הודעת הטקסט ששלח א' בתחילת השבוע הרעידה את הלב. "אני אוהב אתכם, אתם כמו המשפחה שלי, וזה גם בזכותכם", כתב א' לאורית מרק אטינגר, שאת בני משפחתה הציל אחרי פיגוע ירי קטלני בשנת 2016. הוא הוסיף מילות תודה לפעילים הרבים שסייעו לו.
בפיגוע נהרג אבי המשפחה, הרב מיכאל (מיכי) מרק. האם חוי (היום בת 50) ואחיה של אורית, פדיה (היום בן 20) ותהילה (19), ניצלו. לאחר הפיגוע ספג א' איומים מהרשות הפלשתינית וברח לישראל. הוא קיבל אישורי שהייה זמניים. באפריל האחרון התראיין א' למוסף "שישבת" וסיפר איך הוא חי בפחד שיגרשו אותו מהארץ היישר לידי המאיימים על חייו, ולכן הוא מקווה לקבל תושבוּת קבע.
בזכות פעילים המסייעים לו, בהם איתי שפירא (שפר), פעיל חברתי פוליטי שמלווה את א' ומשפחות נוספות מול מערכת הביטחון, שי גליק מ"בצלמו" ועו"ד מיכאל ליטווק, הוגשה עבור א' בקשה לאישור תושבות קבע. השבוע אישרה שרת הפנים, איילת שקד, את הבקשה.
א', בשנות ה־30 לחייו, חי היום בדירה שכורה במרכז הארץ עם בנו, בן 3 וחצי, ואשתו, שבהיריון מתקדם. הוא עדיין חושש לחייו, ולכן לא נחשף. עכשיו הוא ממתין לפגישה במנהל רשות האוכלוסין כדי לקבל את האישור הרשמי שיאפשר לו להסתובב בישראל בחופשיות ולנהל את חייו בשקט יחסי.
"מדהים ומשמח שהוא עומד לקבל את האישור, ומכעיס שלקח חמש שנים להעניק לו אותו", אמרה אורית השבוע. "א' הוא לא היחיד שנמצא במצב כזה, שבו עזר ליהודים, וברשות מתנכלים לו. אז לו יש אותנו ואת כל האנשים הטובים שעוזרים לו, אבל אחרים, שאין להם את כל העזרה שמקיפה אותו, חיים בפחד.
"אני מאמינה שיש עוד פלשתינים שראו סיטואציות דומות ובלב שלהם רצו לעזור, אבל לא עשו את זה, מפחד שהחברה שלהם תהרוס להם את החיים. עכשיו הם רואים שמדינת ישראל מגבה אנשים שעוזרים לה ויכולה להגן עליהם, ואולי זה יגרום להם להפסיק לפחד".
• • •
חייו של א' נקשרו בחייה של משפחת מרק ביום שישי, 1 ביולי 2016. ארבעת בני המשפחה היו בדרכם בכביש 60 בדרום הר חברון, כשמחבלים ירו על רכבם. א' ואשתו ראו את הפיגוע ועצרו לסייע למשפחה.
"אני לא אשכח את היום הזה", סיפר א' בראיון ב"שישבת". "ליד היישוב בית חגי שמעתי פתאום יריות. ראיתי את הרכב שנסע לפנינו מתנדנד ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה, עד שהתהפך ונגרר על הכביש.
"הסתכלתי על אשתי, אמרתי לה שיש לי תיק עזרה ראשונה באוטו, ושנלך לעזור. עוד לפני שיצאתי מהאוטו, הבנתי שזה פיגוע. זו היתה תקופת הרמדאן, שאוהבים לעשות בה בלאגן, והאזור לא היה רגוע. לנהג המכונית היה זקן, ולילד היו פאות".
א' ניתק את מצבר הרכב של משפחת מרק כדי למנוע פיצוץ, ושבר את זכוכית החלון עם הג'ק כדי להגיע אל הילדים תהילה ופדיה, שישבו מאחור. "פתחתי את כפתור הדלת, ותהילה (בת 14; ב"א), שבאותו רגע לא ידעתי את שמה, אמרה לי: 'לך מפה, הרגתם את אבא שלנו'. אני אמרתי לה: 'לא, באתי לעזור. אל תפחדי'. ברגע שפתחתי את הדלת, היא חיבקה אותי.
"המראות היו קשים. דם על הכביש, מכונית הפוכה, קליעים. ואני גם בן אדם, גם אני פחדתי".
