חורבן מתגלגל

הפעם הראשונה בחיי שבה הוזמנתי לאולפן טלוויזיה, היתה במסגרת תוכנית מיוחדת לתשעה באב. שנות ה־90. הטלוויזיה החינוכית המיתולוגית ברחוב קלאוזנר. הייתי סטודנט עם כיפה וקוקו, ואין לי מושג מי מסר את שמי. התרגשתי למצוא את עצמי בין חלקי תפאורה של "רחוב סומסום" ו"זהו זה", בדרך לאולפן שבו כבר המתינו שני מנחים פופולריים וכמה ילדים חמודים שישבו על משהו שנשאר, לדעתי, מ"מסיבת גן".

כמו כל דוס להשכיר, הוטלה עלי משימה מוגדרת היטב. לקחת סיפור עתיק, שתכלס לא מעניין שם אף אחד, ולהגיש אותו באופן סביר. לרצות את הרגולטור, לדעת את מקומי ולהיעלם עד יום האבל הלאומי הבא. אם אף ילד לא ייפגע בעצמו במהלך הקטע שלי, אפשר לרשום "וי". אם אחד מהם (הו, אלוהי החלומות) גם יחייך או יבקש לשאול שאלה - הרי מדובר כאן ברגע היסטורי, ויכול להיות שיזמינו אותי שוב בצום גדליהו.

רגע לפני הדלקת המצלמות התבקשתי לומר כמה מילים כלליות. "סתם שנתיישר על זה ושלא יהיו פדיחות", כפי שניסחו זאת צמד המנחים. אז התגרדתי קצת במבוכה וסיפרתי את המובן מאליו. כלומר, שבתאריך הזה אנחנו אבלים על כך שהחריבו לנו את בית המקדש הראשון וגם את בית המקדש השני.

תגובת המנחים לא איחרה לבוא: "מה?! היו שניים?!"

חי נפשי, אלו היו המילים. זה קצת שיתק אותי. במגזר הדתי שבו גדלתי, היה מין ז'אנר של בדיחות שנפתחו במילים "פעם חילוני נכנס לבית כנסת". הקטע היה שהחילונים האלה לא יודעים כלום מהחיים שלהם, ואני, שלא התלהבתי מההומור הזה, מצאתי את עצמי בתוך הבדיחה.

מצד אחד, לא ידעתי מאיפה להתחיל, ומצד שני, תכף מתחילים לצלם. לפתע הבנתי שהמנחים חושבים שהיו שני בתי מקדש באותו זמן. עניין די הגיוני, כשחושבים על זה. מן הסתם אחד ספרדי ואחד אשכנזי. ואולי אחד לבשר ואחד לחלב. הרומאים המנוולים, בכל אופן, לא הסתפקו בלחרב את הראשון, והם המשיכו מייד אל השני והעלו גם אותו באש.

אז הלבשתי את החיוך הכי קטן וחביב שיכולתי לאסוף, ותיקנתי את הטעות הפעוטה. המבוכה הרגה אותי. ידעתי מה אני לא רוצה להיות: חובש הכיפה המתקן והמזועזע. אני רוצה לספר סיפור כי זה המקצוע שלי, ואם חייבים להתחיל מ"קמצא ובר קמצא" אז שיהיה קמצא ובר קמצא. אחרי הכל, זה באמת סיפור חזק - גם אם לדמויות יש שמות בארמית.

איור: נדב מצ'טה

מאוחר יותר ניגשו ואמרו לי שהיה ממש מוצלח. שעוד נעשה דברים ביחד. אבל אני עדיין לא השתחררתי מהתחושות הקשות לגבי יחסי הציבור הבעייתיים של תשעה באב. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי, שרק בגלל שהתאריך נופל על החופש הגדול, היום החשוב הזה יחמוק לגמרי מהתודעה הישראלית. אחרי הכל, זה היום שבו אנחנו מגרדים עד זוב דם את הטראומה הכי עמוקה שלנו. זה התאריך שבו אנחנו מתמודדים עם הגלות, שבלעדיה לא היה גירוש ספרד, לא פוגרומים, לא שואה ולא שד עדתי.

ולא פחות חשוב, זה היום שבו אנחנו מתביישים קצת ומאשימים רק את עצמנו. אז נכון שלדתיים יש הלכה שמתווה כללי טקס ומגדירה איך נכון לעשות את תשעה באב, אבל היום עצמו אינו דתי. הזיכרון, והשיחה על הקלקולים החברתיים ומשבר המנהיגות שהפכו אותנו להומלסים, הם של כולנו.

חשבתי לי שבאופן מהותי, תשעה באב הוא תאריך פחות דתי מחנוכה. אז איך זה יכול להיות? הזדעקתי, כמו שרק צעיר כמו שהייתי מסוגל להזדעק. איך אתם לא רואים כמה זה יפה, כמה אצילי שהרבנים שערכו את התלמוד טוענים שעיקר האחריות על החורבן מוטלת על ההנהגה הרבנית. ולא. הם לא עושים את זה כדי לפגוע במעמד הרב, אלא כדי לפתוח שיחה שבה כל אחד מקבל אחריות לחצר שלו. בואו עשירים, מחנכים, הקיצונים מדי, המתונים מדי - בואו כולכם וקבלו אחריות. יש מספיק חורבן לכולם.

כך מצאתי את עצמי משתתף בכל יוזמה אפשרית שתוציא את היום הזה מתחומי המגזר הדתי ובתי הכנסת שלו. זה היה די מוזר, כי הדחף הטבעי שלי הוא ללכת לכיוון ההומור והקומדיה, אבל שוב ושוב מצאתי את עצמי מתפלש בסיפורי שנאת חינם. אני ועוד רבים אחרים שברנו את הראש איך לספר בישראלית צעירה את הסיפורים העתיקים על אש הקנאות ששורפת הכל, ולאט־לאט התגברה התחושה שהמאמץ נושא פרי.

אמנם תשעה באב עדיין ממוקם מחוץ לתוכנית הלימודים, אבל אנשים מתחילים להפנים ולהבין שלא רק הבית הדתי נשרף שם פעמיים. הם לומדים שהצער היהודי, שמלווה אותנו כבר 2,000 קייצים, תמיד היה בעיקר על הבית. במובן הרחב של בית. איך אפשר שלא להזדהות עם סיפור על בית שהיה וחרב?

בינתיים עושה רושם שאוצר המילים של החורבן כבר התבסס יפה בשפה ובסלנג. בקולנועים, למשל, מוקרן כעת הסרט "אגדת חורבן" של גידי דר (ממה ששמעתי, אסור להחמיץ). אמנם אף אחד לא קרא עדיין לכלב שלו "אריסטובולוס" ואין עדיין להקת רוק בשם "הסיקריקים", אבל בסך הכל כולם משתמשים במושגים כמו "אהבת חינם" או "שריפת אסמים".

רק מה? אני לא רואה צדיק אחד בירידות של סדום, שזוכר שכל העניין הוא להתבייש ולקבל אחריות. זה לא קורה. נראה שכולם טרחו למצוא במורשת החורבן בעיקר תחמושת של דימויים והאשמות, והם מטיחים אותה יופי־יופי. כולם מביטים במראה ומרגישים מה זה צודקים, ופגועים ונחרדים יותר מאי פעם. אין להם ספק לרגע שהם בצד של הטובים. כאילו שאי פעם היה צד כזה. והם בעיקר שוכחים שכל הרעיון בסיפורים האלה מגולם במילים "מפני חטאינו". בגוף ראשון רבים.

ואני מודה שמשהו בי מצטער. דעתי על היום הזה לא השתנתה, אבל אם כל מה שיצא מכך שתשעה באב התנער מאלמוניותו, זה שאנחנו ממשיכים להאשים זה את זה בחורבן הבא - אז כנראה לא למדנו כלום. לרגעים אני אפילו עלול להתגעגע לימים ההם, כשחובשי הכיפה דפקו לעצמם את חופשת הקיץ, ישבו על כיסאות הפוכים וקראו בינם לבין עצמם את מגילת איכה, בלי להתיימר לרלוונטיות ובלי לוותר על הפסקת הסיגריה בחוץ. שלא לדבר על הפעם ההיא שראש עיריית ירושלים ישב במסעדת גורמה בתשעה באב, פשוט כי לא היה לו מושג.

המשפחות השכולות לא אוהבות את הכותרת "אסון נחל צפית". הנחל לא אשם, הן אומרות, ובצדק. האסון ייזקף לחובת האחראי לו, ועל כך בדיוק מתנהל המשפט. לא מדובר רק בעולם המכינות שעבר טלטלה, אלא בכל התחום היומרני שמכונה "מנהיגות". כבר שנים שיש כאן אינספור חממות, סדנאות, עמותות והכשרות למנהיגות. המילה "מנהיגות", כריזמטית שכמותה, התגלתה כמפתח קסמים.

ספק אם צמח ולו מנהיג אחד בכל אותן חממות, אבל אין ספק שהמון מרצים מצאו עבודה. מהי באמת תורת המנהיגות? האם אפשר ללמד אותה? קשה לומר, אבל מספיק להציץ באופן המביש שבו ראשי המכינה - מומחים למנהיגות מטעם עצמם - מנהלים את משפטם, זורקים אחריות ומתחמקים ממנה, כדי להבין כמה עמוק המשבר, וכמה אקטואלי הוא תשעה באב. 

shishabat@israelhayom.co.il