דרוש: צבא מקצועי

המזרח התיכון משתנה במהירות. מצפון לנו לבנון חדלה להתקיים כמדינה, ובתוך זמן קצר איראן תשתלט עליה ותהפוך אותה למוצב הקדמי שלה מול גבולותינו. גם ירדן תיפול בתוך זמן לא רב לידי האיראנים. את הצעד הראשון היא עשתה בימים האחרונים, כשפתחה את גבולה לתיירות שיעית אל קברי הצדיקים השיעים בתחומה. האיראנים ממהרים לבנות בירדן שדה תעופה לטובת עולי הרגל, שישמש בוודאי גם להזרמת לוחמים, נשק וכל הטוב שאיראן יודעת להעביר למדינות אומללות שהיא משתלטת עליהן.

הזרמת המים הישראלית לירדן לא תעמוד לזכותנו ביום שבו המלך עבדאללה יהפוך לבובה שנשלטת על ידי אייתוללה כזה או אחר. העימות המלא עם הפרסים מעבר לפינה, והוא יבוא במהרה, אלא אם כן ייפול השלטון בטהרן, מה שצריך להיות היעד הראשי של פעילות גופי הביטחון שלנו.

לפנינו ימים קשים מאוד, ודווקא בימים האלה צה"ל אינו גדול מספיק לעמוד מול האתגרים המגיעים לגבולותינו. מזל גדול שהרמטכ"ל ושר הביטחון השכילו לעצור את מגמת קיצור השירות, שהיתה גורמת למצב שחיילים מסיימים את מסלול ההדרכה שלהם, ההולך ומתארך, ומייד בתום טקס הסיום - הופה, לבקו"ם לשחרור.

המגמה חייבת להתהפך. ישראל זקוקה לצבא גדול יותר, מאומן יותר, חזק הרבה יותר. שירות חובה לא יפתור את הבעיה. זה הזמן לעבור למודל צבא מקצועי היברידי, שהגיתי במכון המחקר שלי במישור יששכר.

המודל שלי מדבר על גיוס לכל, בשני מסלולים: חיילי החובה ישרתו בתפקידים שתקופת הכשרתם משתלמת לצבא, וישרתו 32 חודש; לתפקידים היותר מורכבים, היותר מאתגרים, היותר קרביים, יתגייסו חיילים שיבחרו במסלול ארוך, חמש שנים או יותר, והם ירוויחו משכורת יפה מהרגע הראשון. כך ניצור צבא מקצועי, בלי לוותר על ערך השירות השווה לכולם (או לחצי מהם).

אחת הטענות נגד השירות בזרועות הטכנולוגיה של צה"ל, דוגמת 8200, היא שיש אפליה בין פריפריה למרכז, בין יוצאי בתים שבהם ההשכלה חשובה ומושקעת, לבין יוצאי בתים שלא זכו לעידוד אקדמי מבית. צבא מקצועי, שבו בחור ובחורה צעירים יוכלו לאסוף במהלך שירותם הקרבי ערימה של כסף, שתוכל לשמש אותם אחר כך להקמת בית, ללימודים, לעסק וכו', יהיה גורם מאזן בין החיילים הקרביים לבין היושבים מול מחשבים וסוגרים מרחוק ברזי סודה בקיוסקים בטהרן.

צה"ל חייב לגדול מייד, פערים חייבים להיסגר. חיילים קרביים בשכר מלא מרצון הם הדרך היחידה לעשות זאת. רב־סמל בכיר גלעד מגל"צ שוב לשירותכם.

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

פונדקאות

אני שמח עבור כל מי שרוצה להיות הורה, ושעכשיו יהיה לו קל יותר עם חוק הפונדקאות החדש. אני גם משוכנע שיהיו פה משפחות מאושרות בזכות החוק הזה. אבל לפני שקמה תעשיית פונדקאיות ישראליות, עם חברות פונדקאות ופרסומות בטלוויזיה וברשתות, כדאי לזכור שפונדקאות אינה עניין פשוט כל כך.

שם המשחק בפונדקאות הוא ניתוק. בעוד בסופו של היריון רגיל האמא פוגשת את תינוקה ומתאהבת בו במיליונית השנייה, פה האישה שגידלה את העובר ברחמה נפרדת ממנו עם רגע הלידה. יש שבוחרות אפילו לא לראות. איזו נשמה משוכללת צריך כדי שרגש הנתינה למזמיני ההיריון יגבר על טבע ההיקשרות האנושי.

במהלך ההיריון נוצר קשר. כל תזוזה, כל בעיטה, כל גדילה, מעמיקות את החיבור. אבל הפונדקאית צריכה להזכיר לעצמה, בכל איתות חיים מהבטן, שזה לא שלה. למערכת רגשית פרימיטיבית כמו שלי זה נראה בלתי אפשרי.

נשים שמגיעות להיות פונדקאיות מתוך רצון לתת, כמו תורמי כליה מהחי, בוודאי יוצאות מההיריון ומהלידה מועצמות ומלאות סיפוק עמוק. אבל מה קורה עם אלו שיעשו זאת בגלל הכסף, ולמרות שעמדו בכל הקריטריונים, אין להן כלים נפשיים להתמודד עם האובדן? מי יטפל בהן? מי יעצור אותן מראש מלהיכנס לזה?

