי הביאו לעולם את בנם הבכור, מרדכי (מודי), ארכיטקט שחי בלונדון, ואחרי שבע שנים נולד נועם טור (38), שהתפרסם ב־2007 כזוכה העונה ראשונה של "הישרדות", ובהמשך כבן זוגה של הזמרת קרן פלס, שעימה הביא לעולם את לונה ואורי (בן 9) - שניים מארבעת נכדיה של שלומית. בתה השלישית, יעל (34), נשואה לאיש קבע ואם לשניים, בעלת חברה המספקת שירותי משרד לעסקים קטנים ובינוניים.
"אני סבתא פעילה, מאוהבת בנכדים שלי, הזמן איתם הוא זמן האיכות שלי. מנחם ז"ל, שניהל מכוורת גדולה בעמק חפר, נפטר ב־2015, ובחמש השנים האחרונות יש לי בן זוג מקסים. בעקבות הקורונה עברנו לחיות ביחד, פה בנתניה. הוא נטש את חיפה למעני, והוא פעיל מאוד בטיפוח הנכדים שלי. הם מטורפים עליו".
• • •
בנוסף לטקסי ההנצחה השנתיים שמתקיימים בארץ, האחד סמוך לביה"ח איכילוב בתל אביב והאחר בבית הקברות בקריית שאול, הקפידה שלומית לנסוע לטקס לזכר הנרצחים במינכן, שנערך בכל חמש שנים. ב־1992, במלאת שני עשורים לטבח, הובילה משלחת של המשפחות השכולות לכפר האולימפי.
"עד תחילת שנות ה־90 הוצמד לבניין שבו התגוררה המשלחת שלט פשוט, שציין בלקוניות את מה שאירע בו. אני ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי מוולטר טרוגר, יו"ר הוועד האולימפי הגרמני, שהיה מנהל הכפר האולימפי בעת הטבח, להציב אנדרטה גדולה ומכובדת יותר לזכר החללים.
"כעבור חודש הוא חזר אלי בטלפון עם תשובה חיובית, וסיפר שהצליח לגייס מיליון יורו למטרה. הייתי חצופה מספיק ואמרתי לו שאני מצפה שהאנדרטה תוצב בכניסה לאצטדיון, כדי שכל מי שמגיע יראה אותה - וכך היה. כעבור שנה באנו, יו"ר הוועד האולימפי הישראלי ונציגים נוספים, לחנוך אותה.
בזכות נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי הנוכחי, הגרמני תומאס באך, התקיימה רק השנה, לראשונה מאז הטבח, דקת דומייה בתחילת המשחקים האולימפיים בטוקיו. "זה לא קרה 49 שנים", מתרעמת שלומית, "למה? כי הנהלת המשחקים חששה להעיר את השדים ולהרגיז את הערבים".
מאז ועד היום היא מרצה בארץ ובעולם, ובהרצאותיה היא משלבת את סיפור האסון. "תמיד שואלים אותי, 'באמת חווית את האסון? זה בטח קשה'. ואני אומרת 'נכון, חוויתי משהו קשה, ועם זאת המשכתי הלאה ובחרתי להמשיך לקדם את הספורט הישראלי, תוך הנצחת זכרם'".
מאז פרישתה משחייה הקדישה שלומית את מרצה לקידום הספורט הנשי בישראל, ובמשך 25 שנה, מ־1991 ועד לפרישתה ב־2016, עסקה בנושא במינהל הספורט. היא כיהנה שלוש קדנציות בדירקטוריון המועצה להסדר ההימורים בספורט, הקימה את העמותה לקידום נשים בספורט, והיא חברה בוועדה ל"ספורט לכל" של הוועד האולימפי הבינלאומי.
"הספורט בנה את החוזק ואת הנחישות שלי בחיים. את היכולת לסמן מטרות מאוד גבוהות ולהאמין שאני מסוגלת להגיע אליהן. אלו ערכים שקשה לקבל באופן אחר. אני כל יום אומרת תודה על מה שקיבלתי מהספורט, ובגלל זה אני רוצה שנשים נוספות יהיו חלק מזה.
"זאת הסיבה שהקמתי ב־2007, ביחד עם העמותה לקידום נשים בספורט, את התוכנית הלאומית 'אתנה', שמעודדת נשים להשתלב בענפי הספורט השונים. תראי מה קורה באולימפיאדה הנוכחית: 35 מתוך 90 חברי המשלחת הן ספורטאיות. אנחנו מצפים שרוב המדליות יגיעו מהן. זה לא היה קורה לולא הפרויקט המיוחד הזה.
"אנחנו יכולות להיות גאות במשלחת לטוקיו, ואני נרגשת לראות את השינוי, ונרגשת מהתחרויות עצמן. חשוב לי לצפות בהן, אני מרגישה שאני חלק מהתהליך. הספורט הישראלי הוא חלק ממני".
בתחילה חשבה לטוס לטוקיו, לצפות בקהל, אבל הקורונה שיבשה לה את התוכניות. "המשחקים האולימפיים הם הזירה הכי־הכי שיש בעולם. כשנכנסים לאצטדיון של 100 אלף צופים, או לבריכה עם 20 אלף צופים, זה וואו שאין כדוגמתו. לצערי, השנה זה לא קורה".
מה דעתך על השחיינים והשחייניות במשלחת? על רמת השחייה בארץ?
"אני מרגישה כמו ששר התרבות והספורט, חילי טרופר, אמר, שהוא מתלהב לראות שיש היום הרבה יותר שחיינים טובים ונחושים. זה עושה טוב שהספורט הישראלי מתפתח, למרות כל הבעיות שיש למדינה שלנו".
כשאת צופה בישראלים בבריכה, יש קצת קנאה?
"בכלל לא קיים אצלי המושג קנאה. מה שריגש אותי תמיד יותר מכל היה לייצג את המדינה. זה משהו שהטביע חותם עמוק בנשמה שלי, בהוויה שלי. אז כשאני רואה את הספורטאים שלנו בטוקיו - אני חווה את החוויות האלה שוב".
• • •
על הקיר תלויות תמונות שלושת ילדיה. אני מתמקדת בנועם, המוכר מכולם. שלומית מספרת שהיא ובנה "קורצו מאותו חומר", ושמבחינת מבנה האישיות - הוא הדומה לה מכל ילדיה. "יש בנועם יכולת הכלה, חוסר שיפוטיות ורצון להתנסות במגוון דברים, כמו שיש לי. הוא אמנם פחות מדבר ופחות משתף, אבל זה בגלל שהוא גבר".
הוא קצת "נעלם" בשנים האחרונות.
"הפרסום לא חסר לו, וגם לא הסלביות. הוא לא רוצה ולא צריך את זה. היום הוא איש משפחה, אבא נפלא, נהנה מהחיים, מנהל את המכוורת של אביו ז"ל. הוא יוצא להפלגות מיוחדות, גולש בגלים מאוד גבוהים, ובכל שנה הוא עושה סקי. הוא מאוד אוהב אתגרים. יש לו היכולת לדפדף הלאה, כמוני. הוא לומד ומתפתח מנטלית כל השנים. העשרת ידע מאוד חשובה לו. אנחנו נפגשים המון, עם כל המשפחה".
את נכדייך לימדת כבר שחייה?
"לא. אחרים לימדו אותם. זה לא חשוב לי שהם יהיו כמוני, חשוב לי שהם יידעו לשחות כדי שיוכלו להציל את עצמם מסכנת טביעה. אני רואה ניצנים של שחיינות אצל לונה. נראה לי שאקח אותה לעשות אימוני שחייה".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו