מוחמד ג'איוסי הוא כוכב. כשהוא מסתובב בשבילי המרכז החינוכי גבעת חביבה, הסמוך לקיבוץ מענית ולוואדי ערה, מבטי חיבה רבים נשלחים לעברו. לטקס הסיום של תוכנית המנהיגות במרכז הוא מופיע בלוּק מוקפד, עם עניבת פרפר וחליפה מחויטת, ניגוד מעניין לתלתלים הפרועים שלראשו.
גם טוהר שלם כוכבת. היא זוהרת ושמחה, אך גם מתח ניכר על פניה. לטקס היא מתייצבת בשמלה פרחונית ארוכה, הבולטת על רקע השמלות הקצרות של חברותיה לכיתה.
מוחמד (18) גדל במשפחה מוסלמית דתית בכפר עיסאוויה שבמזרח ירושלים. טוהר (18) גדלה במשפחה יהודית דתית בקצרין שבגולן. שניהם סיימו את תוכנית המנהיגות של בית הספר הבינלאומי בגבעת חביבה GHIS - Givat Haviva International School. על רקע המתחים וגילויי השנאה שהתעוררו מאז מבצע שומר החומות בעזה, הידידות שנרקמה בין השניים בשנתיים שלמדו יחד מעוררת סקרנות.
לפני חודשים אחדים ניצלו מוחמד וטוהר את אחת החופשות מהלימודים לסיור בעיר העתיקה בירושלים. לצד שיטוט בסמטאות וניגוב חומוס, כלל הטיול גם כניסה משותפת להר הבית. העלייה החריגה של מוסלמי ויהודייה לאתר הנפיץ, שבהמשך עמד בעין המתיחות הגדולה, הונצחה על ידם בסלפי מחויך. אבל כעת, רגע לפני טקס הסיום במרכז, טוהר מסרבת להצטלם בחברת מוחמד. גם לצד בחור גרמני שעוטה לצווארו כאפייה היא לא מוכנה להיות מתועדת.
כתבת: יפעת ארליך // צילום: יוני ריקנר
"בימים האלה, אחרי שרק יצאנו ממלחמה, אני לא אצטלם לצד מישהו עם כאפייה", היא מסבירה בשקט אך בתקיפות. כשאני מנסה לברר איזה חתול שחור עבר בינה לבין מוחמד - היא מתחמקת בנחישות.
עם שלוש שותפותיה לחדר, שתי יהודיות מתל אביב וממעגן מיכאל וערבייה ישראלית, היא מוכנה להצטלם. הארבע עומדות יחד בפתח המועדון של הפנימייה ליד שלט בכתב יד שכולן מסכימות עם הכתוב בו: "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות".
• • •
ימי הלחימה בעזה. הטילים שחמאס ירה לישראל והתפרעויות שאירעו בערים המעורבות בארץ עוררו הרבה מתחים בתוך GHIS. היו שם ויכוחים, צעקות ודמעות, אך בתוך המערבולת המשיכו התלמידים היהודים והערבים לשבת יחד לשולחן האוכל ולישון זה לצד זה.
בית הספר GHIS, המיועד לתלמידי י"א וי"ב, הוקם לפני שלוש שנים על ידי נורית גרי, מנהלת המרכז הבינלאומי בגבעת חביבה, ויובל דביר, מנהל בית הספר. בכל שנתון לומדים בו כ־50 תלמידים, מחציתם ישראלים, בחלוקה שווה בין יהודים לערבים. השאר מגיעים הנה מכל קצות תבל, החל מארה"ב, גרמניה ואוסטרליה, וכלה במדינות עולם שלישי באפריקה, דוגמת ליבריה וסודאן.
בית הספר, שממומן בידי תורמים פרטיים, הוקם כדי להכשיר מנהיגים צעירים שיקדמו חברה שוויונית ומשותפת בישראל, במזרח התיכון ובעולם. התלמידים גרים יחדיו בתנאי פנימייה בדרך לרכישת תעודת הבגרות הבינלאומית היוקרתית IB ולהשתלבות עתידית באוניברסיטאות יוקרתיות.
מוחמד גדל בעיסאוויה שעל מורדות הר הצופים. כשהיה בן 5 עזבה אמו את הבית, והוא הופקד בידי סבתו שגידלה אותו. עד כיתה י' למד בבית הספר הפלשתיני השכונתי.
"לא היתה שם אווירה לימודית רצינית. החברים שלי דיברו הרבה על עבודה וכסף, ופחות על התקדמות בלימודים. בגיל התיכון הרבה מהחברים כבר יצאו ונכנסו לכלא בעקבות זריקת אבנים או מעשי אלימות אחרים. הבנתי שאני חי בתוך בועה, במקום שכולם בו חושבים אותו דבר, ושלא אגיע רחוק עם סביבה כזאת. החלטתי לחפש מסגרת אחרת".
תחילה חיפש בתי ספר במזרח העיר, אבל אז תייג אותו חבר בפוסט בפייסבוק על תוכנית המנהיגות של GHIS. "כשקראתי חשבתי שזה לא אמיתי. שלא יכול להיות כזה בית ספר, שלומדים בו יחד יהודים וערבים וצעירים מכל העולם. הטלפון הראשון שעשיתי היה לברר שהפרסום אמיתי ושלא עבדו עלי".
הבחינות לבית הספר, וגם הלימודים עצמם, מתקיימים באנגלית, ומוחמד עמל קשה, לדבריו, לשפר את שליטתו בשפה. "פשוט ישבתי כל היום מול האינטרנט ולמדתי דרך כל תוכנה חינמית שמצאתי ברשת". גם את הראיון הוא מנהל באנגלית, שכן העברית שבפיו קלושה.
לבחינות ניגש בחשש. "רק דודה אחת ידעה על זה, ורק כשקיבלתי תשובה חיובית סיפרתי לשאר בני המשפחה. זה לא היה פשוט. החינוך שקיבלתי הוא מוסלמי־דתי, במסגרת של בנים בלבד, ופתאום אני הולך לפנימייה עם תלמידים משני המינים, מכל העולם, ובמסגרת לא דתית. במשפחה חששו שאתנתק מהמסורת ומהקהילה.
"בתוך זמן קצר הם הבינו שבזכות הלימודים אני הרבה יותר בטוח בעצמי ומצליח להביע את עמדתי הרבה יותר טוב. לא באתי לתוכנית ב־GHIS כדי לשנות את הזהות שלי, אלא כדי לקבל הזדמנות שתפתח בפניי את האקדמיה בחו"ל, וגם הזדמנות לחקור לעומק מי אני.
"פגשתי פה אנשים שמעולם לא חלמתי לחיות איתם. למדתי המון דברים חדשים על הישראלים, על ההיסטוריה היהודית, ובייחוד על השואה. למדתי גם על הסכסוך הישראלי־פלשתיני, ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. אני מקווה להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית בחו"ל וללמוד איכות סביבה. אני רוצה להיות בעתיד השר לאיכות הסביבה. אני מרגיש שייך ורוצה לתרום ולהשפיע על כל האוכלוסיות".
אתה מגדיר את עצמך ישראלי או פלשתיני?
"אני תמיד אומר שאני מירושלים. זאת הזהות שלי. יש לי בני משפחה גם בישראל וגם בפלשתין, אני לא רוצה לבחור. אני בעד מדינה דו־לאומית אחת, שבה ערבים ויהודים יחיו ביחד. אני מאמין בדו־קיום כי אין לנו שום ברירה אחרת".
ימי המבצע בעזה וההתפרעויות בערים המעורבות היו מאתגרים למוחמד. "דאגתי מאוד למשפחה ולחברים שלי. היתה הרבה דיסאינפורמציה שהצליחה לבלבל את כולם. חלק מחבריי בעיסאוויה ניתקו איתי את הקשר, אחרי שהסברתי להם שהמציאות היא לא שחור־לבן ושצריך להיות קשובים גם לעמדות אחרות. זאת היתה תקופה קשה, עם תחושה שבחדשות כל הזמן היו עסוקים בהאשמה הדדית ובשאלה מי צודק ומי טועה, במקום לנסות למצוא פתרונות".
• • •
גם טוהר נחשפה לבית הספר בגבעת חביבה דרך הרשתות החברתיות. "ראיתי מודעה באינסטגרם, והתוכנית נראתה לי מעניינת מאוד. ההזדמנות ללמוד במשך שנתיים בחברת בני נוער מכל העולם, יחד עם נוער ישראלי ממגזרים שונים, משכה את תשומת ליבי. זה נראה מרגש ומעשיר.
"האולפנה בקצרין היתה מקום משמעותי בשבילי, שגדלתי בו המון, ולתוכנית ב־GHIS הצטרפתי בתחושה של שליחות. מצד אחד, הרצון לייצג את החברה הדתית־לאומית שממנה אני באה, ומצד שני - רצון גדול ללמוד מאחרים ולפתח את עצמי".
ההתלהבות שלה צוננה מייד בשבת הראשונה בגבעת חביבה. "הפעילויות כאן לא התאימו לאדם שומר שבת. את הקידוש קראו מהטלפון הנייד, ועל תפילה מסודרת מובן שלא היה מה לדבר, כי אין במקום בית כנסת פעיל. מוזר היה לי לראות את כולם לבושים בבגדי חול, באים לאכול בחדר האוכל בערב לכמה דקות והולכים, כאילו היה מדובר ביום רגיל, ובאותו ערב הפעילות נעשתה סביב מדורה.
"נכנסתי להלם והתרחקתי מכולם. חוסר הידע הבסיסי של אנשים ביהדות הדהים אותי. נעלבתי מזה באופן אישי. לא הבנתי איך חברה שמחשיבה את עצמה ליברלית, אכפתית ופתוחה ל'שונה' מונעת מעצמה ידע על נושא כה משמעותי והיכרות עם ציבור שלם. מרוב תסכול החלטתי לא להישאר בסופי השבוע בבית הספר".
אלא שאז הגיעה הקורונה ואילצה את טוהר, יחד עם כל תלמידי בית הספר, להישאר פרקי זמן ממושכים בפנימייה - כולל שבתות. "הבנתי שאם אני רוצה שאנשים יידעו, אני פשוט צריכה ליידע. ניצלתי את ההזדמנות לחלוק את עולמי ולפתוח בפניהם היכרות עם דברים חדשים. דווקא מתוך הקושי, גם חוויית השבת האישית שלי התעצמה מאוד".
נדמה שיש בך לא מעט ביקורת על התוכנית ב־GHIS, שנמצאת עדיין בראשית דרכה.
"ביקורת בונה. בגלל שהזהות שלי שונה מאוד מהמיינסטרים של בית הספר, עלו בי הרבה שאלות. לפעמים הייתי נתקלת במקרים שבהם, בשם התקינות הפוליטית, עשו דה־לגיטימציה לרעיונות ולאישים, כי הם פשוט לא התאימו לאג'נדה. מה שנקרא 'תרבות הביטול'. כאב לי לראות שקיבלתי הודעות רשמיות לרגל ימים לאומיים חשובים לעמים שונים, אבל את יום גוש קטיף איש לא מצא לנכון לציין, אף שהסברתי את חשיבותו המיוחדת בשבילי. להפתעתי, חלק מחבריי הישראלים אפילו לא ידעו מה זה גוש קטיף".
לדברי טוהר, היה לה קשה לראות מורים ומדריכים בפנימייה יוצאים להפגנות שנויות במחלוקת יחד עם תלמידים, או מבטאים את דעתם הפוליטית באופן חריף שלא משתמע לשתי פנים במרחב הכיתתי.
"מהפרספקטיבה שלי זה מצטייר כנקיטת עמדה, באופן שהופך את איש החינוך להרבה פחות נגיש בשבילי. לצערי, היתה בבית הספר הרצאה מאוד שמאלנית ושקרית של ארגון 'זוכרות', אבל נציג ימני הגיע לכאן רק פעם אחת במסגרת פאנל. לבית הספר יש עוד מה להתקדם בהבאה מאוזנת יותר של הרצאות".
מה קיבלת מבית הספר בצד החיובי?