אני חושש שנשים שזקוקות לכסף יעשו פונדקאות וישלמו מחיר נפשי קשה, יישאו צלקת בנשמה, ואולי גם בגוף. לכן צריך לג'וב הזה הכנה מנטלית וליווי אחרי הלידה, עד להחלמת גוף ונפש. הכסף חייב להיות כסף נדיב, להביא בחשבון שנה וכמה חודשים של התמסרות לפרויקט המשותף, טיפולי פוריות, תנודות במצבי רוח, היריון מרובה עוברים לעיתים קרובות, סיבוכים רפואיים חלילה. כל זה צריך להיות מתוגמל. זאת חייבת להיות חבילה רצינית. ואת החבילה תקבל האישה, ולא מתווך בדרך. חייבים עכשיו להגביל את שיעור הרווח של הסוכנים למיניהם ל־12 אחוז. זהו.

השבוע אירחתי מדען ישראלי מצוות שפיתח שיטה להשתיל איברי חזיר בבני אדם ללא דחיית השתל. הוא סיפר לי שבקרוב ניתן יהיה להשתיל רחם בגבר בטכנולוגיה הזאת. כלומר, גברים שירצו ילד יוכלו לשאת בבטנם את העובר, ברחם של חזירה שהושתל בגופם. ואז גם גברים יהיו פונדקאים בתשלום. אני כבר רואה היפסטרים עם כרס היריון על קורקינט ממונע בשדרה.

האנושות משתנה לנגד עינינו. הלוואי שנצליח להשתלב בעולם החדש, ולא להילחם בו.

דליית אל־כרמל

עשיתי את סוף השבוע הקודם, יחד עם אחת מבנותיי, בדליית אל־כרמל. חיפשנו מקום שירגיש קצת חוצלארץ בתוך הארץ, וחופשה קטנה אצל אחינו הדרוזים היקרים נראתה רעיון טוב. לקחנו צימר על הרחוב הראשי של הכפר. המקום היה נקי, מסביר פנים ונעים, אבל תכף נגיע למה שקרה ברחוב.

הדרוזים של דליה כה נחמדים, כה מסבירי פנים. כל חנות, כל מסעדה. באמת, אנשים שנעים לחלוק איתם מרחב. עשינו טיול מודרך עם מדריך דרוזי בשם אלון, על שם יגאל אלון, שלקח אותנו בין היתר להתכנסות דתית לרגל עלייה לרגל. הרבה גברים בתלבושות, בתרבושים, בהרבה בד בין הרגליים, מנשקים אחד לשני ידיים, משרים אווירת עדינוּת, כבוד, קבלה.

היה נעים לחלוף בתוך ההמון. הרגשתי מכובד ומכבד. קהל דובר ערבית שרוצה בי ובקרבתי, מרענן. ואנשים ניגשים אלי ואומרים: אני איתך, מה שאתה אומר זה מה שאני חושב. אני הייתי מג"ד, ואחר כך ראש לשכה ויועץ השר. תחושה של שותפות ממלאת אותי. אין מולי תודעת קורבן שקרית אלא תודעת אחים, עם כל הקשיים.

כל דקה ברחוב שם חייכתי, כי כל דקה ראיתי שני דגלים מונפים יחדיו. דגל העדה הדרוזית, ולצידו דגל ישראל. לא יכולתי שלא לחשוב מתי כבר נראה את דגלם של הפלשתינים מתנוסס לצד דגלנו בשמחה. איזה יום טוב זה יהיה. אם יהיה.

דיברתי עם ים של אנשים. אחרי שני משפטים, כולם מגיעים לדבר על אותו אדם - רפיק חלבי, ראש המועצה. הבנאדם, שהיה אחד מבכירי התקשורת בישראל, דופק פה קריירה שנייה. הרחוב שר את שמו. איזה מהפך הוא הביא לכפר, מתיחת פנים ותודעה חסרת תקדים. אוהבים אותו ברמות.

אבל. ברחובות דליה משתוללים צעירים על אופנועים, טרקטורונים ורכבים משופרים למיניהם, שפחד ללכת ברחוב. ראיתי במו עיניי קבוצה של שמונה אופנוענים נוסעים לאור יום על גלגל אחורי בלבד ברחוב הראשי, כולם ביחד. ובלילה, בצימר, לא היה אפשר לישון. טירוף מוחלט, הרבה יותר גרוע ממיטה ליד המסלול ברמת דוד. עד 4 בבוקר רעמו המנועים. אומרים שאת זה אפילו רפיק לא הצליח לעצור. זה מפחיד, וזה מאפיל על היופי האנושי והאמנותי של המקום.

חייבים בישראל את מוסד השריף. לכל מקום יהיה השריף שלו. משטרה מקומית מכירה את התושבים, נמצאת כל הזמן, אוכפת בנוקשות התנהגויות אנטי־חברתיות כמו נהיגה פרועה. בלי זה החברה מתפוררת. עוגת פירורים זה כיף, חברת פירורים - פחות. 

avrigilad@gmail.com