חופש, דת, מצפון: ניסיון לא כשר להתעשר

הנופש בישראל כל כך יקר - בלי שום קשר לכשרות. תעשו לי ולכולנו טובה, ותפסיקו כבר עם הבלוף המביש הזה. כמו כולכם, גם המשפחה שלי כבר שילמה הון תועפות עבור העונג השמימי ללון בתוך בוטקה רעוע. ונחשו מה, זה היה יקר גם כשהחבילה לא כללה ארוחת בוקר או משהו לאכול.

אז מה הקשר לכשרות? האם בעלי הצימר העסיקו בלש מיוחד שחיפש שרידי שעטנז במגבות? האם זאת הסיבה שתמיד היה מחסור בהן? כן, אין דרך לסובב זאת: המושג "כשרות" קשור באופן הדוק למושג "מזון", וכשאין מה לאכול, אז אין קשר. מצד שני, המושג "האשם את הדתיים" קשור גם הוא לכל מיני דברים. ואם כבר שואלים מה הקשר, אז מה הקשר בין הביטוי "מטבחון מאובזר" לבין מקרר שבור־דלת וקומקום חשמלי שיש בכל חדר מורים?

ואם אמרנו מה לא היה, בואו נדבר על מה שכן. כחלק מחוויית האירוח זכינו גם אנחנו לארח לחברה את הכלב - או הכלבים - של בעל הצימר, ששמח לטרוף את המזון שעמדנו להכין לארוחת הערב ואפילו לא שאל מה ההכשר. מתון שכמותו.

תשאלו, למה השתמשת במילה המקטינה "בוטקה"? כי אם בונים צימר - ערכה סטנדרטית להרכבה עצמית - חולבים ממנו כל מה שאפשר ולא טורחים לתחזק, בתוך שנים ספורות מתקבל בוטקה כדת וכדין. אז למה השתמשתי גם בביטוי "הון תועפות"? כי בכל מקום אחר, גם באירופה, גם במקומות שבהם השכר הממוצע כפול משלנו, יבקשו מכם מחיר צנוע בהרבה, על חדר נעים יותר.

המטבח יהיה מאובזר לעייפה, כולל שניים־שלושה כלים מוזרים שיגרמו לכם להוציא חלק מניכר מהחופשה על התהייה: זה ציוד של רופא שיניים? של שרברב? האם אנחנו כל כך פרובינציאליים, או שאני באמת לא אמור לדעת מה התפקיד של הדבר הזה ולמה הוא שוכב במגירת הסכו"ם? (ספוילר: מדובר בקולפן אננס שבאותה הזדמנות גם מסלק את הקרש המעצבן שתקוע במרכזו של הפרי המרהיב).

לענייננו. מחירי הנופש בישראל הם כפי שהם, כיוון שישראלים רבים אינם מעוניינים להתפרנס. הם מעוניינים להתעשר. או לפחות "להביא את המכה". ולהפיל את כל זה על ראשה של הכשרות, על שומריה ומשגיחיה, זה - איך לומר - קצת פיכסה.

• • •

העניין הוא שישראלים רבים גם רוצים לנפוש. המחשבה פן יחלוף קיץ שלם שבו נשים את הראש רק בביתנו ועל מיטתנו המוכרת - בלי הזכות המענגת להיתקע חצי יום בפקקים ולהכיר מקרוב את חיות המחמד של מארחינו - היא משהו שאנחנו מוכנים לסבול אך ורק בתנאי שתתרחש מערכה כבדה על הגבול, מגיפה עולמית, או שילוב בין השתיים.

האפשרות להעביר את עונת החמסינים בלי הרגע המרגש ההוא שבו אתה מקבל מפתח ומעטפה ("אורחים יקרים!" נו באמת, למה לזרות מלח?) ומרגיש שהנה, עוד מקום זר בארצנו הופך להיות חלק מהאלבום המשפחתי, לא מתקבלת על הדעת. מבחינתנו, מדובר בחוסר תפקוד הורי. ראיה מבישה שצריך לתעד ולהעביר לרווחה.

איור: נדב מצ'טה

חוץ מזה, השנה מותר לנו להתפרע. בשנה שעברה היינו בבית. ונכון שאין כמו בבית וששום מיטה לא תעניק לנו את השקע המוכר והאהוב. אבל היה מאוד לא פשוט. כולנו מכירים את התזה שאומרת שאפשר לעשות נופש בבית. אם אני זוכר נכון, היה פעם שיר נהדר של דן תורן שדיבר על זה. לא לעבוד. לקום מאוחר. להזמין משלוחים ולדמיין. אבל כבר ניסינו. קוראים לזה קורונה.

חייבים להביא בחשבון שרובנו החלטנו להישאר גם הקיץ בארץ. רק מכורים קשים עולים על טיסות לחו"ל, למרות שהם מבינים שהולך להיות בידוד, או שאת רוב החופשה הם עומדים לבזבז על חיפוש מקומות לבדיקות.

כל אלה מציבים אותנו מול קיץ מאתגר במיוחד. אין מצב שלא נצא לנופש, ולכן אין מחיר שלא ידרשו מאיתנו. ואני חייב לומר בשמחה שדווקא המצב הזה, שנראה חסר מוצא ואף מכעיס, מחזיר אל השולחן את האופציות הישנות והטובות לנופש זול יחסית. כן, כן, אין ברירה אלא לדבר שוב על קמפינג. או, הגרסה המשופצרת המכונה "גלאמפינג".

מדוע "גלאם"? כי יש משטח יצוק ברצפת האוהל, ויש בו חשמל מציל חיים שמפעיל מאוורר ומטען (למי שלא מסוגל להיפרד ליומיים מהמכשיר). כי המחירים סבירים ואפשר לשכור (בזול!) ציוד בסיסי כמו מזרנים. וכי הנהלת המקומות האלה הבינה שברגע שאתה מקפיד לאסור על הכנסת רמקולים לאתרי נופש, אתה מציל את המצב.

וחשוב מכל - כי זהו טבע האדם. אם אתה שוהה בטבע, בין יללות תנים לאצטרובלים, ולא אוכל חול, ומצד שני לא מתמלא בשנאת אדם, אתה מרגיש שניצחת את השיטה. וכן, זה כמעט פוליטי, אבל שכנים בלי רמקולים הם שכנים נעימים יותר. כל מי שיצא אי פעם לקמפינג, או לגלאמפינג, יודע שמהאוהל השכן יכולה לפרוץ מלחמה או חברות חדשה שתימשך גם אחרי הקיץ. הכל עניין של גישה, ושל העובדה שתמיד־תמיד תשכחו להביא איתכם שמפו, או פניסטיל, ונבקש מהשכנים.

• • •

האולימפיאדה תמיד מצליחה לרגש ולסקרן, ולפעמים גם להצחיק. והפעם במיוחד. היא מרגשת, כי סוף־סוף הואילו להכיר בכאב, באסון ובזיכרון של רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן. הייתי ילד כשזה קרה. משפחתי ומשפחתו של מרים המשקולות יוסף רומנו ז"ל עמדה להפוך למשפחה אחת.

אני זוכר את הגאווה ואת ההתרגשות לפני האולימפיאדה, ולעולם לא אשכח את העצב וההתרסקות שאחרי. בשנים שבאו לאחר מכן, העולם שתק. העולם עשה את חשבונותיו הקטנים, נכנע באופן מחפיר ללחץ הערבי והציג לראווה את כל מה שהפוך ומנוגד לרוח האולימפית. הרגע היפה בטקס הפתיחה בטוקיו היה מתבקש, והוא הציל לא רק את זכר הנרצחים אלא גם את כבודו של המפעל האנושי והיפה כל כך של המשחקים.

אני מתרגש גם מהדבר הכי מובן מאליו. מהצורך שלנו לאמץ סיפורי הצלחה ולהתאהב בהם בתוך רגע. עדיין לא החלטנו איך נכון לבטא "טאקוונדו", אבל יש לנו כבר גיבורה חדשה, ובתוך ימים ספורים כולנו נבין איך בדיוק צוברים נקודות בענף הזה, ועוד איזה ארבע מילים בקוריאנית. כמו שיעל ארד לימדה את כולנו להגיד "איפון" ו"וואזארי". זה בכלל לא סיפור על ספורט, אלא על אהבה.

ולא פעם זה גם מצחיק. בעולם הפוליטיקלי קורקט שהונחת על ראשנו, רק באולימפיאדה אנחנו חוזרים ושומעים ניסוחים שמזכירים את ילדותנו הקטנה. שוב אומרים "הבולגרי הפיל אותו למזרן" "הרומני פורץ!" או "האלג'יראי הענק מחזיק אותו בצווארון". בתור תוניסאי למחצה, לא יכולתי שלא להתפעם מהשחיין אל־חפנאווי וממדליית הזהב שהוא הביא לתוניסיה.

קודם כל - כבוד. אבל עם התוניסאים האמיתיים שהכרתי בילדותי זה לא היה כל כך פשוט. קודם כל, תוניסאי אמור להילחם על כך שהוא יתמודד במסלול מספר 5. חמסה חמסה. חוץ מזה, לים או לבריכה הולכים עם כל המשפחה, צידנית ושני סלים. ולא נכנסים למים לפני שסבתא מוודאת שאכלת פרוסה נדיבה של מעקוד, כמה כופתאות בנטאז' ככה בקטנה, וחצי לחם שלתוכו נדחפו קציצות (כפיתות). אחרי זה נראה אותך שוחה!

ולא! 400 מ' מעורב זה לא לאפה ירושלמית ארוכה.

shishabat@israelhayom.co.il