וידוי

אני מבקש להתוודות. הצבעתי בנט. לא חשבתי שהוא יהיה ראש ממשלה, רק רציתי ייצוג לדעות הימניות־ממלכתיות שלי בממשלה. הצבעה לביבי ולסריסיו היא לא אופציה מבחינתי כבר הרבה זמן, וסמוטריץ'־את־בן גביר רחוקים ממני כרחוק צומת תפוח מגבעת שמואל.

זה הווידוי הקטן. ועכשיו לווידוי הגדול: אני מאוד מרוצה מהאופן שהצבעתי, וממה שעשו בקול שלי. האמת היא שאני מרגיש כמו אחד שקנה ביטקוין בשקל ועשרים, ועכשיו הוא שווה 60 אלף דולר, ביום חלש. הקול שלי השתדרג באופן שמזכיר זכייה בלוטו. אין לי חלק בקהל מצביעי ימינה המרגישים מרומים, נבגדים, רמוסים. בעיניי, ממשלה שבראשה עומד איש ימני, דתי, ערכי, זאת הפתעה נהדרת, ואני לא מתכוון להתנצל על שום דבר.

המערכת הפוליטית עברה בשנים האחרונות השחתה עמוקה, שעיקרה יצירת מצב שכל מה שעושה נתניהו באזורים האפורים כהים של התקינות השלטונית מוכשר מייד על ידי מקהלת תומכיו, כי הוא כזה ענק וכזה חשוב וכזה מוכשר, שאפשר להכיל את שלל התנהגויותיו הבעייתיות, את הפרת ההסכמים, את הפניית העורף לבעלי ברית פוליטיים, את עצימת העיניים מול העסקה מתעמרת של עובדים במעון הרשמי, ועוד ועוד.

והנה, עכשיו זה חוזר אל כל נותני הכַּשרות לכל מעשה פיגולים של ראש הממשלה בדימוס, ובא ראש ממשלה אחר, וגם הוא, בלית ברירה, עשה מעשים בלתי מקובלים, ורשת ההגנה הקואליציונית מאפשרת לו את הבלתי נתפס, להיות ראש ממשלה עם שישה מנדטים.

איני שמח על המוטציה הפוליטית הזאת, ואיני שמח על הפרת הבטחות הבחירות. אבל כבר שבועיים שהממשלה הזאת מצליחה להישמע אחרת. המילים "ריפוי" ו"איחוי" קצת גדולות, אבל השיח הפסיק להיות של אנחנו והם, של שמאל וימין, של החלטות עקומות ברגע האחרון. יש הקשבה, ועבודה שקטה, ואין סימון של קבוצות בחברה כאויבות כדי להתחזק. זה נעים לי.

אני רואה את השיח סביב בנט ברשתות, והוא ממשיך להיות אלים ומרושע. אבל אני מקווה שיחלוף זמן, והממשלה תחזיק מעמד, ומעשיה יחבבו אותה על הציבור, וראש הממשלה ישלים בהצלחה שנתיים של כהונה. בעיניי, מי שרוצה שהממשלה תתפרק עכשיו ונלך שוב לבחירות, רוצה ברעת המדינה לטובת איזו נאמנות עיוורת שכוחה תש, והוכרז עליה חזל"ש.

אז אני יודע שאני שם נפשי בכפי, והיה עדיף לי להישאר עמום פוליטית, אבל אני מרגיש שגם הקול שלי, מצביע ימינה מבסוט, ראוי להישמע. ואיזה כיף זה להיות מיעוט קטן, אבל בראשות הממשלה.

אזרחות

פלשתיני יקר, פלשתינית יקרה, ברוכים הבאים לישראל, מדינת האויב היחידה בעולם שמסכימה לקבל אויבים מוצהרים שלה כבני זוג של אזרחיה, ולאזרח אותם כדי לקיים קואליציה. אבל לפני תעודת הזהות הכחולה וכל ההטבות הנלוות, במיוחד אלו שמגיעות עם סמל הביטוח הלאומי, יש לנו כמה תנאים חדשים לקבלת הדרכון המיוחל, שעליו מוטבע סמל האויב המושבע.

ראשית, אנחנו מתחילים עכשיו ביחד מסלול בן חמש שנים. האזרחות רק בסוף. שלב א': נא לחתום כאן. אני (שם פרטי, שם משפחה) מצהיר/ה כי המדינה שאת אזרחותה אני מבקש/ת היא מדינת העם היהודי. אמנם אזכה לשוויון זכויות אזרחי, אך לא להגדרה לאומית. אני מקבל/ת עובדה זאת בהבנה ובאהבה ומתחייב/ת לא לפעול לשינוי המצב הזה. ידוע לי כי קריאת תיגר על עובדת היותה של ישראל ביתו של העם היהודי תביא לביטול מיידי של בקשת האזרחות שלי לצמיתות.

שלב ב': מייד בתום אירוע החתימה הזה יתחיל קורס בשפה העברית, ובסופו מבחן בידיעת השפה ברמה בסיסית. אין עברית - אין אזרחות. מותר להיבחן פעם בשנה, ללא הגבלה, כמו טסט.

שלב ג': אחרי ידיעת העברית ברמה סבירה, תגיעו פעם בשבוע למשך שנה לבית ספר, אולפן, ללימוד האזרחות במדינה יהודית ודמוקרטית, כדי להכיר את תולדות הסכסוך בין העמים, את זכויות וחובות האזרח/ית במדינה דמוקרטית. תפגשו לראשונה את מורשתו ותרבותו של העם שעד כה הכרתם כ"בני הקופים והכלבים". בתום הלימודים תיבחנו על החומר.

ושלב ד': בשנה השנייה לשהותכם במדינה יש לשרת שירות לאומי בתוך הקהילה, על פי בחירתכם. במתנ"ס, בעירייה, במגן דוד או בסהר האדום. לא משנה איפה. העיקר שירות משמעותי של שנה לפחות, שתהיו חלק.

לאחר כל המסלול הזה יתחיל פרק בן שלוש שנים, שבו, אם תעברו על החוק בכל צורה שהיא, יתאפס שעון חמש השנים והכל יתחיל מהתחלה. בתום חמש שנים, אם הכל יהיה בסדר, תקבלו תעודת תושב קבע, ובתום חמש שנים נוספות, ובתנאי שלא נעברה שום עבירה פלילית חמורה או עבירה לאומנית, תקבלו את התעודה הכחולה. מי שיעברו עבירה על רקע לאומי, יוחזר מייד לשטחי הרשות ולא יוכל עוד להיכנס לישראל לעולם.

לא יודע אם מנסור עבאס ואנשיו יכולים לחיות עם המתווה הזה. אני יכול. מוזר בעיניי שזאת לא היתה מלכתחילה הדרך לקבלת "איחוד משפחות" עאלק. זמן טוב עכשיו לפתוח ביד אחת, להקשות ביד שנייה. מעניין כמה יבואו.

ריחות

כשהייתי ילד, עוד לא היה דאודורנט בכלל. אני זוכר את אבא חוזר ברגל מהעבודה, אחרי צעידה ארוכה בשמש של אוגוסט, מזיע קשות ומריח למרחקים. המילה סירחון לא עלתה על דעתנו. זה היה ריח הגוף. אף אחד לא חשב להסתיר את ריח הגוף או להוריד שערות מבית השחי, גברים ונשים. השיער העבות עוזר בפיזור הריח, כידוע.

לא אשכח את הפעמים שהלכתי עם אבא לבנק להוציא כסף. סניף מפוצץ באנשים, שבאו למשוך את המשכורת. הריח בחלל הסניף היה משהו להסניף. כמו להיתקע עם הראש בקיר של בתי שחי בלתי מבושמים. פועלים, משדרים הודעות כימיות. אף אחד לא חשב שזה לא בסדר.

איור: יהודה נוני, Nuni-art.com

ואז בא הדאודורנט. בהתחלה רק לנשים, וגברים בזו לתופעה. אבל עד מהרה היו נועזים שהתחילו, ואחריהם כל העדר. בתוך שנים בודדות התפשט השימוש בחוסם הריח המבושם, והיום, במקומות רבים, להדיף ריח זיעה זו עבירה חברתית קשה. התפתחה שנאה לריח הזה, ואי קבלתו, וגועל ממנו, גם כאשר הוא על גוף הנגעל/ת. מי שמחפש לא לאהוב את עצמו, תמיד ימצא רגע שבו שכבת ההגנה לא נתנה עבודה וריח עז התפרץ ממנו, ואיזו פדיחה. האנושיות הביסה את הכימיה.

יש קהילות בארץ ישראל שהשימוש בדאודורנט לא הגיע אליהן. כל קהילה וסיבותיה, כל קהילה וריחותיה. לא ניכנס לפרטים, מפאת כבודן. וכולם מסביב מעקמים את האף. איך אתה בא בקהל כשאתה מריח כבואש? אבל לאדם עצמו זה לא כזה דחוף. סבבה לו ככה. אולי קהילתו אוסרת שימוש בתכשירי אישה? אולי בקהילתו מקובלים ריחות גוף עזים כחלק מההתקשרות? אולי אין לו כסף לשטויות בשביל האף שלך?

יכול להיות שהרגישות הזאת לריח זיעה היא טיפה מלאכותית, או שיש בה ירידה על הזולת סתם כי יש סיבה. לא יודע. אישית, אני מגיב לא משהו לריח זיעה בסביבתי, אבל שומר על כללי הנימוס, שאומרים לא לומר לאדם משהו על ריח גופו או נשימתו. כמה אנשים סובלים מריחוק חברתי בגלל שלא אומרים להם את מה שהם אינם מריחים. לפחות עשרה מסביבי.

בשביל עצמי אני משתמש בגוש מלח. יש בבתי טבע, נראה כמו סטיק כזה, שמים עליו טיפת מים ומשפשפים מתחת בית השחי. זה מחזיק שנים. ובכל מקרה, עם התחממות כדור הארץ לא יהיה מנוס מלהוסיף דאודורנט למים. במקום הפלואור.

avrigilad@gmail.com