"מעבר לאנגלית שלי, שהשתפרה מאוד, התוכנית הלימודית כאן כללה הרבה טקסטים שעזרו לי לפתח יכולת כתיבה אקדמית ויכולות לימודיות גבוהות יותר - דבר שחסר לי בבגרות הישראלית. מעבר לזה, רכשתי חברים מדהימים מכל העולם, שלא הייתי פוגשת בדרך אחרת.
"מובן שיש ויכוחים ומתח, אבל בסופו של דבר החברויות היפות בפשטותן היו חזקות מהכל. כולנו חיים כאן ביחד, אוכלים, מתייעצים בקשר ללימודים, מתגעגעים הביתה וצוחקים יחד בחדר לפני שהולכים לישון. עם כל אי־ההסכמות, בבוקר קמים ביחד ללמוד, לעבוד וסתם לטייל ברחוב עם אנשים שהם מאוד שונים מאיתנו".
טוהר מרגישה שעצם הימצאותה ב־GHIS תרמה עוד גוון לקשת החברתית במקום. "בשנה הראשונה לא היו עוד יהודים דתיים מלבדי, וגם לא הרבה אנשי ימין. לכן הקול שלי הוסיף נקודת מבט חשובה לדיונים, שבקלות היה אפשר להתעלם ממנה אם לא הייתי שם. היתה לי הרבה אחריות על הכתפיים, שלעיתים היתה לי לעול. בכל דיון הרגשתי שאני נוטלת על עצמי את האחריות לא להיות 'הימנית המתלהמת', 'החשוכה' או 'הכופה הדתית'. מעבר לזה, אני חושבת שגם הבאתי ערך מסוים של רגישות ואכפתיות שקיבלתי באולפנה בקצרין".
הלימודים שינו משהו בתפיסת עולמך?
"רבים שאלו אותי אם דעתי הפוליטית השתנתה בשנתיים שלי ב־GHIS. למען האמת, היא לא השתנתה כלל. למעשה, עכשיו יש לי בסיס עמוק ורחב יותר לדעות שלי. עכשיו אני יכולה לתפוס צד דווקא מתוך ראייה של ריבוי הרבדים והפנים של המציאות.
"אחרי השנתיים כאן למדתי לראות ולחוות דברים שאנשים מפספסים בגלל הסתכלות פלקטית שהורגלו בה. התחושה היא כמו לעבור מסרט רגיל לסרט תלת־ממד. זה לפעמים יותר מפחיד, אבל גם יותר דומה לעולם האמיתי. ב־GHIS התבגרתי וקיבלתי יכולת לדון עם אנשים בשפה שלהם. חוויה לא קלה, אבל מעצבת מאוד".
• • •
טוהר ומוחמד מספרים ששלושה חודשים בלבד אחרי תחילת הלימודים בגבעת חביבה הם גילו את נקודת ההשקה המשותפת ביניהם.
מוחמד: "היה מפגש קבוצתי שבו תיארתי מאיפה באתי. סיפרתי שלמדתי בבית ספר מוסלמי דתי עם בנים בלבד, ושהמשפחה שלי התקשתה לקבל את העובדה שאני עובר לפנימייה מעורבת. פתאום קלטתי שמי שמבינה אותי הכי טוב היא טוהר, שהגיעה בעצמה מאולפנה דתית. הבנתי שיש בינינו לא מעט משותף, והתחלנו לדבר יותר. טוהר לימדה אותי המון דברים שלא ידעתי. למשל, על השואה".
אז מה קרה ביניכם שבגללו היא סירבה להצטלם בחברתך לפני טקס הסיום?
מוחמד מופתע. "טוהר סירבה? לא יכול להיות. את בטוחה? היא אמנם אמרה לי משהו על סטטוס ששיתפתי, שלא מצא חן בעיניה, אבל לא הספקנו לדבר על זה לעומק. אני אברר מולה מה קרה, ואני בטוח שהכל יסתדר. אחרי כל המחלוקות, אנחנו בסוף תמיד מדברים ומבינים זה את זה".
מאוחר יותר מסבירה טוהר שהיא "נפגעה מאוד" ממוחמד, אחרי ששיתף באינסטגרם במהלך הלחימה בעזה סטטוס בוטה נגד ישראל וצה"ל. "היתה בפנימייה קבוצה של ערבים שמגדירים את עצמם פלשתינים, והם מאוד לאומנים. מוחמד הוא לא חלק מהקבוצה הזאת, ולכן הופתעתי וכאב לי מאוד שהוא נגרר אחרי הלהט של האחרים".
בשבוע שעבר, אחרי טקס הסיום, ניהלו טוהר ומוחמד שיחה ארוכה ביניהם, שבסופה הסכימו שלא להסכים. מוחמד הביע בפני טוהר התנצלות מסויגת על הסטטוס הבוטה ששיתף, ועקב כך השניים קבעו להיפגש שוב בירושלים - כשהפעם הסכימה טוהר לצילום משותף שלהם.
"דרך השיח ברשתות החברתיות קל מאוד להידרדר לכעס ולשנאה, בלי לחשוב על האדם האחר", מסביר מוחמד, "ולכן המפגש פנים אל פנים הוא כל כך חשוב, כי הוא עוזר לנו לדבר למרות הכעס, ולהמשיך מכאן הלאה. החיים המשותפים בפנימייה לימדו אותנו לכבד זה את זה, ללא קשר לעמדות הפוליטיות השונות".
• • •
נורית גרי, מנהלת המרכז הבינלאומי בגבעת חביבה, מסבירה ש־GHIS היא "קהילה ייחודית שמאפשרת לבני נוער לחיות יחד ולפתח במשותף הקשבה וסובלנות המגשרות גם על פערים גדולים. ריבוי הפרספקטיבות מביא להבנה של האחר. אין לנו כוונה לשנות לתלמידים את ראיית עולמם, אלא לחנך להכלה כעיקרון מנחה לפתיחות".
את ריבוי הפרספקטיבות אפשר למצוא גם בצוות בית הספר. מיסאא עסלי־בויראת (40), אם לארבעה מכפר קרע, היא מורה לערבית וסגנית מנהל בית הספר. "השבועות האחרונים שעברנו, עם כל המהומות והאלימות, היו קשים מאוד לבית הספר, והם גרמו לי אישית כאב רב ובלבול. הרגשתי שקיבלתי כאפה בפנים. אני אזרחית ישראלית, אבל המשטרה וגם חברים ישראלים התייחסו אלי כמו לטרוריסטית. זה כמובן עורר שוב את התסכול אל מול האפליה והגזענות ארוכות השנים שהחברה הערבית סובלת מהן".
מיסאא היתה ממייסדי בית הספר היהודי־ערבי "גשר על הוואדי" בכפר קרע, ולשם היא שולחת גם את ילדיה. "אני נעה בין עולמות שונים: כאישה, כערבייה, כפלשתינית, כאזרחית - אני סופגת מכל הכיוונים".
ב־2002 היתה מיסאא עדה לפיגוע התופת באוניברסיטה העברית בהר הצופים, שבו נרצחו תשעה בני אדם ונפצעו כמאה. היא עמדה אז בפתח הקפיטריה שבה הופעל מטען נפץ, ונפצעה קל. "ראיתי את כל המראות הקשים, והרחתי את הריחות שלא מרפים ממני עד היום. הפציעה הפיזית היתה יחסית קלה, אבל הטראומה מלווה אותי".
על מה שחוותה סיפרה לתלמידים במסגרת שני ימים מיוחדים שבית הספר ציין בחודש מאי. "ערכנו טקס זיכרון משותף של כל העמים, טקס מלא בכאב של כל אדם באשר הוא אדם, ולמחרת הקדשנו את היום כולו לחיים עצמם, לחגיגה שלהם.
"שיתפתי את כולם בפיגוע שהפך לנקודת מפנה בחיי, והסברתי שאחריו הבנתי שהחיים הם זכות. הבהרתי שאסור לוותר על המבט האופטימי, גם כשזה נראה נאיבי. אני שואלת: ערבים - על מה הם רבים? ערבים רבים עם יהודים, וערבים רבים עם ערבים, וערבים רבים בתוך המשפחה. למה? לא עדיף להסתכל על אנשים בעיניים ולראות בני אדם? אם כל אחד מאיתנו ייקח את המסר הזה, נהפוך את העולם לאחר".