א' חילץ את שני הילדים מהרכב והעביר אותם לרכב שלו, שבו חיכתה אשתו. הוא שחרר את חוי, אם המשפחה, שהיתה לכודה בחגורת הבטיחות ברכב ההפוך, ואת מיכי, שכבר היה ללא רוח חיים.
לאחר מכן הזעיק את הסהר האדום, ופדיה בן ה־15 הזעיק את המשטרה. כשהחיילים הגיעו לאזור, הם כיוונו את הנשק אל א'. "תהילה, שהיתה בידיים של אשתי, צעקה להם: 'הוא עזר לנו'. אנחנו הצלנו אותה, והיא הצילה אותנו בחזרה".
בדיעבד התברר שהמחבל שנהג ברכב שממנו נורו היריות ביצע פניית פרסה, כנראה כדי לבצע וידוא הריגה. כשראה שיש בזירה מכונית נוספת עם לוחית רישוי לבנה של הרשות הפלשתינית, נמלט מהמקום.
היום משרתים פדיה ותהילה בצבא. חוי, שסבלה מפגיעת ראש קשה, חזרה לבית המשפחה בעתניאל, ומסתייעת בעובדת זרה שמלווה אותה בתהליך השיקום הארוך.
• • •
קצת אחרי הפיגוע החלו א' ובני משפחתו לספוג איומים על חייהם. "התחילו לשלוח לי מכתבים, שאני מבוקש על ידי הרשויות", סיפר לנו. "ירו על הבית שלי וזרקו בקבוקי תבערה. ביקשתי עזרה מהצבא, להיכנס לארץ כדי שישמרו עלי. הבנתי שאני צריך לברוח, ושהחיים שלי נהרסו. אמרתי לאשתי שאני מוכן להתגרש ממנה כדי שתוכל להמשיך לחיות חיי כבוד בלי קשר אלי, אבל היא לא רצתה".
כעבור חודש ברח לשטח ישראל. "השארתי את אשתי מאחור, כשהיא בהיריון, בלי מפרנס, בלי בעל. קיבלתי ממשרד הפנים אישור שהייה לחודש. בכל חודש הייתי צריך להגיש בקשה להאריך אותו".
במשך שלוש שנים הוא נע ונד בארץ, עבד באופן בלתי חוקי כדי להרוויח את לחמו ונתמך על ידי אנשים טובים שסייעו לו בתרומות ועל ידי משפחת מרק, שעד היום מכירה לו תודה ומסייעת לו.
ב־7 באוגוסט 2019 העניק שר הפנים דאז, אריה דרעי, תעודות תושב זמניות לא' ולאשתו, המעניקות להם תושבוּת מוגבלת. בנו ואשתו של א' הורשו לעבור לישראל, אבל א' חי כל העת תחת החשש שכאשר יפוג תוקף התעודה, היא לא תחודש.
"הייתי רוצה לקבל תעודת תושב קבע, לדעת שאנחנו יכולים לישון בשקט", אמר בראיון. "אין לדעת מה עלול לקרות לי. אני יכול לעבור תאונת דרכים, חלילה, ואז אשתי והילד שלי לבד, ויכולים לקחת להם את התעודה הזמנית ולהחזיר אותם לשטחים, שם החיים שלהם ייגמרו. אין להם מה לעשות שם. הילד שלי בכלל לא זוכר מה זה לחיות שם.
"אני עשיתי מעשה אנושי שהיה לי ברור מאליו שאעשה, אבל הייתי רוצה שעכשיו המדינה תעזור לנו, תשמור על המשפחה שלי כמו על כל אזרח אחר. זה המעט שאפשר לעשות עבורנו".
אורית מבינה היטב את הפחד של א'. "זה פחד קיומי, פחד מוות. אנשים שואלים אותי אם אני לא מפחדת לנסוע היום בכביש שבו היה הפיגוע. אני לא מפחדת, כי זה לא ברור מאליו שיקרה משהו. אבל א' יודע שבאמת עלולים לרצוח אותו, ועכשיו הוא יכול להיות בראש יותר שקט.
"אנחנו המשפחה שנפגעה, אבל גם הוא סוחב איתו טראומה קשה. להיות בזירה של פיגוע זה דבר מזעזע. אני מקווה שעכשיו תהיה לו שלווה. שהוא יצליח להתמודד טוב יותר עם הטראומה, לחזור לחיים ולהרגיש יותר מוגן".
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו