מי נתן לך רישיון

זה חודש שיש לישראל ממשלה (לא עניין מובן מאליו), ומלבד השאלה הנצחית בעניין תוחלת החיים הצפויה לה, אפשר להניח שלכל אזרח במדינה יש גם כמה ציפיות, או אם נאמר זאת בעברית: דרישות ממנה.

יש כאלה שרוצים ממנה דבר אחד: שתתפגר. תתפזר. תיעלם מהעיניים. ציפייה לגיטימית, אם כי זה לא הולך ככה. בישראל ממשלות לא נעלמות, אלא מוחלפות. אחרים רוצים שיעלו להם וירימו להם. הם מצפים שהממשלה תעלה את תקציב הבריאות או איכות הסביבה, תוסיף תקנים בתחומי העבודה הסוציאלית או הפסיכולוגיה הציבורית. וגם זה לגיטימי, אבל אני איני כזה. ממש לא!

אני בא בטוב. אני בא בקטן. ואני דווקא מבקש - מה מבקש? תובע! - שהממשלה תוריד, שהיא תצמצם! ואני מדבר כמובן על כמות הנהגים והנהגות שעל הכביש.

העתיד שייך לתחבורה ציבורית יעילה וחכמה. לכולנו ברור שלשם זה הולך, אבל אז אנחנו קונים עוד רכב לילד. מדי פעם צצה כותרת בעיתון שמדווחת שאם שום דבר לא ישתנה, הרי בשנת 2050 התנועה בישראל תיראה כמו מומבאי. מצד שני, אף אחד לא מבטיח שעד אז הישראלים יספיקו לאמץ את גישת ה"שאנטי שאנטי" ההודית שכל כולה השלמה מוחלטת ושלווה עם הגורל, המציאות ותהפוכות החיים. את זה, למשל, הווריאנט ההודי לא יודע לעשות.

ובכן, אם התחזיות שוות משהו, בעוד 30 שנה שום "ווייז" לא יוכל באמת לספר לנו מתי, אם בכלל, נגיע לאיזשהו יעד. אנחנו, מצד שני, נמשיך להחזיק רכב פרטי, לצאת בו מדי בוקר אל הלא נודע, ולהתמוטט מול כל הודעה אדומה על כך וכך דקות שנוספו. כל מי שביקר בהודו, או שוחח עם מישהו כזה, בוודאי יסכים שהשילוב בין מנטליות ישראלית לבין יעילות הודית הוא משהו שלא בטוח שאנחנו רוצים לפגוש באופן אישי.

בשבועות האחרונים הזדמן לי לנסוע לא מעט בכבישי ארצנו. לא אגזים אם אומר שנסעתי בחודש וחצי כמו שלא נסעתי בכל תקופת הקורונה. כמו כולם התגעגעתי להמון דברים. לנהיגה. אפילו לראות אנשים זרים. אך מרגע שעליתי על הכביש, עבר לי הגעגוע עוד לפני שהספקתי להגיד "ברסימנטוב".

הכבישים המוכרים כל כך נראו רחבים מאי פעם, אבל התנועה לא זזה. עוד ועוד מחלפים צצו מכל עבר, ושלטים בישרו שכאן בונים עתיד, אבל הפקקים כבדים ומייאשים. עומסי תנועה גורמים לאנשים לשנוא זה את זה. וכולנו יודעים מה הקשר בין שנאה לבין ט' באב. התגעגעתי לסגר. ולא יכולתי שלא לרחם על אותם אומללים שכך נראה מהלך הפתיחה הקבוע של יומם.

אומרים לכם שזה יקרה מאליו. אוטוטו, הם אומרים. ברגע שהמסילות יושלמו, רכבות קלות יובילו לרכבות כבדות, וקווי האוטובוס ינשקו לכל אלו בהרמוניה מוזיקלית שמימית. בו ברגע כולם יבינו איך אמורים לנסוע בעידן החדש ויפנו עורף לפרייבט. כולם! הרי ישראלים הם אלופי העולם בזיהוי מוקדם של מגמות!

תקשיב, ותקשיב לנו טוב, הם אומרים: בעוד 30 שנה רובנו בכלל לא נחזיק רכב. ומי שכן, ישמור אותו לצורכי ספורט ופנאי. כן, כן. בדיוק כמו שקורה עם סוסים. אתה תעבור ברכב יד שלישית מליסינג ברחוב בוגרשוב, וכולם יביטו בך כאילו אתה רוכב על אלפקה! זה יבוא מאליו, בטבעיות. אחת ועוד אחד יעשו אחת ועוד אחת, ויעברו לציבורי.

ואני, דווקא בתור אופטימיסט חסר תקנה, יש לי בעיה עם אופטימיות ועם אופטימיסטים. אני יודע בדיוק מה לא עובד שם. את הנטייה לא לקחת דברים בחשבון אני מכיר על בשרי. ואני אומר לכם - מה אומר? מתחנן - תקשיבו, זה לא יבוא מאליו. זה לא יקרה טבעי. וגם אם כן, חייבים לעזור לזה לקרות. צריך להוריד נהגים מהכביש, וכדאי להתחיל בזה עכשיו.

איור: נדב מצ'טה

לא מעט שנים מחיי לימדתי תיאטרון. בין היתר לימדתי בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. מי הגיע ללמוד שם? מי בכלל הגיע לאודישנים? בדרך כלל הגיעו כוכבים. צעירים שסומנו ככישרון מיוחד כבר בתיכון. חלקם כבר ביסודי. הם כיכבו בהצגות סיום. עוד בילדותם עמדו על שולחן, רקדו והצחיקו והרשימו את האורחים.

כולם אמרו להם שהם משהו. ואז הם הגיעו לזירה האמיתית. לראשונה בחייהם מצאו עצמם מול מורים שכבר ראו דבר או שניים, ולצד חברים שכולם מוכשרים ומצחיקים, ושגם להם אמרו. אחד הדברים הקשים ביותר בחיי המורים בסטודיו, הוא הרגע שבו צריך לגשת לצעיר או לצעירה ולומר להם שלא! זה לא הכיוון. ושזה לא אישי, אבל רוב המורים בסטודיו מאמינים שעדיף שהיא לא תמשיך ללמוד משחק או לעסוק במשחק. עדיף למענו שהוא יפסיק לחלום על זה. אתם מוכשרים כל כך, וצעירים כל כך. יש כל כך הרבה דברים אחרים שתוכלו לעשות.

אני מניח שפה ושם נעשו טעויות. בטח שיש כמה תלמידים שכעסו נורא. אבל ברור לי שברוב המקרים מנהל הסטודיו עשה טובה גדולה לצעירים שלא המשיכו. ככה זה בתחום. המון רוצים - מעט מתקבלים. בכל שנה הכיתה מצטמצמת, ובטקס הסיום עומדים להצטלם מתי מעט.

ואחרי שאמרתי את כל זה, חייבים להזכיר שני דברים:
1. אף אחד עדיין לא נהרג כתוצאה משחקן גרוע שעבר מולו על הבמה. 2. בכל רגע נתון יש בישראל יותר מדי שחקנים. הם מלצרים או מורים לדרמה. רובם לא עוסקים במקצוע שלמדו.
אז איך זה שכולם חושבים שהם יכולים להיות נהגים?

השבוע קראתי על גזר דינו של נהג שהשתולל על הכביש והרג שני רוכבי אופניים. השופטים התרשמו עמוקות מהכאב ומהחרטה הכנים של הנאשם וגזרו עליו, בין היתר, שלילת רישיון ל־15 שנה. ואני, שמעולם לא למדתי משפטים, לא מצליח להבין: למה לא לצמיתות? למי בדיוק יש אינטרס או תשוקה לראות את האיש הזה חוזר לנהוג?

האם לא היינו עושים טובה גדולה לעולם, ולנהג העבריין עצמו, אם האיש היה מבין שלעולם - אבל לעולם - לא יוכל לחזור ולהשתולל על ההגה? ובכלל, כדאי לחזור ולדון בשאלה אם הפריבילגיה לנהוג ברכב מנועי היא זכות אנושית טבעית ובסיסית. אנשים רציניים מתווכחים סביב השאלה אם הולדת ילדים היא זכות טבעית בעלת תוקף מוחלט (גם לאסירים מסוכנים?), אבל להדהיר קופסת מתכת ממונעת אל תוך זירת האספלט והיצרים, זאת כנראה זכות אנושית מולדת שאי אפשר לערער עליה.

אם תשאלו אותי, אחרי כל נסיעה טריוויאלית בת שעה (שהתארכה מן הסתם לשעתיים וחצי) אני וגם אתם יכולים להכין רשימה של נהגים שהיינו מורידים מהכביש. גם לטובתם. לא רוצחים. לא פסיכופתים. סתם אנשים שעדיף שלא ינהגו.

ואם אנחנו כך, האם אי אפשר לדרוש מכל מורה לנהיגה - בדיוק כמו בבית הספר למשחק - לסמן מדי שנה כך וכך אחוזים מתוך התלמידים שלעולם - אבל לעולם - לא יהיו נהגים? יש לי תחושה שמורה טוב יודע זאת כבר במהלך השיעור הראשון. 

shishabat@israelhayom.co.il