• • •
בשיא סבב הלחימה האחרון הזמין בית הספר את הורי התלמידים לשיח פתוח. דיברו שם הורים ערבים לצד הורים מעוטף עזה.
"האב מקיבוץ זיקים דיבר על תחושת האפליה שהוא חש על רקע היחס לטילים על עוטף עזה לעומת ערי המרכז. ההורה הערבי דיבר על תחושת האפליה שמלווה אותו כבר שנים כאזרח סוג ב'", מספר יובל דביר (43), המנהל והמייסד של בית הספר, אב לשלושה חבר קיבוץ מענית.
"במרחב החינוכי הזה אנחנו מוצאים כל כך הרבה דברים דומים ומשותפים. לפעמים הדם רותח, אבל צריך לראות שהוא רותח גם אצל האחרים. כל כך התרגלנו שבישראל מתנהלות ארבע מערכות חינוך נפרדות: ממלכתי, ממלכתי־דתי, חרדי וערבי. למה אין חינוך משותף? למה אנחנו פוחדים מזה?
"אם לא יתקיימו קשרים בין הקהילות בתוך מערכת החינוך, אין סיכוי שהם יתקיימו בחברה האזרחית. כמחנך, אני מרגיש שיש פה הזדמנות ללמוד מה באמת אנשים מרגישים, לא דרך התקשורת ולא באמצעות סיסמאות.
"המקום הזה מסמל מרחב של נורמליות. מצד אחד, התלמידים מוצאים את קווי הדמיון שלהם לאחרים; מצד שני, הם מחדדים ומעמיקים את הזהות שלהם. בסופו של דבר, אנחנו מנסים לגדל כאן אדם עם זהות ברורה, אבל גם פתיחות דעת ואדיבות כלפי האחר. זה לא תמיד קל. יש גם אי הסכמות בתוך הצוות".
מיסאא: "אני אתן דוגמה: לפני שעתיים ראיתי את התלמידים מסדרים את הכיסאות למסיבת סיום. הכיסאות הם לבנים, והתלמידים הוסיפו להם בד בכחול לקישוט. הסתכלתי על זה, ואני רואה דגל ישראל, כחול־לבן. אני לא רוצה שכל הטקס יהיה כחול־לבן, אני רוצה שגם לי יהיה מקום וייצוג. אז הבאנו עוד בדים בשלל צבעים כדי שיהיה מקום לכולם".
הנהלת GHIS ביקשה להגיב על הטענות שהעלתה טוהר בכתבה: "קהילת בית הספר מכבדת את בני ובנות כל הדתות כעיקרון מייסד ומרכזי של קהילה רב־תרבותית. בין השאר, חדר האוכל בגבעת חביבה כשר, בקמפוס יש מקום מותאם לתפילה, ופעילויות הפנימייה מותאמות לזמני שבת. במקרים שבהם תלמידים ותלמידות חשו רצון לשמור על השבת בביתם, בית הספר תמך בבחירתם זו.
"בית הספר מעודד שיח ביקורתי על אודות ענייני אקטואליה ותומך באקטיביזם, כחלק מתפיסה על בניית מנהיגות בגיל הנעורים. בית הספר מקפיד לא לנקוט עמדה פוליטית, אלא לאפשר מקום למרחב הדעות. לצד שמירה על פלורליזם אותנטי, בית הספר מקפיד על גבולות שיח ועל שמירה על כבוד הדדי בין כל חברי הקהילה, תלמידים וחברי צוות כאחד. תלמידים בבית הספר מייצגים את כל החברה הישראלית, קשת הדעות נרחבת - ובהתאם לעמדותיהם גם משתתפים בהפגנות (הצוות מאפשר, לא מכוון).
"ייצוג הולם והוגן של תפיסות שונות על ידי מרצים אורחים הינו עיקרון מרכזי בקהילה הרב־תרבותית של בית הספר. בהקשר זה, נשמר האיזון הנדרש שבין מייצגים של הימין ושל השמאל הפוליטי בישראל".
yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו